אזהרות: אנא לא לשוות אופי רומנטי להתנהגויות אלא בחיים האמתיים. הסיפור הבא הוא לא פאנפיק, הוא מתפקד כסיפור משל עצמו והגברים שנבחרים כדמויות חזותיות הם "שחקנים" של הסיפור, אנא לא לחפור. תודה.

נואל התקשה להתרכז בשיעורים בשבועיים שלאחר מכן.

הוא ראה את תוצאות המשחק, את שני הבחורים ההם חוזרים  פצועים וכואבים והתחיל להרגיש קצת פרנואיד..
מאז, הוא הלך לספרייה כל יום וחיפש מידע על דרך להסוות את הריח בהצלחה במידה ומה שהוא יקרה..

נואל לא רצה להיכנס לשום בעיה עם אף אחד ולא תכנן לעלות לאף אחד על העצבים- הוא ממש השתדל להישאר שקט ומסווה אבל הוא חייב להגן על עצמו וכרגע, כמה שהוא ידע יותר, יעזור לו יותר..
מאחר והוא לא חזק יותר מאף אחד מהם, וגם אם היה, הוא לא היה מעז להפעיל עליהם כוח ולהרוס לו ולכול מי שסביבו את החיים, לכן, אם הוא לא יכול להיות חזק, הוא צריך להיות חכם יותר, ועל כן הוא קורא כול ספר הקשור לערפדים כבר שבועיים.

אבל שום דבר לא היה ממש עוזר.. היה פטנט של שפיכת אלכוהול על הגוף שמנטרל ריח גוף, מה שלא היה בדיוק מעשי במידה ואי פעם יהיה באמצע יער מלא בטורפים... היה עוד אפשרות של הריגת חיה ומריחת הדם שלה על הגוף כדי להסוות את הריח, אבל נואל לא חשב שהוא יוכל לעשות את זה אי פעם.. הוא היה יותר מידי תינוק בשביל דבר מזעזע כזה.. הייתה האפשרות של מעגל מלח מסביב לבן אדם, אבל זה אגדה אורבנית וגם לא יעזור מאחר ואם הוא לא יוכל לזוז לשום מקום, הוא יתגלה וההסוואה לא תעזור לו בכלל..

בקיצור, לנואל היה שום דבר.

הוא עבר על 90 אחוז מהספרים בשלב הזה ושום דבר לא היה מספק.

נואל היה קצת אובד עצות אבל מצד שני, חשב שאין מצב שהוא יהיה במצב הזה מלכתחילה, מאחר והוא כל היום בספרייה ולא בדיוק גורם צרות מספר 1..
ועם זאת, נואל הרגיש בכלוב זהב: כאילו יש לו הכול, אבל ממש קשה שלא להרגיש שהוא וההכול הזה הולכים על ביצים.

זה היה מתסכל ומפחיד ונואל שנא את זה.

הוא ממש רצה לשתף את ההורים שלו אבל ידע שאין מצב שיקשיבו לו.. הם תמיד היו אטומים ועסוקים בבעיות של עצמם. עד כדי כך שנואל תהה למה הם הביאו ילדים לעולם שהם לא יכולים לטפל בהם כמו הורים..

נואל רצה לכעוס, אבל הרגיש שהוא היחיד שהוא יכול לכעוס עליו..
הוא הרגיש חסר אונים, תינוק מפונק ובוגר שלא יודע להסתדר בעצמו ומחפש אשמים.. זה תסכל אותו עוד יותר.
לכול מקום שהלך, הוא הרגיש בו כאילו הוא הולך על חוט דק, כאילו הוא תמיד עומד ליפול לתוך אבדון- לאיזה אסון או בעיה שלא תיפתר לעולם.

זה היה בלתי נסבל, אבל נואל למד לחיות על ההרגשה המגעילה הזאת בכול מקרה..

"נונו" מאט הבהיל את נואל כשקרא לו מהכניסה של הספרייה ומיד הושתק על ידי הספרנית במבט מתעב.

"סליחה" מאט הרים ידיים אל הספרנית בפרצוף תמים, מביט בה חוזרת להתעסק במחשב שלה כדי להחליף את ההבעה שלו לאחת מצחיקה, עם לשון בחוץ, מלגלג עליה.

"היי, מאט" נואל סגר את הספר שלו ונאנח, מביט במי שהפך להיות החבר היחיד שלו בפנימייה הזאת.

האמת, שמאט ונואל לא הסתובבו לרוב יחד..
למאט היו חברים משל עצמו, אבל הוא חילק את לוח הזמנים שלו כדי להיות גם עם נואל. ונואל העריך את זה, אבל בשום אופן לא הסתכל על מאט כחבר טוב שלו.. הוא לא השלה את עצמו, מעולם לא היו לו חברים קרובים ואנשים שדיבר איתם על הבעיות שלו.. הוא היה חברותי, אבל שטחי בהיכרויות שלו ולא הסכים להכניס אף אחד למחשבות הכי אפלות שלו.. הוא העדיף את זה ככה..

"אכפת לך שאני ועוד שני חברים נשב ונלמד איתך? אנחנו צריכים חזרה בהיסטוריה, כולנו גרועים" הוא מסמן לעוד שני בחורים לבוא בידו והם ממהרים להתייצב לידו ולנפנף לנואל שלום.
נואל מחייך חיוך קטן וחברי "בטח" הוא אומר בכנות, מניח בצד את הספר על הערפדים שקרא עד עכשיו ומוציא את הספר שלו בהיסטוריה, מתחיל לעבור על מה שלמדו בשיעור האחרון.

"על מה אתם רוצים לעבור?" נואל שואל בזמן שהוא מדפדף בספרים שלו.

"אה... על הפוגרומים של ה12 לדצמבר.. אני מדיסון, אגב, וזה שלידי הוא ג'נקינס" מדבר הבחור שמול נואל- הוא נראה חברותי , כנה וביישן. הוא הנמוך מבניהם, צנום וכנראה ממוצא אירופאי עם עיניים ירוקות בהירות ושיער בצבע חום אגוז.. הוא נראה כמו ילד בן 12 לא כמו תיכוניסט..
"מה שמדיסון אמר.. ו.. כן, היי" ג'נקינס נראה יותר שובב, הוא היה שמנמן, ברונטי עם עיניים חומות ונמשים אבל גם נראה צעיר יחסית למה שאנשים ידמיינו כשאומרים 'תיכוניסט'.
נואל לא היה בטוח שיחשבו שהוא צעיר כשיסתכלו עליו.. הוא הרגיש זקן וסחוט מהחיים ולא בדיוק במצבי רוח של קשתות בענן וחדי קרן שמשפריצים נצנצים מהתחת..

"נעים להכיר, אני נואל.. אני ומאט לומדים יחד בשיעורי היסטוריה וספרות אנגלית" נואל מהנהן אליהם לרגע ואז חוזר למחברת שלו, מנסה לאתר את החומר שעליו מדובר מאחר וזה היה לפני כמה שיעורים ולא בדיוק מהשיעורים של השבוע.

"נואל סופר חכם, הוא מורמנטינו" מאט מדבר ושני הבחורים האחרים מבטים בנואל כאילו ראו את ישו עושה עמידת ראש על המים.
"וואו.." ג'נקינס נראה מלא תקווה.
"הבחורים אצלכם ממש סנובים, אי אפשר לבקש מהם עזרה אף פעם" ג'נקינס ממשיך, מחייך לנואל בהתרגשות.

נואל מגחך.
"אני חדש פה.. אני לא בדיוק.. אה.. חלק מהאווירה והנוף.." נואל ממלמל, מנסה למצוא את העמודים בספר המקולל אחרי שמצא את הסיכום במחברת שלו.

"אני ומדיסון מקריניאן" ג'נקינס משתף.
"אני לומד שירת אופרה, מדיסון הוא פסנתרן מחונן, זה הדבר היחיד שמעניין אותו בחיים האלה" ג'נקינס מקניט את מדיסון שמוציא לו לשון ומגלגל עיניים.

"כן.. שיהיה.. בכול מקרה, אנחנו עם מאט בשעות הכושר שבבוקר.. אף פעם לא ראיתי אותך שם.." מדיסון מדבר ונואל נעצר.

שעות כושר היו שעות בבוקר שבהם הייתה רחבה מיוחדת שפתוחה רק בבקרים לפני ארוחת הבוקר שהתלמידים היו חייבים ללכת אליה לשעתיים לבצע פעילות גופנית כל שהיא כדי להתחיל את היום..

"יש לי.." נואל לא רצה להרחיב וזז באי נוחות.

"יש לי פטור.. בעיות בגב.." נואל ממלמל, נושם עמוק לפני שהוא מתיישר.

"תפתחו את עמוד 108, בואו נתחיל ונראה מה קשה לכם" נואל קוטע את השיחה וניגש לעניין, מביט בכולם מהנהנים ומוציאים את הספרים שלהם.

----

כשנואל חזר בשש בערב לחדר שלו, הוא היה לגמרי גמור, הוא דילג על ארוחת הערב והלך להתקלח לפני שהוא נשכב במיטה וניסה לכבות את המחשבות שלו שהרגישו כמו סערה שלא דועכת לעולם בתוך המוח שלו.

הוא היה עייף ומיואש ורק רצה מקום בטוח שיוכל לגרום לו להפסיק להרגיש כל הזמן על קוצים, מפוחד, מאופק..

הוא שנא את זה, הוא ידע שזה לא הוא.. אבל גם לא יכול היה לשלוט בזה.. בשלב הזה, הוא הרגיש שגם אם הוא היה מוצא מישהו שיוכל שתף איתו את הרגשות שלו, הוא יברח מזה, מאחר והוא מרגיש אבוד ושהוא לא יכול לסמוך על אף אחד..

נואל היה מדוכא, הוא הרגיש כמו העטיפה של מי שהוא היה מלפני כמה שנים וזה הוריד לו את המוטיבציה לחיות ולהתקיים.. הוא חי בהרגשה שהכול חסר סיכוי וחסר טעם, וכנראה שזה לא הולך להשתפר.. 

----

----