אזהרות: אנא לא לשוות אופי רומנטי להתנהגויות אלא בחיים האמתיים. הסיפור הבא הוא לא פאנפיק, הוא מתפקד כסיפור משל עצמו והגברים שנבחרים כדמויות חזותיות הם "שחקנים" של הסיפור, אנא לא לחפור. תודה.

ביום ראשון לקראת הלילה, נואל כבר התחיל לקבל התקפי חרדה חריפים- הוא בכה בחדר שלו כל לילה ורצה להיעלם לתוך עצמו.

הוא היה ממש מיואש, מדוכא וידע שאין לו דרך להתחמק מזה..

בסופו של דבר, הוא החליט שהוא מתקלח ושוטף פנים עד שהן נראו כאילו הוא מעולם לא בכה..

הוא התלבש באחת החולצות ששנא, חולצת מחויטת מכותנה בצבע מנטה עם צווארון סיני שאבא שלו קנה לו ונראתה עליו כמו פח, מוסיף את אחד ממכנסיי הטרנינג הקרועים שלו שהשתמש בהם כפיג'מה ושם סניקרס לבנות ומכוערות שאמא שלו קנתה לו והוא תיעב.

נואל החליט שלא משנה מה- הערב ממנו לא יצאו דמעות.

הוא עבר דברים יותר כואבים, גרועים ומעליבים בבית הספר הקודם שלו, בבית, במשפחה.. הוא יעבור גם את זה..

הכול בשליטה. הוא בשליטה.

את נואל הם לא ישברו כל כך מהר כמו שאר השפוטים שלהם בפנימיית הכת הזאת.

נואל עצם עיניים, חוזר ומבקש מעצמו בראשו לכבות את הרגשות שלו להערב- משהו שהוא למד לעשות בהצטיינות במהלך השנים..
אם הוא רצה לשרוד את מה שלא יהיה שמצפה לו- הוא היה צריך להיות על אוטומט ולשכוח מכול מה שאוכל אותו מבפנים. כולל הפחד, החרדה והכעס שהיו כמעט בלתי אפשריים להכנעה.

אבל בסוף, נואל פותח את העיניים שלו- הן קרות, כבויות והוא מרגיש איך הגוף שלו נרפה.

הוא מביט בעצמו ונושם עמוק.

אתה יכול לעשות את זה.

נואל משכנע את עצמו, מותח את צווארו מצד לצד ומכין את עצמו.

-----

נואל נעמד בפתח היער רבע שעה לפני התחרות מאחר ושני תלמידים שדומים לגורילות באים לקחת אותו ולהוביל אותו לבזבוז הזמן המוחלט הזה.

נואל נאנח, צופה בני הבריונים עוזבים כשהנרי מגיח מהיער ונעמד מול נואל.

"אני מקווה שלא אכפת לך שלקחנו לך את זה.." הנרי מנפנף בידו את אחת החולצות האהובות על נואל- חולצה שעכשיו קרועה לגזרים.

"כול אחד קיבל חתיכה כדי ללמוד להכיר את הריח שלך, ככה ידעו למצוא אותך ברגע שהדם שלך יתחיל לעלות באוויר.." הנרי מסביר ונואל שומר על ארשת פנים קרה וכבויה.

"אל תיקח את זה אישית, ילד, כל משטר חייב חוקים כדי שכולם יישארו צייתנים" הנרי מחייך בחיוך מתוק ומגעיל שנואל משתדל לא לגלגל עליו עיניים, מהנהן.

"אם כך, בוא נתחיל.. כשאני אעלם, תספור עד עשר לפני שאתה נכנס" הנרי לוקח כמה צעדים לאחור ועדיין לובש את החיוך המבחיל, ידיו שלובות מאחורי גבו כשהוא לרגע נשען קדימה ובוחן את נואל הקריר לעוד רגע.
"אני אוהב את הגישה שלך" הוא לוחש לפני שהוא נעלם, רץ את ריצת העל- טבעי שלהם ונעלם במצמוץ עין.

נואל מביט הצידה ומרגיש כאילו חזר להיות בן ארבע.

"1" הוא סופר בקול.

"2" הוא מביט מסביב ומנסה לחשוב מה הוא יכול לעשות.

"3" אם הוא יטפס על העצים הם יגיעו אליו?

"4" בטוח שהם יוכלו לאתר אותו עם האפים שלהם.. ויש בידם את לוקאס, הוא יכול לטפס על כל דבר..

"5" ואם הוא ינסה להרוג את אחד הנסיכים?

"6" לא, לא.. זה יכניס אותו לצרות עוד יותר כאותיות.. לא.

"7" איזה עוד אפשרות יש לו?

"8" הוא סופר בשעמום

"9" נואל רק רוצה לסיים את הלילה הנורא הזה..

"10" הוא פולט בשקט לפני שהוא מתחיל לצעוד קדימה,
נכנס במהרה לתוך היער ונעלם בשביל, בין העצים..

האמת היא, שהרוח שנושבת בין העצים קרירה ונעימה. יש ציפורים שעפות מעליו בצמרות העצים ומצייצות בקולות קטנים.. נואל די שבוי במראה הזה, מביט למעלה ומתהלך ביער כאילו אין לו דאגות על הראש.
הוא שוכח מהמשחק כשהוא שם לב שסנאים מטפסים במעלה אחד העצים, וזאת הטעות שלו.

כאב חד תוקף את החלק התחתון האחורי של השוק שלו ונואל נאנק לרגע ומביט לאחור במבט מלא בכעס.

"אמרתי שאני לא אוותר לך, צוציק" לוי עומד מאחורי נואל בחיוך, שעון על אחד העצים ומשחק עם הסכין בידו.

"תפסתי אותך מהר.. אני מבין שאתה לא הולך לעשות לנו עבודה קשה.." הוא מתבדח ונואל מתיישר, מביט בו בזעם ותוהה אם לנסות לחטוף ממנו את הסכין.

"אני זז, בהצלחה, ילדון.." לוי מסתובב לבסוף, מתקדם לכניסה שממנה הגיע נואל כנראה כדי לצאת מהיער מאחר וסיים את תפקידו.

נואל נעצר..

עכשיו זה מלחמה נגד הזמן עד שימצאו אותו.. הוא חייב לנסות ולחשוב על משהו...

הוא מביט סביב ומוצא אבן שבורה עם קצה מחודד, חושב על לחתוך את עצמו ולמרוח כל עץ בדם שלו כדי להרוויח זמן..

אבל אז, כאילו באופן אירוני, יוצא מבין השיחים שפן מכוער ומביט בנואל בתמימות.

נואל נזכר בספר שקרא..

אם אני אהרוג את הדבר הזה...

הוא לא רוצה לראות את המראות, להרוג חיה... ללכלך את הידיים והמוח שלו עם זה..

אבל הוא יותר מידי גאה, כועס וחדור מוטיבציה להתחמק מהם שהוא תופס את השפן לפני שהוא מתחמק ופותח את הבטן שלו עם כמה מכות של האבן המחודדת.

נואל נלחם בדמעות שלו, מורח את עצמו בדם של החיה המתה בגועל ומנסה שלהילחם ברפלקס ההקאה שמתחיל להגיח מהריח והמראות..
הוא מרים את הפגר ונותן לדם להישפך עליו, מקווה שזה יספיק, מורח כל מקום כמה פעמים במהירות וכמה שיוכל גם ביעילות.

אני לא פאקינג ילד.
אני לא הכלבה שלהם.
אני לא הקורבן של אף אחד.
אני אחליט מה יקרה לי היום.
אם צריך, אני אתקע להם את האבן הזאת בלבבות של כול אחד מהם ושום דבר לא יעניין אותי.

אני לא אקבל את המרות הזאת כי כולם מקבלים אותה על עצמם.
אני לא הזונה של אף אחד.

אחריי שנואל חוזר על האמירות האלה שוב ושוב במוחו, משכנע את עצמו ומנסה להחדיר בעצמו מוטיבציה להמשיך ולא להתפרק על המסלול הוא מוודה שהוא כולו ספוג בדם לגמרי, משיערו ועד כף רגלו ובמיוחד באזור הפצע שלו, שהוא לא ידע אם זה רעיון טוב לשים שם דם של חיית פרא שיכולה להדביק אותו בכול מיני מחלות- אבל הוא העדיף למות ממחלה סופנית מאחר להתקפל בני כמה בני נוער רודנים עם יותר מידי אגו וגאווה.

נואל היה תפרן, עני, קבצן.. שאותם הילדים יקראו לו את שירצו, ועם זאת, הייתה לו גאווה. בעצם, הגאווה שלו הייתה כל מה שהיה לו.. ואם מצב שהוא משליך אותה במהירות כדי לרצות את הרצונות המוזרים שלהם..

למה ביניהם מותר להם להתייחס זה לזה בכבוד, אבל בגלל שההורים שלהם מרוויחים קצת יותר מהשאר, זה נותן להם לגיטימציה לדרוך על כולם?

לנואל לא היה אכפת מה הוא ירגיש אחרי שהאסון הזה ייגמר- הוא רק ידע שהספיק לו לקבל את החיוך המעצבן הזה מלוי כדי לדחוף אותו מספיק כדי להגן על עצמו.

נואל יוצא מהמסלול ומחזיק את
החיה המתה בין ידיו, הולך לצד המסלול בשקט עד כמה שיוכל, מנסה למצוא מכסה כשהוא נתקל בגזע עץ חלול ששוכב.

החלל צפוף ומלא בקורי עכבישים, אבל נואל מתעקש ונכנס לבסוף, נשכב על בטנו ומניח את השפן בכניסה לחלל הגזע, מרגיש הקלה כשהוא רואה שהצד השני אטום עם אבנים.
אחר כך, הוא ממלא את הפתח בעלים שנשרו מהעצים, מערים ערימה על שיערו הספוג בדם ומקווה שזה יספיק עד שלוש...

אם לא.. לפחות הוא יודע שניסה לעשות משהו כדי להגן על עצמו..

לדעתי יש מצב לעוד פרק אם תהיו פעילות😀😌

נואל בי לייק:

----

נואל אחרי שהשפן עלה במדרגות לגן עדן: