ביום הבא נואל מחליט שהספיק לו להתבודד בחדר ויוצא החוצה למרות הפחד לפגוש בליאו.

הוא לא ידע מה להגיד לו.. הוא לא יודע אם הוא התאושש מכול מה שקרה..

הוא לא יודע איך הוא ירגיש לגבי ליאו לידו...

אבל עוד לפני שהוא מצליח להתקדם שתי צעדים מחוץ לבניין המעונות שלו, ליאו קורא לו מאחוריו ועוצר אותו.

נואל מסתובב, מופתע לראות את ליאו שם למרות השעה המוקדמת והעובדה שלא ידע שהוא יצא היום עד שהחליט הבוקר..
זה יכול להגיד רק דבר אחד- ליאו חיכה לנואל.. אלוהים יודע כמה ..

"איך אתה מרגיש לאב?" ליאו נראה מודאג בעיניי נואל, הוא גם צודק.
ליאו רואה את העיגולים השחורים מתחת לעיניים, העיניים שלו גם אדומות ונפוחות, האף שלו אדום ונראה שהוא קינח אותו המון פעמים..
ונואל נראה עצוב.

"אתה צריך ללכת.." נואל לוקח צעד אחורה אבל ליאו לא רוצה לוותר על ההזדמנות.

"אני לא מדבר עם אמא שלי מאז אותו יום כי אני יודע שזה הדבר האחרון שרצית לשמוע" ליאו מביט היישר לעיניים של נואל שהופכות גם הן למודאגות.

"ליאו.. אתה לא צריך לעשות את.." נואל מנסה לפייס את ליאו בקשר לאמא שלו, אבל ליאו לא מוכן לקבל את זה.

"כשהבאתי אותך למשפחה שלי, הבטחתי לך שיקבלו אותך..
ואמא שלי לא עמדה בהבטחה שלה, אז אני לא מוכן לתת לזה לעבור ככה סתם.. נואל.
לך אין אף אחד שאתה סומך עליו.. ואפילו איתי אתה מתקשה..
אתה לא מדבר עם אחותך, ההורים שלך ואתה לא מדברים, החברים שלך כולם מכירים אותך אבל לא יותר טוב ממני.." ליאו מתקרב לנואל שנראה שכתפיו נרפות בתבוסה.

"נואל..
אני לא צריך שתלמד לאכול בשבילי בכמה סכו"מים שונים, אני לא צריך שתלמד נימוסים, אני לא רוצה שתשתנה..
אני לא צריך שתהיה עשיר או שתשרת את האינטרסים שלי בשביל לראות בך ראוי לי.. אני לא אמא שלי.
ואני ואתה נצטרך לחיות יחד לשארית החיים, אז הכול בידיים שלנו.." ליאו מניח יד על ראשו של נואל בעדינות.

"אל תוותר עליי.. עלינו..
אני מתגעגע אליך ואתה חסר לי... אל תעשה לשנינו את זה.." ליאו מתחנן, מביט בנואל בכאב כנה בעיניו.

"גם אני מתגעגע אליך.. אני אוהב אותך..." נואל נאנח, עיניו נעולות בעיניים של ליאו שעכשיו נדלקות בניצוץ של התרגשות.

"אבל אני צריך לחשוב על זה עוד קצת.." נואל מתדווה, מרגיש שעדיין קשה לו לקבל את הנוכחות של ליאו חזרה.

"אין לי בעיה לתת לך זמן, לאבלי..
אבל אני רוצה שתזכור שאני ואתה חיים בעולם אחד. לא בשני עולמות נפרדים כמו שאתה ממשיך וטוען..
אתה אמרת לי כמה פעמים שאתה מפחד להיבלע לתוך החיים שלי ולאבד את עצמך- אבל בכול פעם שאני ואתה יחד, אתה יודע למשוך את כל תשומת הלב אליך..
אתה זוכר את הארוחה עם הנסיכים? אם לא הייתי חושף את הפנים שלי באותו היום, היו שוכחים מקיומי...

נואל, אתה יכול להיות עני ולחיות צנוע ולא להכיר כל דבר סביבי..
אתה לא צריך להתבייש, בסופו של דבר אתה וההורים שלך ואחותך.. אתם כולכם עובדים קשה בשביל הדברים שלכם, בשביל ההישגים והכסף והבית ומה לא..

העולם הוא מקום קשוח, אבל זה לא אומר ככל דבר צריך להפוך בעיניך למשוואה מתמטית מסובכת..

זה פשוט..
אם אנחנו אוהבים אחד את השני הכול בינינו פשוט.
זה אני ואתה..." ליאו מחבק את נואל אליו, עצוב לדעת שהוא יצטרך עוד כמה רגעים לעזוב את נואל וללכת כדי לתת לנואל את הספייס שלו.

"אני מעריך את הכנות שלך, ליאו.." נואל מודה, מחבק את ליאו חזרה באנחה.

"אולי אתה באמת צודק, אבל אני צריך לשבת ולחשוב על זה..
אני יודע שזאת לא אשמתך.. אני גם לא מתכוון להיפרד מימך..
לא שנראה לי שזה אפשרי בכול מקרה..
אני פשוט צריך להתמודד עם זה בעצמי ואני לא רוצה להשליך את התסכולים שלי עליך..
זה לא מגיע לך, אני עדיין חושב שאתה טוב מידי בשבילי.." נואל נותן למצח שלו לנוח כנגד החזה החם והבטוח של ליאו, עוצם עיניים בעייפות.

"העובדה שפתחת את הלב שלך אחרי שסימנתי אותך כשפן גורמת לי לחשוב בדיוק ההפך.." ליאו לוחש בחיוך רך.

נואל נאנח בחיוך קטן.

זה מה שהוא אוהב בליאו..
אחד מהדברים שהוא יכול למנות לפחות..

ליאו תמיד יודע להזכיר גם את הבעיות והצרות שלו כדי להזכיר לנואל שהוא לא חייב להיות מושלם- הוא תמיד היה פתוח וחשף בפניו מה שרצה לדעת וזה גרם לנואל להרגיש את הלב שלו מתחמם ברגעים כאלה.

"אני מצטער שזרקתי עליך את המעטפה ההיא ושצעקתי עליך.. זה לא היה באשמתך.." נואל באמת מתנצל בכנות- החזה שלו קצת כואב רק מהמחשבה של לפגוע בליאו.

"אני מצטער על שאמא שלי העליבה אותך ככה ואני מבין למה התנהגת ככה, הייתי מגיב אותו הדבר לעלבון כזה.." ליאו מלטף את גבו של נואל בעדינות, מהדק את החיבוק סביבו.

"תודה על האוכל ששלחת עם לוי" נואל מוסיף, פתאום נזכר בצלחת האוכל היפה.

ליאו מגחך.

"לוי אמר לי שזיהית מהר שזה שלי.." ליאו נשמע שמח והוא מחייך עד שהקמטים מסביב לעיניו הופכים עמוקים ונראים לעין.

"איך יכולתי שלא לזהות? רק אתה חותך דברים ככה בכזאת כפייתיות לשלמות" נואל מקניט וליאו פולט צחקוק, צופה בנואל מושך את עצמו אחורה ומביט מעלה אליו, פוגש במבטו.

"אני מצטער שאני גורם לך לחכות..
היו לנו הרבה.. הפסקות ומרחב במהלך הקשר שלנו..
אבל אני צריך לסגור עם עצמי דברים ולהתגבר על האגו הפצוע שלי..

אני רוצה להיות איתך במיטבי ולא כשאני מלא בספקות ופחדים.." נואל אמר בטון מלא בקשה שליאו הנהן אליו כמעט מיד, מבין את הבקשה לגמרי, לא מתכוון למחות.

"אני יודע, אני מבין.." ליאו אומר בקול רך ועיניים מלאות אמפתיה והבנה, צופה בנואל נותן לו מבט מעט עקום.

הוא לא באמת רוצה להתרחק מליאו, אבל הוא מרגיש שהם לא באותו הדף-
אחרי שלוי עזב אתמול, הוא חשב על זה הרבה והבין שליאו מצליח להראות ביטחון וחיבה בקשר שלהם יותר ממנו בגלל שלנואל יש בעיה של לקבל חיבה בלי לצפות שיהיה לצד השני אינטרס..

הימים שחלפו היו בשבילו סוג של חשבון נפש..

הוא הפיל על המשפחה של ליאו ועל ליאו עצמו המון בעיות אבל האמת היא שהוא לא היה מושלם.
הייתה לו בעיה של הסתגלות והוא התקשה לסמוך על אנשים סביבו מה שגרם לו להיות פרנואיד ולהפוך כל סיטואציה לקטסטרופה במוח שלו.

הוא היה צריך כמה ימים נוספים כדי לקחת נשימה עמוקה, להתאושש ולתת לעצמו להיסחף עם ליאו והפעם בגישה חיובית יותר.

הוא היה צריך ללמוד להיפתח למישהו שהוא למד כמה כמה פעמים שהוא כנה והוא תמיד רואה את טובתו.

נואל רצה להיות כמו ליאו למען ליאו- הוא רצה שהם יקרינו את אותה האנרגיה אחד למען השני והוא רצה לעבוד על זה.

הוא רצה להשיל את הגרסה של עצמו שהגיע איתה לבית הספר: המרירה, האנטיפתית, הקרה..

המסכה הזאת הלא חברותית כלל שהוא שם על עצמו במטרה להגן על עצמו...

עכשיו הוא לא היה זקוק לה והוא רצה פשוט להשאיר אותה מאחור.

נואל היה מוכן לעשות את התהליך הזה למען ליאו עכשיו..

*אני כאשר אני מבינה שליאו זה סטנדרט גבוה מידי לגברים של היום ושכזה לא יהיה לי*

----

*אני, מחכה שנואל וליאו ישלימו כבר ויתחתנו אחרי שהם אמרו אחד לשני שהם אוהבים אחד את השני*