"It's to late and I can't wait for you..."

JJ

———————————————

״עכשיו,בוא נדבר על הקש האחרון״ היא מבקשת ואני זז באי נוחות על כסאי.
״לא רוצה״ אני מתעקש, מסרב להגיע לשם.
״בסדר, נחזור לזה עוד מעט״ היא משחררת מעט.
״איך אתה מרגיש בקשר אליהם כרגע?״ היא שואלת ואני לא מפסיק להתנועע בכסא
״לא רוצה לדבר על זה״ אני באמת מתחיל להרגיש שדוחקים אותי לפינה.
״זה או זה או השאלה שבאה לפניה״ היא לחצה ואני וויתרתי
״אני לא אוהב אותם״ אני נאנח
״תרחיב״ היא מבקשת, כל זמן שאני מדבר, היא רושמת.
״אני לא נמשך אליהם.. לא אחרי כל מה שקרה.. אני לא חושב שאני אוכל לאהוב אותם בחיים..״ אני עוצם עיניים בבושה.
״האם היו בך פעם רגשות שונים אליהם? חיוביים?״ היא שאלה.
״לא ממש- הם אף פעם לא דאגו לעשות רושם טוב״ אני ממלמל.
היא מהמהת.
״מעבר להתנהגות שלהם.. האם אתה חושב שהם מושכים?״ היא שואלת ואני נעשה מבולבל,
איך זה קשור למה שהוא?
אני מרים אליה מבט שואל והיא נראת כל כך בטוחה בעצמה שאני מוותר מלשאול.
״לא יודע״ אני לוחש.
״אז תביט בהם ״ היא מבקשת ואני מסיט את מבטי אליהם בהססנות.
הם לא מסתכלים עלי, העיניים שלהם מושפלות מטה, ואני מרגיש יותר בנוח לבחון אותם..
הם...
קשה לי להחמיא להם..
״הם בסדר״ אני לוחש
״תהיה אובייקטיבי יותר״ היא מבקשת בלי להסתכל לעברי ואני בוחן אותם שוב.
כתפיים רחבות, גוף חזק, שרירים, גבוהים..
הם גם לא היו מכוערים..
״נאים״ אני משפיל מבט בבושה, לא שלם עם האמת הזאת.
״אנזו, קאי- בואו ננסה להתמקד בכם עכשיו-
בכנות- מה חשבתם עליו תחילה?״ היא מביטה בהם.
״בהתחלה נבהלנו, הוא היה בחור ולא הצלחנו להסתכל עליו ככה..״ קאי לוחש בשקט
״אבל ככל שהסתכלנו עליו יותר זמן אחרי הדחיה, כשהוא בנה חיים חדשים- הבנו שהוא התפספס״ הוא מדבר בטון כואב.
״מה גרם לכם לחכות שבע שנים?״ היא שאלה בטון קשה
״לא ידענו איך לפנות אליו.. איך להתחיל..איך להסביר לו.. אז התמהמנו״ הוא ענה
״ולמה הנהגתם באופן מחפיר כלפיו כשהחזרתם אותו?״ היא שאלה בטון קשה שוב.
״לא ידענו איך לנתק אותו מהמקום ההוא- רצינו שיסתכל עלינו ולא על מה שנשאר מאחור אבל הבנו מאוחר מידי שהתנהגנו באופן לא הוגן- הבנו שהתמודדנו עם הכול לא נכון ושזה לא מה שהוא רצה..״ הוא מודה.
היא מהמהמת.
״מה יכול לעזור לנסות ולתקן את הרושם שהם עשו ?״ היא חוזרת אליי.
״שום דבר״ אני נסגר, לא רוצה לנסות.
״לוק, בכל נסיבה אחרת הייתי מסכימה איתך ומוציאה אותך מהסיטואציה..
אבל אתם מיועדים, אין דרך להתנער מזה.. אתה צריך להנחות אותם כדי שתסתדרו״ היא מסבירה בסבלנות אבל זה לא משכנע אותי.
״אני לא רוצה את זה״ אני מרגיש חסר אונים
״מה הסיבה שגורמת לך להיות באנטי עד עדי כך?״ היא ממשיכה לרשום
״אני לא סומך עליהם״ אני מדבר בשקט
״יפה, אז הדבר הראשון בדרך אליך זה בני זוג שתוכל לסמוך עליהם״ היא מצליחה להוציא ממני תשובות באופן ערמומי ואני לא אוהב את זה.
״זה לא מה ש..״ אני מנסה להתבטא אבל מרגיש חסר אונים כשהיא קוטעת אותי.
״זה כן״ היא עונה ורשמית מעצבנת אותי.
אני קם, הופך את הכסא שלי בכעס- בפעם הראשונה מתפרץ באלימות מרוב תסכול
״אני לא לוקח בזה חלק יותר״ אני מסתובב ללכת
״אתה לא הולך לשום מקום״ היא קובעת ואני נעצר כשגבי מופנה אליה.
״אתה למדת להגיד רק מה שאנשים רוצים לשמוע.
זה תסכל אותך.. נכון?
אז עכשיו אני נותנת לך את הבמה להגיד מה מפריע לך,
בוא ותסביר לנו את עצמך״ היא כל כך רגועה שזה מרתיח אותי.
״מה את רוצה שאני אסביר?״ אני צועק, מסתובב
״מה לא מובן באלימות שהם הפעילו? במילים שהם אמרו לי.. והכי גרוע..״ הקול שלי דועך
״בכל הפעמים שהם הכריחו אותי לשכב איתם בלי להתחשב בי, בלי רגש או עדינות..
כל כך בהמתי וחסר אכפתיות- מגיע לכלומניק כמוני״ אני על סף דמעות.
״וזה, מותק, היה הקש האחרון שלך״ היא מחייכת אלי בעצב, מרימה את הכיסא וטופחת עליו, מסמנת לי לשבת.