אני עומדת פעורת פה, מביטה בחליפת הברזל האימתנית נפתחת במהירות חלק אחרי חלק וחושפת את האדם שנמצא בפנים.

המחשבה הראשונה שחולפת במוחי כשאני מביטה בו ממרחק, כך שאני יכולה לראות את כל גופו, היא שהוא נמוך יותר ממה שחשבתי שיהיה, הבאה היא למה לכל הרוחות בוקע לו אור כחול מהמקום שבו אמור להיות הלב שלו.

"שלום לך," הוא אמור ונראה סקפטי לאחר שהוא יוצא מהחליפה ונעמד מולי. "נראה לי שיש לנו הרבה על מה לדבר." המבט הספקני לא מש מפניו אך למרות זאת הוא מתיישב בכורסא שמולי, נכון להקשיב לדברי.

המוח שלי ריק, אני מרגישה כאילו ניצב מולי חייזר מהחלל.

הוא אדם רגיל, אבא שלך. פשוט תגידי לו את מה שהתכוונת לומר, הוא יבין, הוא מוכרח להבין! אני נוזפת בעצמי אבל שום הכנה נפשית לא הייתה יכולה להכין אותי באמת לרגע בו אפגוש אותו.

במקום לומר משהו אני מנצלת את הדקות המעטות שבהם הוא סורק אותי כדי לבחון את דמותו.

אני יכולה לראות את הדמיון בינינו, יש לנו אותו שיער כהה ואותם תווי פנים, מעניין אם הוא גם רואה את זה? אך בניגוד לעיניו הכהות העיניים שלי ירוקות, משהו שירשתי מאימי.

הוא יושב בביטחון, זקוף וחד. מובן שכן זה ביתו אבל משהו אומר שלי שהוא היה יושב בצורה בטוחה כזו גם אילו היה נמצא במעורה של רוצחים שכירים, זה נראה כל כך טבעי כאילו מדובר באופי, עוד דבר שאין לנו במשותף, אני מעדיפה להגיע למקום ולהיות בלתי נראית, לפחות עד שאני אומדת אותו.

"ובכן…" הוא אומר כשהשתיקה בינינו מתחילה להיות כבדה ומביכה מידי.

"הגברת ריילי טוענת שהיא ביתך, על פי סריקות הדי אן איי שביצעתי היא דוברת אמת." ג'רוויס ניגש לעניין ומציל אותי ממבוכה מוחצץ לעיניי אבי, אני מתחילה לחבב את הישות הרובוטית חסרת הגוף הזאת.

"ומה לך יש לומר על זה, ריילי?" הוא נועץ את עיניו הכהות בי, חדות כמו חצים שמוכנים להישלח עלי במידה והשגה.

"זה נכון," קולי סוף סוף שב אליי ואני מחכחת בגרוני כדי לייצב אותו. "אמא שלי סיפרה לי את זה רק לפני שבוע, היא אמרה שהכרתם בימי הקולג' ו… טוב אתה יודע, תשעה חודשים לאחר מכן אני נולדתי." אני מסיימת במבוכה קלה.

"הכרתי נשים רבות בחיי, ילדה. מי זאת אמא שלך? הייתי רוצה לשוחח איתה." הוא מרים גבה בספקנות.

"היא… היא נפטרה, אדוני, לפני שבוע. היינו מעורבות יחד בתאונה והיא… בדיוק לפני שהיא מתה היא סיפרה לי שאתה אבי, היא טענה שאינה מסוגלת לשמור על הסוד הזה עוד." אני משפילה מבט את הרצפה המבריקה, קשה לדבר על נושא שכזה עם אדם זר, אפילו עם אנחנו חולקים די אן איי משותף.

"צר לי על אימך, ילדה. אבל כמו שכבר אמרתי הכרתי נשים רבות בחיי, אם דבריך נכונים זה אומר שיש לי אין ספור ילדים שאינני מכיר," בתחילת המשפט פניו הביעו חמלה, לאחר מכן הומור מאוס ולבסוף הן נאטמו לחלוטין. "אמרת שאימך מתה, נכון? אם כך תוכלי להישאר במגדל עד שנמצאי סידור שינה הולם יותר, בתנאי שלא תפריעי לפעילות הנוקמים." הוא מסיים את דבריו ויוצא מהחדר בלי להותיר לי זמן להגיב.

אני מביטה בחלל, אפילו ג'רוויס החליט לשתוק.

מוחי נותר ריק פרט למחשבה אחת. איך יכול להיות שהוא לא מאמין לי?!