אזהרות: אנא לא לשוות אופי רומנטי להתנהגויות אלא בחיים האמתיים. הסיפור הבא הוא לא פאנפיק, הוא מתפקד כסיפור משל עצמו והגברים שנבחרים כדמויות חזותיות הם "שחקנים" של הסיפור, אנא לא לחפור. תודה.

ביום שאחריי, נכנס לכיתה ילד בריצה והקיבה של נואל התהפכה.

הוא תיאר לעצמו מה עומד להגיע..

"שפן אדום.. שפן אדום!" הבחור מכריז לכיתה שלהם וכולם נראים מופתעים, חלק משתנקים וחלק שואפים אוויר בחדות.

"איך זה יכול להיות? לא עברו חודשיים מהאחרונים.."

"בדרך כלל לוקח להם יותר זמן למצוא שפן חדש"

"מי הצליח לעלות לנסיכים על העצבים ככה שהחליטו לסמן אותו למרות שהיו כבר שני שפנים?"

כל הכיתה פטפטה וגעשה מהידיעה.

"נואל, נואל מהכיתה הוא השפן!" הכריז התלמיד עם אצבע שכוונה לנואל, שישב והביט בכול המבטים מסתובבים אליו ולדממה לפול בחדר.

"הוא לא אמור להיות ורמנטינו חכם? זאת הפעם הראשונה שמישהו מהמעונות שלהם נכנס לצרות כאלה.."

"לא ייאמן"

" מקבץ הנדבות החדש הולך לנשור עוד לפני שהוא יהפוך לקוץ בתחת"

הקולות מסביב לנואל לעגניים והוא ממש לא נהנה מזה..
הוא שוקע בכיסא שלו ומביט בפנים ריקות במחברת שלו, מעכל את העובדה שהדבר הכי גרוע שיכל לקרות- קרה לו ברגע זה..

הוא נאנח, מחליט לשמור את הדמעות שלו לאחר כך ושם אוזניות באוזניים שלו, מיואש ומכובה.
יש לו שלושה ימים של בדידות לפני שהוא יצטרך לשחק איתם במשחק המטומטם שלהם והוא ממש לא במצב רוח לזה, אבל מבין שהוא חייב.

זה מרגיש באופן מסוים כאילו החיים או המוות שלו מוטלים על הכף, אבל באיזה שהוא מקום, זאת המציאות- הוא מעדיף לסבול בבית הספר המחורבן הזה מאשר לקבל על הראש מההורים שלו..

אין אנשים יותר מפחידים מההורים שלו בעיניו..

נואל מניח את ידו על השולחן ומשעין את ראשו עליה, מקשקש במחברת ולא מתעסק במה שלכולם יש להגיד, עייף ומיואש מידי בשביל שיהיה לו אכפת..

באותו יום, נואל מוותר על להקשיב לשיעורים.
הוא שם אוזניה אחת באוזן השמאלית שלו ומחביא אותה כאשר הוא משעין את ראשו על ידו, מקשקש במחברת שלו באדישות ומחכה שהצלצול יגיע.

וכשהצלצול מוציא אותו מהבהייה שלו, הוא יוצא ללוקר שלו כדי להחליף את הספרים שלו ונעצר מולו כדי לבהות בסטיקר בפנים קרות.

הוא רוצה לצעוק, לזרוק טנטרום, להפגין את הכעס שלו..
אבל הוא למד מההורים שלו במשך שנים שזה יוביל אותו רק לעונשים ולתחושה עוד יותר מתוסכלת ואובדת עצות, אז הוא ויתר על לנסות ולהביע את מה שהוא מרגיש, עומד מול הלוקר המקולל ובוהה עם שתי האוזניות שלו באוזניים, יודע שאין לו שום דרך לצאת מזה.

מעולה, הוא יצטרך להיות הכלבה של ששת המפגרים המפונקים האלה ושל כל שאר בית הספר.. כאילו שהוא צריך את זה עכשיו..
נואל נשבע שהוא הרגיש כאילו החיים דוחפים אותו ומסמנים לו שהוא מגיע לקצה, שהוא צריך לסיים את הכול.. והוא באמת רצה שהכול יסתיים וזהו. הוא הרגיש חסר מוטיבציה, מותש, מדוכא..
לחיים שלו אין באמת טעם.. למה הוא בכלל קיים בכול מקרה?

הצלצול קטע את קו המחשבה של נואל, הוא יצא מהמחשבות שלו והחליף את הספרים שלו, סוגר את הלוקר שלו כרגיל כאילו מבפנים הוא לא הרגיש כמו טורנדו של כעס ופחד.

הוא ניסה להישאר רגוע.. אבל ידע שזה כנראה לא יחזיק מעמד..

"נואל.." נואל שומע מאחוריו ומסתובב, צופה במאט מביט בו במבט מבולבל.

"זה בסדר, תשמור מרחק, אתה לא צריך להיכנס לבלאגן הזה" נואל מדבר בקרירות ומאט מביט בו בגבות מכווצות, לא מבין איך מישהו יכול להישמע כל כך רגוע כשיש לו סטיקר היישר מהנסיך הראשון על הלוקר שלו..

"אל יודע שזה מצב מחורבן.. פשוט.. אולי.. תלך ותגיד סליחה? תנסה לשנות את דעתם?" מאט מגמגם, לא בטוח איך לעזור ולא רוצה להישאר עיוור לאדם שהוא מחשיב חבר טוב.

"שנינו יודעים שהם לא מתנהלים ככה, מאט.." נואל מנסה ללכת לכיתה ומאט עוצר אותו, מודאג.

"אתה בטוח שתהיה בסדר? אתה בטוח שאתה לא רוצה פשוט.. לפרוש מפה?" מאט לא רצה לראות את נואל סובל.. הוא היה בחור ממש טוב, הוא רצה לחסוך ממנו את החוויות העגומות האלה.

"אני אשרוד מה שלא יהיה.. אם אחרים עברו את זה, אני אסתדר" נואל נשמע כל כך בטוח בעצמו, אבל מבפנים הוא ניסה שלא לפרוץ בבכי, מפחד שהקול שלו ישבר ויסגיר את הפחד והחרדה שהוא מרגיש כרגע.

לעזאזל, זה היה פשוט מצב מחורבן..

"נואל.." מאט נאנח, לא יודע מה להגיד, מביט בחבר שלו במבט זהיר וחושב מה הוא יכול לעשות כדי לעודד אותו..

נואל נראה נורא- היו לו שקיות שחורות מתחת לעיניים, שיער מבולגן, מדים מקומטים ושרוכים לא קשורים בנעליים.. הוא לא נראה כמו בדרך כלל- הוא נראה כאילו הוא זורק זין, מה שלא היה כמוהו בדרך כלל..

"אתה לא יכול לשנות אותם. אני לא יכול לשנות מה שכנראה עשיתי.. אז אני פשוט צריך לקבל את העונש על עצמי ולחכות שהם ימשיכו הלאה.." נואל מדבר כמי שקיבל עליו את המציאות בשלמותה- מה שהיה מסונכרן באופן מושלם עם התחושות שלו.

זה מה שיש.. אני צריך לקבל את זה ולהתמודד.

"או שתנצח.." מאט נתן לנואל חיוך קטן ומבדר ונואל הרים את שפתיו בחיוך עצל שלא הגיע לעיניו, עייף.

"אולי זאת תהיה הסיטואציה" נואל מושך כתפיים למרות שאין סיכוי שזה באמת יקרה ומאט מהנהן, נראה עדיין מהוסס כשהוא נושף אוויר בהבעה עצובה.

"אני אהיה פה בשבילך, נונו.. אל תתן לזה לשבור אותך.." מאט טופח על כתפו של נואל שמהנהן, למרות שהוא יודע שהוא לא יסכים בחיים לקבל עזרה ולשתף אחרים במה שהוא מרגיש.

"תודה אחי" נואל מהנהן למאט לפני שהוא ממשיך לכיתה שלו, מאחר עכשיו בכמה דקות בודדות..

אבל הוא נעצר שוב, הפעם על ידי הנסיך החמישי בעצמו- לוי.
הבחור היה גבוה, לבוש במדי הפנימייה באופן מושלם כשעל ראשו מתנוססת רעמה שטנית ועיני הדבש שלו צופות בנואל.

"זה היה ממש מרשים, אבל היית צריך לדעת מול מי אתה עומד" נואל מסתובב כדי לעמוד פנים מול פנים עם לוי, בוהה בו במבט קריר.

"יכולת להראות את הכישרון שלך גם בלי גאוותנות, אולי אז הנרי היה מוותר לך.." לוי מחייך אל נואל השותק, שמביט בו עם יד אחת שאוחזת בספרים כשהאחרת בכיסו.

"יש לך ביצים, ילדון" לוי מלגלג ונואל מטה את ראשו בגבה מורמת.

"יש לבחור הזה הכול, למה מעשה גאוותני קטן גרם לו לכול כך הרבה כעס?" נואל שובר את השתיקה ומדבר בטון נמוך ורגוע, על אף שבפנים הוא מרגיש שהוא עומד להתעלף.

לוי שלוב הידיים מחייך, חושף גומה אחת בצד הימיני של פניו.

"אני לא אוותר לך רק כי אתה מהמעונות שלי, ילד" הוא מודיע לנואל ונואל מהנהן.

"לא חשבתי שיהיה לך מספיק לב בשביל לוותר למישהו, בטח לא לי" נואל מדבר בטון קשה, מסתובב וממשיך לכיתה שלו, נכנס ומתנצל על האיחור לפני שהוא מתיישב בכיסא שלו, מרים את השולחן שלו שכנראה מישהו הפך ועסוק לאחר מכן בלסדר את התיק שלו, הספרים, המחברות והציוד שהפילו לו.

אז ככה זה הולך להיות מעכשיו..

נואל מכין את עצמו רגשית לנורא מכול.. הוא לא מאמין שהוא יוכל לצאת מזה.

והוא לא מאמין שהוא מוכן לסבול יחס כזה רק כדי לא לקבל על הראש מההורים שלו.

הוא שונא את העולם המטומטם הזה ומצטער על היום שנולד.

אני חושבת על להעלות באופן מיוחד עוד פרק או שתיים היום או מחר... תלוי אם תהיו בהצבעות ובתגובות 😺

הפלייליסט של נואל בימים אלה:

נואל מבחוץ:

נואל מבפנים: