לאחר המוות של אדריאן רובין השתנה. הוא סירב בהתחלה לחזור לדירתו, בטענה שאינו מסוגל להיות שם. רובין נהפך לאדם אחר, שקט יותר. לא משנה כמה הוא ניסה לצאת מההרגשה הזאת, זה לא הצליח.
הוא התחיל להתווכח עם חבריו לא מעט, מה שגרם לו לתסכול הרבה יותר גדול.
רובין שנא את האדם שנהפך אליו מאז לכתו של בן זוגו.
בסופו של דבר הוא חזר לדירה שפעם קרא לה בית. הוא נכנס לתוך החדר של אדריאן, שנשאר כמו שהיה לפני.
על שולחן הכתיבה נותרו מחברות פתוחות וכלי כתיבה שהתפזרו.
הברונטי הביט על המיטה, שעליה הונח ספר שאדריאן לא הספיק לגמור.
רובין העביר את אצבעו על המדף המאובק, שעליו היו מונחות מספר תמונות.
"מה לא הייתי עושה כדי שתהיה כאן איתי." הברונטי אמר בלחש. הוא התיישב על המיטה, מעביר את ידיו על הסדינים.
עיניו נעצמו, ובראשו עברו מלא זכרונות ששניהם חלקו יחד לאורך השנים.

פלאשבק:

"אתה בלתי נסבל! כמה פעמים אני צריך להזכיר לך שאתה הרבה יותר טוב ממה שאתה חושב?" אדריאן התאפק מאוד שלא לצעוק.
"אבל אני באמת לא יודע להראות רגשות כמו כשצריך על במה ואתה יודע את זה!" רובין מחה.
אדריאן נאנח. הוא ידע שלרובין יש בעיית ביטחון עצמי לא קטנה, ולא משנה עד כמה אדריאן ניסה להוכיח לו אחרת, זה לא עבד.
"זה מה שאמרת בפעם הקודמת שהצגת מונולוג, ובסופו של דבר הצלחת." אדריאן ציין.
רובין גיחך. "זה היה עניין של מזל." הוא אמר.
"תפסיק להגיד את זה! המזל לא לוקח חלק בהצלחה שלך!" אדריאן התעקש.
"אבל זה כ-" רובין נקטע על ידי הבלונדיני שהתחיל לדגדג אותו.
רובין התחיל לצחוק. "תפסיק לדגדג אותי!" הוא אמר.
"אמממ... לא. רק אם תגיד משהו טוב על עצמך." אדריאן אמר בהתגרות.
"מה?! לא! אין סיכוי!" רובין אמר בין צחוק אחד לאחר.
"רק דבר אחד! זה לא קשה רוב." אדריאן אמר.
"אם אני אעשה את זה, אתה תפסיק?" רובין שאל.
"כן." אדריאן ענה בחיוב.
"דבר אחד...." רובין מלמל. חיוך ממזרי היה על שפתיו. "אני טוב במיטה~." הוא אמר.
"רובין!" אדריאן מחה.
"מה? ביקשת ממני לומר דבר טוב וזה מה שעשיתי." רובין אמר בתמימות.
"שאלוהים יעזור לך... ולא התכוונתי לדברים מהסוג הזה!" אדריאן הסמיק ממבוכה.
"טוב, בסדר. אני טוב בלאפות דברים?" רובין ספק שאל ספק אמר.
"תודה רבה." אדריאן הגיב. הוא הפסיק לדגדג את הברונטי.

הווה:

רובין נשכב על המיטה. "אלה בהחלט היו זמנים..." הוא אמר בשקט.
הברונטי הביט סביבו. כל פינה בחדר הזכירה לו את הרגעים הקטנים שחלק ביחד עם אדריאן.
אני מתגעגע אליך. רובין חשב, עדיין מעכל את כל מה שקרה.
בלילה, הברונטי לא הצליח להרדם. הוא התהפך מצד לצד, משנה תנוחות שינה בלי הפסקה. בסוף רובין קם, נכנס לחדרו של אדריאן בשנית ופתח את דלת הארון. הוא נשם את ריח הבגדים של האדם שאהב כל כך. רובין לקח את אחד מהז׳אקטים שהיו בארון וחזר בחזרה לחדר שלו.
הוא נשכב על המיטה שוב, שואף לקרבו את הריח המוכר עד כאב.

פלאשבק שני:

ברחוב השקט היה ניתן להבחין בשני בחורים צעירים.
רובין שפשף את כפות ידיו זו בזו. הלילה היה קריר מעט, וכמו תמיד, הוא שכח להביא מעיל.
"קר לך?" אדריאן שאל, למרות שידע כבר את התשובה.
"לא כל כך." רובין השיב, בעודו רועד טיפונת. הוא נשף על ידיו שהיו קרירות.
אדריאן, שידע עד כמה רובין עקשן, לא אמר כלום. במקום זאת, הוא שם את מעילו על כתפיו של הברונטי.
"תודה על המעיל, אבל אני מפחד שתצטנן." רובין ציין.
"זה יהיה שווה את זה. חוץ מזה, אתה נראה חמוד ככה." אדריאן הסב את מבטו לצד השני על מנת שרובין לא יראה את פניו הסמוקות.
הברונטי צחקק. הוא שילב את אצבעותיו באצבעות של בן זוגו. "מי אתה ומה עשית לאדריאן?" רובין שאל.
"אה...תהיה בשקט!" אדריאן סינן מבין שפתיו. הוא לא נהג להראות את רגשותיו בגלוי ובטח שלא בפני רובין שנהנה להקניט אותו.
הברונטי השעין את ראשו על כתיפו של הבלונדיני. "זה כיף לטייל איתך." הוא אמר.
אדריאן חייך מעט.

ועם זיכרון זה, רובין נרדם.