קוראים מדהימים ונפלאים שלי!
קודם כל אני רוצה להגיד שממש התגעגעתי, אני לא זוכרת תקוםה כל כך ארוכה שבה לא כתבתי.
אז אני רוצה להגיד לכם שאני יודעת שלא כתבתי המון זמן וזה דיי מפתיע שמשום מקום אני מסיימת את הסיפור אחרי תקופה ארוכה שהשארתי אתכם באוויר.
יהיה אפילוג, אני רק לא יודעת מתי אני אכתוב אותו אבל מה שאני כן יודעת זה שאני ממש ממש אוהבת אתכם ואני שמחה שיש עדיין קוראים שממשיכים לקרוא ומחכים להמשך למרות שלא העלתי פרק כבר יותר מחצי שנה.
אני אוהבת אתכם המון!
ולא לשכוח!
יש אפילוג😋
נועה❤

פרק 23 ואחרון

אין לי מושג כמה זמן ישבנו ככה מחובקים, אבל אני יודע שמעולם לא היינו קרובים ככה. "אני לא אוהבת לראות אותך פגוע, ואני גם לא אוהבת לראות את דאדי פגוע. בבקשה פשוט תפסיקו לריב. ואם לא זה, אז אולי פשוט... פשוט..." שר השתתקה והתנתקה ממני. היא השפילה את מבטה ולא אמרה דבר. "בבקשה תמשיכי את המשפט." לחשתי לה והיא אחזה בשתי ידיי ונאנחה. היא הרימה את ראשה והסתכלה לי בעיניים. ראיתי שדמעות עומדות לפרוץ מעיניה. "אל תבכי שרי." התחננתי, בעוד אני עצמי מחזיק את הדמעות. היא הנהנה ומחתה את הדמעות הבוגדניות שזלגו על פניה. עיניה נעצמו והיא נשמה עמוק. "אני חושבת שאולי כדאי ש... לא משנה זה כואב מידי וקשה מידי. אני לא יכולה להגיד את זה. אני אוהבת אתכם יותר מידי!" שר פרצה בבכי וחיבקה אותי חזק.
אני לא יכול לראות אותה בוכה ככה. ליטפתי את שיערה בעדינות. לוחש לה מילים מרגיעות בכדי שתירגע ותוכל להגיד לי את מה שרצתה. "שרי שלי, לא משנה מה, אני אוהב אותך והארי אוהב אותך ושום דבר לא עומד להשתנות. את לא עומד לעזוב אם זה מה שרצית להגיד." אני לוחש באוזניה והיא מהנהנת ומחזירה לי: "זה לא מה שרציתי להגיד דאדי." הבכי שלה נחלש ואני עוצם את עיניי בכאב. מה יכול לכאוב יותר מהעזיבה שלה? היא משחררת ממני ומחזיקה שוב את ידיי תוך שהיא מסתכלת עמוק לתוך עיניי. "אני יודעת שזה פתרון קצת לא רלוונטי, אולי אפילו סופי בצורה מוגזמת, אבל..." היא השתתקה.
לאט לאט חילחלה אליי ההבנה של מה שהיא רוצה להגיד. אני לא עומד לתת לזה לקרות, לעולם לא. אבל לפני שאני קופץ למסקנות אני חייב לוודא איתה שזה באמת מה שהיא התכוונה אליו. "את מתכוונת לזה ש... שאני והארולד ניפרד נכון?" מלמלתי והדמעות המשיכו ליפול מעיניי. שקט סרר בחדר, שקט שהוכיח לי כי אני צודק. נשכתי את שפתיי בכדי לא לצעוק, בכדי לא לצרוח ולכעוס, לא לבכות חזק אפילו שידעתי, ידעתי שהכוונה הייתה לזה שהאהבה שלי ושל הארולד תיגמר. שר לא הגיבה כלל. גופה רעד מפחד וכאב. הדמעות המשיכו לזלוג מעיניה. לבסוף, היא רק הנהנה קלות והמשיכה לשתוק.

~נקודת המבט של הארי~
"את מתכוונת לזה שאני והארולד ניפרד נכון?" שמעתי את לואי ממלמל מבעד לדלת של החדר שלנו. הרגשתי איך הלב שלי מתנפץ לאלפי רסיסים. שר רוצה שניפרד? הדמעות התחילו לשטוף את עיניי. לא הצלחתי להעלות על דעתי שאני ולואי שלי ניפרד, שלא נחייה יותר יחד, שלא נראה אחד את השני, שלא נהיה. "אתה תוכל לבוא לכאן מתי שרק תרצה אתה יודע, זה גם הבית שלך." קולה של שר נשמע, התרסקתי על הרצפה. לואי מתכנן לעזוב אותי, לואי שלי מתכוון להשאיר לי את שר ולעזוב, להיות לבד. לא יכולתי לעצור את עצמי, הכאב היה מייסר לחלוטין. פתחתי את הדלת וזחלתי אל המיטה שלי ושל לואי.
"בבקשה אל תעזוב אותי לו-באר, בבקשה בייביבוי ש...ש...לי! אני מתחנן אל תשאיר אותי לבד, אני אוה...הב...אוהב אותך כל כך ואני אהיה שבור בלעדיך! אני מעדיף למות מאשר לחיות ללא הביי...בייבי שלי!" פרצתי בבכי מטורף, שבור על הרצפה ומכווץ בתנוחת עובר. זרועותיו של לואי עטפו אותי בחיבוק חם. לא יכולתי להפסיק לבכות. האהבה של החיים שלי מתכוון לעזוב אותי, ללכת ממני ולהשאיר אותי שבור.
"הארולד" הוא מלמל ונשק לפניי הרטובות מבכי. לא יכולתי להסתכל עליו, הכאב היה בלתי נסבל. אני מאוהב באדם הזה קשות! אני לא אהיה מסוגל לקום בבוקר ולראות את שר ולא לחשוב עליו, להיזכר בו ולהמשיך את החיים שלי בלעדיו. "בבקשה תסתכל עליי הארולד, זה ממש לא מה שעומד לקרות." לואי שלי לחש בשקט ושוב נשק לפניי. סובבתי את ראשי בכדי להסתכל עליו. פניו היו רטובות מבכי גם כן. הוא נשק לשפתיי הרועדות והרטובות וחייך אליי חיוך קטן ומבוייש. לואי פתח את פיו ולחש: "אני לעולם לא אעזוב אותך הארולד, זה דאדי או מוות!"

The end!