(לפני שמתחילים: מהפרק הזה והלאה, כל הסיפור מתקיים בתקופת האוניברסיטה.)

"אדריאן! אתה צוחק עליי?!" רובין כמעט צעק. הוא וחבריו תכננו ללכת לבריכה באותו יום. בן זוגו יצא מאחד החדרים בדירה המשותפת שלהם.
"מה?" הוא שאל בבלבול קל.
"היית אמור לשים בתיק דבר אחד! זה היה כזה קשה לשים קרם הגנה בפנים?!" רובין שאל בכעס.
"אבל לא יהיה כזה חם! אני חושב שאתה דואג יותר מידי." אדריאן מחה.
רובין לא ענה. בקרב חבריו הוא נקרא "האמא של הקבוצה" בשל דאגתו. הוא שם את קרם ההגנה בתוך התיק.
"קדימה, אתה בא?" אדריאן שאל וגרר את בן זוגו אחריו.
הנסיעה למקום עברה חלק.
כשכל החברים הגיעו לבריכה, רובין נאנח. הוא ידע שעליו להיות "המבוגר האחראי" בקרב האנשים שסביבו.
הדבר הראשון שעשה ברגע שמצאו מקום מוצל, היה לשבת על כיסא נוח ולקרוא. כמובן שחבריו של רובין לא נתנו לו לנוח בשלווה.
הדבר היה יכול להיות נסבל, אם כדור הגומי לא היה פוגע בו כל חמש דקות.
"אנה! אני נשבע שאם זה יפגע בי עוד פעם אחת-" רובין נקטע על ידי החפץ המעופף והעגול שפגע בו כבר בפעם העשירית באותו יום.
"סליחה!" אנה ניסתה שלא לצחוק בזמן שלקחה את הכדור הרחק משם.
"למה אני לא יכול לקבל קצת שלווה בחופשה שלי?!" רובין רטן לעצמו.
הכל היה יכול להתנהל טוב יותר אם לא היו מפריעים לו כל הזמן.
אם זה היה אדריאן שביקש מרובין לשמור לו על החפצים או שאם זה היה אחד החברים שלו ששאל אותו משהו.
"אתה לא נכנס למים?" אנה שאלה את רובין בשלב מסויים.
"אני לא יכול. מישהו חייב לשמור פה על הדברים. חוץ מזה, לבקש מאדריאן לעזור לא יהיה-הוא ודמיאן עושים מלחמת מים עכשיו?" הוא שאל בבלבול קל בעודו מביט לכיוון שבו היו בן זוגו ואחד החברים שלו.
"כן..זה מה שהם עושים עכשיו. תשמע, אני אשמור פה על הדברים אם אתה דואג." אנה אמרה.
רובין נאנח. "בסדר. אני רק אסיים את העמוד." הוא אמר והמשיך לקרוא מן הספר שאחז. פתאום, הוא הרגיש שמישהו מושך אותו. "ה-הי!" רובין רטן. הוא הרים את ראשו וראה את אדריאן עם הספר ביד.
"אתה כל כך שקוע בקריאה ופספסת את כל הכיף." בן זוגו אמר.
"תחזיר לי את זה!" רובין ניסה לחטוף מאדריאן את הספר.
"לא. אתה קראת בכל הזמן הזה. אולי תיכנס למים?" בן זוגו שאל.
רובין לא ענה. היה נראה שהוא מהסס טיפה.
"אמרתי לך שאני אשמור על הדברים לא? אני מקיימת את ההבטחות שלי. אדריאן, תביא לי את הספר." אנה אמרה.
רובין נאנח. "בסדר...אבל תוודאי שהסימניה לא יוצאת מהמקום."
אדריאן העביר לאנה את הספר. הוא הרים את בן זוגו המופתע.
"הי! תוריד אותי למטה!" רובין רטן. הוא לא כל כך סמך על אדריאן באותו רגע.
"לא יקרה." בן זוגו אמר. הוא התקרב לבריכה.
"אדריאן, מה אתה מתכנ-" רובין לא סיים את המשפט מכיוון שבן זוגו זרק אותו למים.
הוא הרים את ראשו ונשען על דופן הבריכה. "מאוד מצחיק." רובין גלגל את עיניו.
"מצטער, אבל אם לא הייתי עושה את זה אז לא היית נכנס בכלל למים." אדריאן צחקק.
"אתה ילד בן שלוש בגוף של בחור בן עשרים...תזכיר לי שוב למה אני יוצא איתך?" רובין הקניט את בן זוגו.
"הי! אני לא ילד! חוץ מזה, אתה יוצא איתי כי אני חתיך." אדריאן צחק אפילו יותר.
"כן, כן. ברור. מה שתגיד." רובין אמר בביטול.
אדריאן פתח את פיו על מנת למחות, אבל דעתו הוסחה בגלל גוון עורו השזוף של בן זוגו. הוא האדים ממבוכה.
"נהנה מהנוף?" רובין גיחך.
"ש-שתוק!" אדריאן מיהר להסתיר את פניו.