פרק כפול!!!!
פרק שלוש עשרה-
אני לא יודעת למה ציפיתי אבל ביום למחרת אכלתי ביחד עם אבא שלי ארוחת בוקר על הגג של בניין הנוקמים, כשהנוף של כל ניו יורק נפרס תחתי.
אבי ביקש ממני לספר לו על עצמו, מה אני אוהבת לעשות, איך עברו עלי שנות התיכון, אם כמה בנים הספקתי כבר לצאת…
חלק מהשיחה הייתה מביכה, למרות קשר הדם בינינו והווידוי שלו אתמול בלילה היה מוזר לספר לאדם זר דברים יומיומיים כאלה. אבל ברגע שסיפרתי לו על הצגות בית הספר ועל החלום שלי להיות שחקנית יכולתי לראות פעם נוספת את ניצוץ הגאווה מאתמול בעיניו.
"אתה לא כועס? הורים בדרך כלל רוצים עתיד זהה לשלהם בשביל הילדים שלהם." אני שואלת בנימה מעט עוקצנית.
"אבא שלי עשה טעות בסגנון הזה איתי…" לא נראה היה כאילו הוא רוצה לדבר על אביו, סבא שלי. "אני לא מתכוון לטעות כמוהו, כל עוד את מאושרת בדרך שבה תלכי אני תומך בך." הוא מחייך אליי חיוך אמיתי ואני ממשיכה לדבר שמחה ששוב מצאתי מישהו שיקשיב לי, ששוב יש לי משפחה.
בהמשך היום פגשתי את שאר חברי הנוקמים ונערכה בינינו היכרות רשמית. טוני החליט שעד שאני אמצא סידור אחר אני אכן אשאר במגדל אבל במקום לבזבז את הזמן שלי אני אתאמן עם האלמנה השחורה משום שהיא המתאימה ביותר לאמן נערות צעירות כמוני, למקרה ששוב ינסו לחטוף אותי.
המצב נראה כאילו הוא לא יכול להשתפר יותר. האימונים היו מפרכים למישהי כמוני- שהקשר היחיד שלה לספורט ואומנויות לחימה היה בשיעורי חינוך גופני בבית הספר פעם בשבוע, אבל בסופו של דבר, אחרי כמה מכות הגונות מהאלמנה השחורה והחינוך הסובייטי שלה הבנתי את העיקרון הבסיסי שמתבסס על שלושה מילים.
"תגני על הפנים!" היא צעקה שוב ושלחה לעברי אגרוף שהטיס את שק האיגרוף שהתנגש בקיר מאחוריו בעוצמה.
בסוף האימון עדיין לא הצלחתי להכות בה בעצמי אבל ידעתי שאני בדרך הנכונה ולאחר מקלחת זריזה הייתי עייפה כל כך שפשוט צללתי אל המיטה שבחדרי ונרדמתי מיד.
פרק ארבע עשרה-
אני מתעוררת מבוהלת למשמע צלצול הטלפון הנייד המוכר שלי.
"הלו?" אני שואלת מטושטשת מפני שעל המסך נראה מספר ללא שם.
"ריילי, זאת את?" ברגע שאני שומעת את הקול אני מתנערת מיד.
"קרול?" אני עונה בשאלה, אני מזהה את הקול בצידו השני של הקו מיד. קרול, חברתה הטובה ביותר של אימי העירה אותי כרגע.
"כמה טוב לשמוע אותך," אני שומעת את החיוך שבקולה ומחייכת בעצמי בתגובה. "שמעתי שאת נמצאת בניו יורק, גם אני כאן, נוכל להיפגש?" היא שואלת.
"ברור!" אני שמחה כל כך לשמוע אותה. בזמן הלוויה של אימי היא הייתה באיזו שליחות באוסטרליה לכן לא יכלה להגיע, עכשיו היא כנראה רוצה לבדוק שאני בסדר. "ניפגש בעוד שלוש שעות בקפה האהוב על אימא?"
"בטח, אני אגיעה."
כשאני מבחינה בקרול מתקרבת ממרחק אני רצה לחבק אותה, יש לה ריח של קוקוס רענן והיא לובשת שמלה ארוכה מבד אוורירי.
"את נראת טוב, ילדונת." היא נושקת למצחי ומשתחררת מחיבוקי. אנחנו יושבות ב'מונט'- הקפה האהוב על אמא שלי בניו יורק. מכיוון שהשעה היא שעת בוקר מאוחרת הקפה לא עמוס מידי ואנחנו יושבות זו מול זו בשולחן חיצוני שטוף שמש.
"את לא מבינה כמה טוב לי לראות אותך, קרול." אני מחייכת מאוזן לאוזן, שנים שהיא הייתה כמו אימא שנייה בשבילי.
"גם אני, מותק," היא נאנחת. "כל כך הצטערתי לשמוע על אימך, ברגע שיכולתי עליתי על מטוס לכאן." היא מסיימת בחיוך עצוב.
"אבל איך ידעת שאני נמצאת בניו יורק?" פתאום זה נראה לי מוזר, הרי אנחנו בכלל במקור מפרבר קטן ליד ברוקלין.
"אני…" היא מגמגמת. זה מוזר, קרול לעולם לא מגמגמת, היא תמיד כל כך בטוחה בעצמה גם כשהיא טועה.
"מה יש, קרול? מה את לא מספרת לי?" אני נועצת את עיניי בעיניה הכהות והמוכרות, פתאום אני שמה לב שתחת עיניה ישנם עשרות קמטים, מתי היא הספיקה להזדקן ככה?
"אני מצטערת, ריילי." היא מניחה את ידיה על עיניה ופורצת בבכי חרישי.
"קרול…." אני ממלמלת בשקט ומניחה את ידי על כתפה,מדרבנת אותה לספר לי.
"זאת אמא שלך… היא השביע אותי שלא אספר, שלא אומר לך את האמת על אביך, על טוני." היא מושכת באפה ולא מסירה את ידיה מעינייה.
אני שומעת את דבריה אבל מסרבת להאמין, איך יכול להיות שמישהי שכל כך סמכתי עליה בגדה באמון שלי ככה.
"היא לא יכלה לשאת את האמת לגביו לבדה לכן היא שיתפה אותי, היא סמכה עליי שאוכל לשמור על הסוד אבל… היא גם נתנה לי את זה," היא מנגבת את עיניה בעזרת שרוול שימלתה- שמירת הסוד באמת הייתה קשה לה, ומוציאה מתיק הצד שלה מעטפה גדולה וחומה. "היא אמרה שאם יקרה לה משהו אני אתן לך את זה." היא מנסה לחייך אבל זה קשה לה.
אני מביטה בה במבט חסר אמון. "מה זה?" קולי קר ומנותק, למה משנה מה היו הסיבות שלה אני כועסת עליה על כך ששיקרה לי.
"מכתב, הוא מאמא שלך," אני משפילה את עיניי אל המעטפה החומה ומבחינה כעת בשמי שרשום עליה בכתב ידה של אימי. "הוא מסביר הכל."
אני לא יודעת מה לומר לה, מתחשק לי לקום וללכת באותו הרגע, לצרוח עליה על כך ששיקרה ועל כך שהייתה בצידו השני של העולם בדיוק כשהייתי זקוקה לה, על שהסתירה ממני את זהותו של אבי כל חיי.
"ריילי… את ילדה מיוחדת, כל כך יפה וחכמה ונחושה, נפגעת הרבה ואני כל כך מצטערת שנאלצתי לשקר לך, אני אלך עכשיו אבל אני אשמח מאוד עם בשלב מסוים בעתיד תוכלי למצוא מקום בליבך לסלוח לי… אני אוהבת אותך כל כך…" היא קמה ממקומה כשדמעות בעיניה ומותירה אותי לבדי בבית הקפה.
אני יכולה לקום וללכת בעיקבותיה, לחבק אותה ולומר שהכל בסדר, אבל אני לא רוצה לעשות זאת, הכעס עליה ועל אימי הוא הדבר היחיד שנותר לי, הן לא יכולות לקחת לי גם את זה!
אני מביטה שוב במעטפה החומה, זאת שמכילה בתוכה את ההסבר של אימי על הכל.
____________
מצטערת שזה לקח הרבה זמן אבל בגלל שפרק שלוש עשרה כל כך גרוע החלטתי לפנק אותכם בפרק נוסף 😊
אני עומדת להתחיל עכשיו תקופה ממש לחוצה וברמה העקרונית כבר סיימתי לכתוב את הסיפור, נשארו עוד 2-3 פרקים. בא לכם שאני יעלה את ההמשך היום?
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top