"And I deserve better...better than u"

-MT

--------------------------

"אתה יודע..המשפחה שלך לא מוזמנת לשום ארוע"קאי ממלמל
אני מביט בו בשאלה
"אנחנו...יודעים על ה....על מה שקרה" הוא נאנח
אני מסתכל עליו לרגע,ואז מהנהן במבט מבולבל..מנסה להבין למה הוא עשה מה שהוא כזה..הרי המשפחה שלי הייתה אמורה לקבל חלקה באיזור פה..
"ביררנו כמה דברים וסיפרו לנו...הכל"אנזו ממלמל
"למה לא אמרת לנו?" הוא מסתכל עלי בעצב
"לא ציפיתי שתבינו,או שתקחו את הצד שלי..." אני ממלמל
"ברור שניקח את הצד שלך לוקי..אנחנו תמיד נתמוך בך לפני אחרים.גם לפני עצמנו" הוא אומר כהבטחה ואני מהנהן באדישות.
"יש עוד מה שהוא שתרצה לידע אותנו עליו?" אנזו מוודא בדאגה
אני מניד בראשי כמעט מיד.
"אוקי" הוא מלטף את ראשי בעדינות.
אני נשאר מבולבל מהשינוי הקיצוני הזה.
אני עוצר את עצמי מלרעוד ,משחק שמפית שעל שולחן האוכל שמולי.
יש דממה,אני חושב שהם עוקבים אחרי ההתנהגות שלי..אני לא בטוח אבל אני גם לא הולך לבדוק.
"אני לא רעב" דוחף את הכסא שלי אחורה וקם
"אם תרצה,תרד לאכול איתנו קינוח" אנזו אומר ברוגע.
אני עוצר,מסובב את ראשי מעט לאחור בהבעה מבולבלת.
"אוקי" אני ממלמל.
אבל ברגע שאני מסתובב..אני לא מצליח לקחת אפילו צעד לפני שקאי קופץ עלי בחיבוק מוחץ מאחור.
אני קופא
"אני אוהב אותך,מאוד מאוד" הוא קובר את ראשו בעורפי.
"שב איתנו..רק קצת...קדימה" הוא מבקש,מסובב אותי ומושך אותי אליו
"בבקשה..אל תעלם לנו ככה..הבטחנו להיות טובים יותר,אל תוותר עלינו"הוא מתחנן.
אני נאנח,מהנהן..יודע שאין ממש לאן ללכת.
אני צריך ללמוד להסתדר איתם.
אני חוזר לשבת,אוכל מעט כדי שלא יעירו לי.
"הפכת לרזה מידי" אנזו אומר במעט דאגה.
"כאילו לא היית מספיק רזה מלכתחילה" הוא ממלמל.
"אם ככה,נשחד אותך" העיניים שלו הופכות לממזריות בעניין של שניה בלבד.
אני ממצמץ וחמש דקות לאחר מכן נעמדת לפני חתיכה נדיבה של עוגת גבינה.
אני ממצמץ,מעביר את עיני בינה לבינם ומנסה לעצור את עצמי מלשלוח לה מבטים.
"רק תאכל אותה,אנחנו יודעים שאתה אוהב דברים כאלה" הם שניהם קמים ועוזבים..משאירים אותי מבולבל.