"everything has changed.."

-TS

-------------------------------

"לוקי" אני נבהל
"הבאתי לך פרח" אנזו מגיש לי את הפרח בחיוך.
אני לוקח אותו ממלמל תודה
"ואני.." קאי יוצא גם הוא משום מקום..
"הבאתי לך שוקולד" קאי מעניק לי מארז של שוקולדים.
אני ממצמץ,ממלמל תודה.
הם מתיישבים משתי צדדי ומחייכים.
אני בוחן אותם מעט,ואז חוזר לשבת בשקט ולבהות ישר.
קאי הוא הראשון שמחבק אותי,מפתיע אותי.
ואז אנזו מצטרף.
"תאכל בייב"קאי מבקש
אני נענה לבקשתו,פותח את המארז ומציע להם.
"לא.אתה צריך לסיים את כל זה לבד" אנזו מגחך.
אני מגרד את אחורי ראשי ומרים שוקולד בצורת קונכיה,נוגס בה.
זה טעים,אז אני לא מתלונן.
הם עשו שינוי של מאה שמונים מעלות בהתנהגות שלהם..אמנם,עדין אגרסיבים מידי לטעמי..אבל הם היו נחמדים יותר וזה הרגיש לי קצת יותר נוח.
כמובן שלבטוח בהם - לא בטחתי...
זה מוקדם מידי..
בנתיים אני פשוט מעדיף את ההתנהלות הזאת שלהם...
"אמרתי לך כבר שאתה יפייפה?״ קאי ליטף את שיערי בעדינות,מחייך בחום.
אני מהנהן.
״תבוא איתנו..״ אנזו מבקש
״לאן?״ אני שואל בבלבול והוא ממצמץ לרגע,כאילו נזכר
״לטיול בחוץ..אנחנו הולכים לטיול קטן בעיר..נראה לנו שלא יזיק לך קצת אויר צח...רק אם תרצה כמובן״ הוא מדבר במהירות.
״אה..אוקי״ אני ממלמל

--------------------------------------------

״תיזהר״ הם מושכים אותי מהדרך כשרוכב אופניים בדיוק טס ממולנו.
אני ממלמל תודה במעט בהלה וממשיך ללכת איתם בשקט, לא כל כך מעוניין לדבר.
״ תרצה להיכנס לאן שהוא?״ אנזו שואל ברוגע, ידו נחה על כתפי בעודו הוא מדבר.
״אה..״ אני לא בטוח אם לסרב
״ אוקי״ אני לא חושב שאפשר לשנות גישה בין לילה.
״אתה לא חייב אם לא תרצה״ אנזו בוחן אותי ואני משפיל מבט וחושב.
״לא, זה בסדר..״ אני מחזיר במבוכה, מבטי מושפל לרגלי, נמנע מלהביט בו.
״ספר לנו מה אתה אוהב״ קאי מניח את ידו על גבי התחתון, אגודלו נעה מעלה ומטה וזה מלחיץ אותי.
״אני.. זה בסדר ללכת לאן שתרצו״ אני לוחש במעט פחד, מהוסס, מרגיש מאוים.
״לוקי..״ קאי נאנח
״זה לא ההחלטה שלנו היום״ הוא מדבר ברכות ביחס למה שהיה רגיל אליו.
אני מהסס.
״אה..״ אני מפחד.
״אני לא יודע..״ לחשתי בחוסר ביטחון.
״אפשר ל.. אפשר פשוט להסתובב?״ אני מצייץ, מפחד שישמעו ולא יאהבו את זה.
״אין בעיה״ קאי מחייך אלי בחום כתשובה, ואני נהפך לפחות דרוך כשאנחנו מסתובבים בין חנויות ורואים אנשים.
הלוואי שהייתי יותר נינוח עכשיו.. אבל אני באמת לא יודע איך הכל יתדרדר.. אז אני חייב להיות זהיר.
אנשים לא משתנים במהירות.. אני בטוח.
אנחנו הולכים יחסית לאט, לא ממהרים- וזה נחמד להיות מחוץ לחדרים הקבועים האלה.
זה נחמד לראות אנשים ולהרים מבט מידי פעם כדי לפגוש בדברים חדשים.. הם שינו הרבה מהעיר הגדולה וזה היה חדש לי. זה היה סוג של מעניין, והייתי סקרן להסתכל עוד סביב.
המבט שלי נעצר על דוכן צעצועים.
ואני יודע שזה ילדותי, לכן לא ביקשתי.
״אתה אוהב את זה?״ אנזו מצחקק כשהוא שם לב למה שהמבט שלי היה שבוי בו.
אני כתשובה מתאפס ומשפיל מבט.
״זה בסדר,לוק.. אתה יכול לבקש אם אתה רוצה״ קאי מנסה להיות רך איתי.. אבל הם מרתיעים אותי במקום.
אני באמת מפחד מהם.
״זה בסדר״ אני ממלמל בשקט, משאיר את מבטי מושפל לנעלי.
״מי מהם הוא החביב עליך?״ אנזו שואל בקלילות, מלטף את ראשי לרגע.
אני מהסס.
״ה..״ אני לא בטוח, המילים נתקעות לי בגרון מפחד..
״הגדול" אני לוחש בשקט מחליף מבטים למעלה אליו ואז למטה לנעלי בכל כמה רגעים.
״הפנדה?״ הוא שואל בחיוך
אני מהנהן באטיות, בהיסוס.
״אוקי״ הוא מנשק את ראשי, משאיר אותי ואת קאי לבד לעמוד.
אני זז באי נוחות, לא מביט בו.
״אתה יודע שאתה יכול לבקש לחזור.. נכון? אם אתה לא מוכן לדבר, אנחנו ניתן לך זמן.. אבל אנחנו רק מנסים לתקן״ קאי נאנח
״אנחנו לא נפגע בך״ הוא מבטיח
״שמעתי כבר את השורה הזאת פעם״ אני לוחש באכזבה, רוצה להאמין אבל לא מסוגל.
קאי נעצר למשמע המילים שלי.
״הפעם זה שונה״ הוא מבטיח ואני מהנהן, תוהה כמה זמן זה יחזיק..

מה קרה לתגובות?🧐