אנחנו צועדים בשתיקה תחילה ולאחר מכאן סאם מתחיל לדבר, על המשימות עם הנוקמים, על החיים במגדל והדברים המגניבים שיש בו ואפילו על אמא שלו. 

זה דפוס התנהגות שלמדתי עליו בשיעור פסיכולוגיה וגם בשיעור דרמה בבית הספר, עדיף לשחקן לדבר שטויות מאשר לשתוק. זה כמו לירות לכל הכיוונים, משהו בטוח יפגע במטרה. 

לאחר זמן מה אני נעצרת, משהו מטריד אותי. "איפה שאר חברי הנוקמים?" אני שואלת. 

"כנראה שבחדרים שלהם,"הוא ממשיך ללכת בקצת איטי ואני ממשיכה בעקבותיו. "זה קורה לפעמים אחרי משימות, כולם מותשים ומנצלים כל רגע שיש בשביל לנוח, אי אפשר לדעת מתי שוב מישהו ינסה להשמיד את העולם ועדיף שנהיה בשיא כוחותינו." הוא מושך בכתפיו כאילו דיבר כרגע על לעבוד את המבחן בציון מספק ולא על עתיד העולם. 

זה מצחיק, כולם חושבים שאנחנו בטוחים אם אנחנו מפקידים את חיינו בידהם של הגיבורים האלה, אבל האמת היא שהם אנשים לכל דבר, גם הם צריכים מנוחה מידי פעם.

"זה בטח קשה מאוד…" אני ממלמלת בשקט, לא בטוחה אם הוא בכלל שמע אותי. 

"כן… לפעמים זה באמת מעייף, אנשים שוכחים שמתחת למסכה אנחנו בסך הכל בני אדם, כולנו היינו אנונימים לפני שקיבלנו את הכוחות זה פשוט..." 

קולות שיחה מהמשך המסדרון קוטעים את דבריו. משהו בי נדלק, אני יודעת שאני לא אמורה לשמוע את השיחה הזאת, אבל עצם הידיעה שזה לא ענייני גורמת לי לרצות לשמוע במה מדובר. 

אני מסמנת לסאם שיהיה בשקט ומתקדמת אל הדלת שממנה מגיעים הקולות. ככול שאנחנו מתקרבים כך אני מזהה מילים רבות יותר. לבסוף אנחנו נעמדים ממש מעבר לדלת הסגורה, הקולות לא חזקים אבל המילים ברורות, אני יכולה לשמוע את טוני מדבר אבל עם מי? 

"זה מגוחך! היא יכולה להיות כך אחת, אולי אפילו מרגלת של היידרה. מי יודע מה היא זוממת." אני מרגישה שמישהו נועץ סכין בליבי, הוא מדבר עליי הוא חושב שאני משקרת, שאני מרגלת. 

 אני משפילה את מבטי אל הרצפה, מתכוונת לבכות שוב כשפתאום אני מרגישה חמימות מתפשטת מכיוון כף ידי, אני מביטה לכיוון שממנו מגיעה החמימות ומופתעת לגלות את ידו של סאם אוחזת בידי, המגע מחוספס אך חמים ודואג להפלא. 

"אתה זה שמגוחך, טוני," עונה קול שאני לא מכירה. 

אני מביטה בסאם בחיפוש אחר תשובות. "זה קפטן אמריקה, סטיב רוג'רס." הוא עונה בלחישה. 

"אתה בעצמך אמרת שהיא נראת בדיוק כמוך, אתה אמרת שאתה בבירור זוכר את הלילה שבו היית עם אמא שלה, שניסית ליצור איתה קשר במשך שנים אבל היה נראה כאילו בלעה אותה האדמה. עכשיו הבת שלך מופיעה פה ומשלימה לך את כל החלקים בפזל ואתה בוחר לברוח מזה, לשלוח אותה לחפש את עצמה לגמרי לבד במקום לנסות לתקן את המצב." המילים שלו כל כך מלאות בעוצמה שלמרות שאין לכך שום קשר הם גורמות לי לרצות לצאת לקרב, משהו בנימה שלו, בכריזמה שלו גורם לך לרצות להקריב את חייך למען המדינה שלך.

"אל תשתמש אליי טריקים שלך, סטיב. אתה יודע בדיוק כמוני שאני לא מתאים להיות אבא. הילדה הזאת… מגיע לה יותר מזה, היא עברה מספיק גם ככה," אני נלחמת בעצמי לעצור את הדמעות, למה הוא מדבר ככה עכשיו, למה הוא לא אמר דברים כאלה קודם? "הדבר האחרון שהיא צריכה זה אבא חולה שליטה ומכור לכוח." משהו נשמע בקולו, מעין אכזבה עצמית. 

אילו סאם לא היה אוחז בידי בחוזקה כבר הייתי פורצת לחדר ומתערבת בשיחה. הוא לא מכיר אותי, הוא לא יודעה מה אני צריכה. אני צריכה אבא, אני צריכה משפחה. 

"טוני, אתה הרבה יותר מזה." עונה לו סטיב. 

אני לא יכולה יותר, בתנועה חלקה אני משתחררת מאחיזתו של סאם. בלי לחשוב או להסס אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה, מוכנה להתעמת פעם נוספת עם אבי.