"i dont know how to talk to u...."

-D

-----------------------

"אני מאוד מאוכזב ממך" אנזו בועט בגבי ואני נופל,קאי ממהר לבעוט בבטני.
"אני..אני מצטער" אני לוחש..אבל הם ממשיכים לבעוט בי.
היינו היום בארוחת בוקר עם כמה בעלי מעמד..והם..הם לא מרוצים מהעובדה שלא דיברתי עם אף אחד..הם ציפו שאקשור קשרים.
"קום" קאי מצווה בכעס.
כשאני לא קם..תשוש ועייף מהכל.. הוא פשוט בועט לי בפרצוף.
אנזו ממהר להחזיק בצווארון חולצתי ולסטור לי..טבעות הזהב היוקרתיות שלו פוצעות את עורי באכזריות.
"אתה לא מקבל ארוחת ערב להיום.ואתה גם לא יוצא מהחדר עד להודעה חדשה"אנזו מדבר בזעם.
אני מתייפח בשקט..מהנהן בראשי בזמן שכאבים מתקיפים אותי מכל כיוון.
הם יוצאים מהחדר..ואני לא מצליח לזוז בכלל..אני פשוט נשאר על הרצפה..
למה זה מגיע לי?
למה אסור לי לקבל לפחות תקופה טובה...למה כל דבר טוב נלקח ממני?
למה אף אחד לא אוהב אותי כמו שאני?
למה לא נולדתי אחד ששווה להתאמץ בשבילו? למה אני זה שאמור להתאמץ למען אחרים?
אני בוכה עוד קצת לפני שאני מרגיש מסוחרר..מנחש שהגוף שלי הולך לקרוס מרוב עומס..
ואני צודק..אני מאבד הכרה.

-----------------

"הוא ער?" הייתי עם עיניים סגורות.
"לא יודע" אני חושב שזה אנזו.
"אני מקווה שהוא יתעורר בקרוב..הוא צריך לאכול..אני רוצה לדעת מה קורה איתו" הוא ממשיך לדבר.
"כן...גם אני הייתי שמח להבין מה עובר עליו" קאי ממלמל.
ואני כל כך עייף..כל כך חסר ביטחון,עצוב ומפוחד...שאני מתפלל להירדם...ובסוף אני נרדם.

-------------------

"בוקר טוב" קאי מתיישב לידי,אנזו צופה בי בחיוך מהצד.
"אתה היית מעולף כבר מאתמול..חשבנו שמה שהוא כבר קורה וזה מאוחר מידי" קאי מנשק את ראשי.
"אני בסדר" אני מדבר במבט מושפל.
"עיניים תמיד למעלה..אלינו לוק"אנזו מצווה.
אני נבהל...מרים אליהם מבטים לרגע.
"לוק..." אנזו מזהיר
"אני לא יכול" אני לוחש בתסכול
"בבקשה..אני לא יכול"אני נושך שפתיים בעצבנות..
קאי נאנח
"אתה צריך לאכול עכשיו..אל תתווכח..פשוט תאכל" הוא פוקד.
אני עושה כרצונו..אוכל בשקט ומנסה לא ליצור קשר עין.
"למה אתה כל כך קשה?" אנזו אומר בתסכול.
"לא משנה מה אומרים לך..אתה תמשיך עם הפרצוף החמוץ..עם השקט הזה..עם המבט..." הוא מרים מעט את קולו
אני מתכווץ
"אני מצטער..אני משתדל" אני כמעט מתחנן.
"מה הבעיה?הכל טוב בחיים שלך.יש לך אותנו ואת נונה ובית לגור בו..אוכל לאכול..כסף..מה?מה אתה רוצה? אנחנו מסוגלים לקנות לך כל דבר..לעשות מה שתרצה...רק תבקש...רק תתן לנו כיוון" קאי ממשיך
"זה...אני משתדל.." אני מגמגם בחוסר אונים.
"משתדל מה?לאהוב אותנו?" זה מרגיש כאילו אתה מתעב את המיועדים שלך" קאי נותן לי מכה בראש ואני מנסה להגן עליו..אבל הוא כבר דואג להכאיב לי.
"אני...אני.." אני לא יודע מה להגיד
אנזו מחכה אותי בלעג.
"תגיד שאתה אוהב אותנו" קאי פוקד.
אני מצצמץ..מבטי נורה היישר למבטים שלהם.
אני פותח את הפה..אבל...
כלום לא מוכן לצאת..
אנזו מסתכל עלי בגבות מורמות בהפתעה..קאי בדיוק אותו הדבר..
אני משפיל מבט בפחד...מנסה למצוא את היכולת להגיד את זה.
קאי מתקדם וסוטר לי.
ואנזו עושה את אותו הדבר בערך...עם הטבעות זה פשוט הרבה יותר גרוע..
"אני..אני אוהב אותכם..תפסיקו..בבקשה..אני אוהב אותכם" אני מייבב בכאב..פגוע כל כך מהיחס שלהם.
הם מפסיקים..אבל אני לא מסתכל למעלה..במקום זה אני מגן על ראשי במהירות..מפחד מהבאות..
"אני מצטער..אני משתדל" אני פותח בבכי מר..מבולבל..מותש...כועס..עצוב..יש בי כל כך הרבה רגשות כואבים שאני כבר לא מבוגל להכיל.
נשמע שאנזו נאנח.
"אין צורך לבכות בייב..בוא הנה"אנזו מתיישב לידי ומחבק אותי אליו..
ואני כל כך מפחד..שאני אפילו לא מעז להירתע ממנו..אני רק רוצה לסיים עם כל זה כבר..שימאס להם ממני ואז אני סוף סוף אהיה חופשי שוב.
"לא לא..אל תבכה אהוב...קדימה..לא צריך להיות עצוב..שחכת שהיום הולדת שלך קרב?" קאי מלטף את ראשי ומנשק את כתפי.
אני מקלל את היום בו נולדתי בליבי..
ומתפלל להתעלף או למות ממש באותו רגע..
אבל כמובן שכלום לא קורה..ואני מוצא את עצמי חסר אונים.