"hope?I never had one"

-x

------------------------------------

"מה קרה אתמול? אתה מוכן להסביר לנו?"קאי שואל בזמן שאנחנו בארוחת הבוקר יחד.
"לא הרגשתי טוב"אני ממלמל
"אז החלטת לנעול את עצמך ולהפסיק לתקשר איתנו?" אנזו עונה בכעס
"התעלפתי" אני ממלמל בחוסר עניין,משקר כדי שיעזבו אותי.
"בולשיט מותק" אנזו נוחר בבוז.
אני מושך בכתפי
"אל תעז לעשות את זה שוב.
תענה כשאני מדבר אליך."
אני רק מהנהן.
"למה?אם תהיה לך סיבה טובה מספיק אני אהיה מסוגל לסלוח לך" קאי קובע
אני שותק.
"אני לא יכול להיות כנה..אם אני אהיה..אתם תכו אותי שוב..ואין לי כוח יותר לזה" אני ממלמל
הם מסתכלים עלי בהפתעה.
"אם תגיד את האמת..זה יעזור לנו להבין.
אז תעיר את עיננו" אנזו דורש.
אני נאנח.
"אני לא אוהב אותכם.
אני לעולם לא אוהב אתכם
אני לא רוצה ממכם שום דבר וכל מכה שאתם נותנים לי גורמת לי יותר לרצות להעלם.
אני שונא להיות פה.והמכות שלכם לא מוכיחות כלום יותר מהעובדה שאתם עדיין אותם המתבגרים הבריונים ששונאים אותי ורוצים אותי מת.
עבודה טובה חברים.
עכשיו גם אני מקווה להיות כזה" אני קם,זורק את המפית שהייתה בחיקי עד עכשיו על השולחן ועולה לחדר,ננעל בשירותים שוב כמו ילד קטן ונרדם באמבטיה.

---------------------

"מה נעשה איתך?" אני יושב מול קאי ואנזו המתוסכלים
אני מגחך בלעג
"אתם יכולים לדחות אותי"אני אומר בבשקט.
"אבל אנחנו לא רוצים" קאי מגלגל עיניים
אני משפיל מבט ונשאר בשקט
"בכנות,לא אכפת לי יותר..רדו ממני " אני ממלמל ברוגע
"אני מזהיר אותך..." אנזו מסנן ואני מגחך.
"מה תעשה? תכה אותי? אתה חושב שזו הדרך אלי? תוותרו כבר. אני מתעב אותכם."
אני נאנח
"מפחד מכם...כן..אני מפחד.
אבל להרביץ לי עד שאתם כמעט מוציאים ממני רוח חיים זו לא הדרך ללב שלי" אני לועג להם.
"רציתם כנות,קיבלתם" יש דממה.דממה מפחידה בחדר.
כל מה שאפשר לשמוע זה את הנשימות שלנו.
"מחר אנחנו נלך לעשות את מה שהיינו אמורים לעשות היום" קאי ממלמל בטון קשה.
"והיום אתה נענש" אנזו נאנח
"עשיתי מה שביקשתם" אני ממלמל בויתור.
"לא על זה אתה נענש"הוא מחזיר בטון קשה.
"אם היית מראה קצת אופטמיות,שמחה,מוטיבציה..מה שהוא..לא היינו במצב הזה עכשיו.
אבל אתה אטום.אז אתה תקבל את אותו הדבר"הוא קם ועולה לחדר.
ואז קאי מכריח אותי לעלות איתו.
ברגע שהדלת נסגרת עם קורעים ממני את הבגדים,הידיים שלי מוחזקות בחוזקה מאחורי גבי כאילו אני חיה.
אני לא רוצה להיכנס לפרטים.אני לא מסוגל.
אני מקבל מכות.הכל נעשה בבהמתיות,באגרסיביות...ואני חסר אונים לגמרי.
כשהכל נגמר אני שוכב בינהם ובוהה,מרים יד לעצם הלחי שלי ונרתע מהכאב.
"תסתכל עלי" אנזו,מהצד השמאלי שלי מסובב את פני אליו.
הוא מורח מה שהוא קריר על הלחי שלי..אבל הטיפול לא מזיז לי שום דבר בחזה.
אני מרגיש ריק יותר מתמיד,מחולל.
אני מרגיש שאין לי שוב ערך.לא טוב לי.לא נעים לי.
אני לא מסוגל לשאת הכאב הזה.
אז אני משחרר.
אני נותן להם.
מה זה משנה בכלל? בין כה וכה זה יסתיים איך שהם רוצים.
"הכל בסדר בייב?" אנזו מסתכל עלי במבט מבולבל..מודאג.
"כן" שערותי סומרות מהקול הצרוד וחסר החיים שלי.
אין שום רגש שעובר בי ..אני פשוט ריק.