אני רואה רק חושך אבל כשחוש אחד שלי מנוטרל החושים האחרים נכנסים לפעולה. 

אני יכולה לשמוע אנשים זזים בחדר, הם מדברים בשקט בשפה שאני לא מבינה, שפה גרונית כלשהי. אני יכולה להריח גופרית באוויר ואבק שריפה וגם מעט ריקבון. אני מרגישה צינה על עורי ויודעת איכשהו שהלילה ירד כבר. 

אין לי מושג כמה זמן הייתי חסרת הכרה או איפה לכל הרוחות אני נמצאת. לאט לאט אני נזכרת ברגעים הספורים לפני שאיבדתי את ההכרה שלי, האנשים במדים הירוקים, אלה עם המסכות המשונות שמשנות את הקול, הם משתמשים בי בתור פיתיון… הם רוצים לתפוס את טוני, אבא שלי. 

בחילה מציפה את ביטני, אילו הוא יגיע להציל אותי זה בוודאי יהיה מפני שהוא גיבור על, חובתו היא להציל אנשים במצוקה, לא יהיה לכך כל קשר לזה שאני ביתו. אני נזכרת בדברים שהאנשים במדים הירוקים אמרו כמה רגעים לפני שנכנסתי לחדר ההוא במגדל, איך הם השתמשו בקולותיהם של טוני ושל סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה, כדי לפתות אותי להיכנס, הדברים שאמרו נשמעו כאילו היו באמצע שיחה אישית עליי, איך יכול להיות שהם יודעים את כל זה? 

ראשי כואב אבל ככל שאני מנסה להדחיק את מחשבותי כך הן מציפות אותי יותר, כמו נחשולים שמתנפצים על צוק. אני רוצה לפרוץ בבכי אבל הדמעות לא זולגות מעיניי, הדבר היחיד שאני מרגישה הוא פחד עצום ובדידות שעוטפת אותי כמו שמיכה עשויה מקרח. 

פתאום האווירה בחדר משתנה, הצעדים הופכים לריצות והדיבור השקט של האנשים סביבי הופכים לצעקות של ממש- משהו קורה. 

אני עוצרת את נשימתי כשלפתע מישהו מסיר מעליי את כיסוי העיניים. כמה שניות חולפות עד שאני מתרגלת אל האור ומבינה מה קורה סביבי. 

אני יושבת על רצפת מערה מעופשת, סביבי מונחים ארגזי עף מלאים בהשד יודע מה, אנשים מזוקנים במדים ירוקים מתרוצצים מעלי, נובחים פקודות לא ברורות לתוך מכשירי קשר, מסכים ענקיים של מפות גרפיות עם נקודות עליהם צמודות לקירות מולי. הכל נראה כמו כאוס ענק. 

"הוא מגיע, אדוני," אומר אחד החיילים למי שככל הנראה הוא המפקד שלו. "איירון מן מגיע."

__________

מה אתם חושבים/ חושבות על הפרק?
אני מרגישה שלא הבאתי מספיק מריילי בסיפור, בראש שלי היא ממש מגניבה, אבל נראה לי שהפועל היא יוצאת לי קצת בינונית, מה דעתכם?