"Don't do anything stupid until I'm back"
"How can I? You're taking all the stupid with you".
(Steve and Bucky, Capitan America: The first avenger)

כשאדריאן נסע לבית החולים, רובין לא ציפה לכך שאולי זה יהיה היום האחרון שבו יראה אותו. רק כאשר בן זוגו עמד לצאת מפתח הבית, הברונטי הבין שמשהו לא טוב עומד לקרות.
"מתי אתה אמור לחזור?" רובין שאל.
"בעוד שבוע בערך." אדריאן אמר. הייתה תחושה של הססנות בקולו.
רובין רק הנהן בחיוב. הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו.
אדריאן, פנה לאחור. הוא הביט בבן זוגו שעמד קפוא בפתח הסלון.
הבלונדיני הלך בצעדים מהירים לכיוון הבחור השני. כשעמד מספיק קרוב אליו, אדריאן נישק את רובין על שפתיו.
הברונטי נתן לעצמו להינמס לתוך הרגע הזה, כי הוא ידע, הנשיקה שחלקו, היא מעין פרידה.
אדריאן ניתק את עצמו מן הנשיקה ברגע שראה שהוא עלול לאחר. הוא הסתובב לכיוון דלת היציאה בשנית.
"אד." רובין אמר.
הבלונדיני הביט בבן זוגו. הוא הביט בו בבלבול קל.
"בבקשה תבטיח לי שתחזור חי הביתה..." רובין לא הצליח להמשיך את המשפט.
אדריאן חייך. "אני מבטיח. אוהב אותך גם." הוא שלח לבן זוגו נשיקה מהירה באוויר ויצא החוצה.
בימים שבהם אדריאן לא היה בבית, השניים נהגו לדבר במשך שעות ארוכות בטלפון.
"מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל עצמך כמו לצאת עם חברים?" אדריאן שאל את רובין באחת משיחותיהם.
"כשאני לומד למבחן?" הברונטי החזיר שאלה.
"אתה יודע למה אני מתכוון. רוב, אתה צריך לצאת קצת החוצה, לנקות את הראש מכל מה שקורה עכשיו." אדריאן השיב.
"אבל-" רובין ניסה למחות, אבל בן זוגו קטע אותו.
"בלי אבל רובין. שגרת היום שלך מורכבת מאוניברסיטה, עבודה וביקורים בבית החולים. אני די בטוח שאתה לא רוצה לחיות ככה." אדריאן ציין.
רובין לא ענה. מתי הייתה הפעם האחרונה שבה נתן לעצמו חופש? הוא לא ידע לענות על כך.
יום אחד, כשרובין החליט ללכת לבית החולים, הכל השתנה.
"אני מגיע היום, אתה צריך משהו מהבית?" רובין שאל. בידו האחת הוא אחז את הטלפון בעוד שחיפש את מפתחות המכונית.
"אתה לא צריך להגיע היום, אני בסדר, באמת." אדריאן מעבר לקו.
"בטוח?" רובין שאל.
"כן, אני בטוח." אדריאן השיב.
רובין חש בהססנות מצד בן זוגו, אך הוא לא חשב שזה רציני.
"אתה לא נורמלי!" שרלוט אמרה לאדריאן לאחר שניתק את השיחה.
"מה?" הבלונדיני שאל.
"אתה באמת הרגע אמרת לבן זוג שלך לא להגיע?" שרלוט שאלה.
"כן? למה?" אדריאן היה מבולבל.
"כי זה רעיון רע?" שרלוט החזירה שאלה.
"אני פשוט לא רוצה שהוא יראה אותי במצב כזה..." אדריאן מלמל.
"רובין ראה אותך במצבים הרבה יותר גרועים! תשמע, אני פה מגיל חמש עשרה וראיתי אנשים מתים פה. יש לי תחושה שזאת לא הסיבה האמיתית שלך." שרלוט ציינה.
אדריאן נאנח. "אני תמיד שוכח שאת יכולה לקרוא בין השורות. את צודקת. אני לא רוצה שהוא יגיע בגלל שזה ישבור אותי, וברגע שאני נשבר רובין נשבר, ואני לא רוצה לעשות לו את זה."
שרלוט שתקה לרגע. "מה היה הדבר האחרון שאמרת?"
"למי?" אדריאן היה יותר מבולבל ממקודם.
"לרובין. אני אומרת את זה למקרה שלא אמרת לו כלום או משהו כזה, יש אנשים שהתחרטו על כך שלא אמרו משהו ליקרים להם." שרלוט השפילה את מבטה.
אדריאן חשב לרגע. "אל תדאגי לגבי זה." הוא אמר.
אבל אז, הכל השתנה.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★

רובין היה באוניברסיטה לפני ששיחת הטלפון הגיעה. הוא דיבר עם חבריו בקפיטריה כמו תמיד. כשהטלפון שלו צלצל, רובין היה בטוח שמדובר במשהו טוב.
"סליחה רגע, אני חייב לענות." רובין אמר לחבריו. הוא התרחק מהם מעט.
"קלרה, הי. אני עומד... אוקי...." רובין הפסיק לדבר לרגע והתיישב על הרצפה. "מה זאת אומרת? היום? אני..." הוא ניסה שקולו לא ירעד. "אני מצטער...אוקי, אני אודיע. ביי." רובין ניתק את השיחה. הוא הביט במסך השחור. לבסוף, הברונטי חייג לאנה.
"רובין? הכל בסדר?" קולה של חברתו הטובה נשמע מהצד השני של הקו.
רובין נשם עמוק לפני שענה. הוא סיפר לה את הכל מההתחלה, כשבין לבין הוא מחניק יבבה עצורה.
"אני אודיע לו, זה בסדר." אנה, שהכירה את רובין היטב, ניסתה להרגיע אותו.
רובין ניתק את השיחה. הוא הרגיש שהדמעות יפרצו בכל רגע, אבל זה לא קרה. הברונטי עשה את דרכו לחבריו באיטיות, מעכל את הבשורה שנפלה עליו.
בסוף היום, רובין לא בזבז רגע מיותר. הוא התניע את המכונית ונסע לבית הוריו.
אדריאן לא מת. המחשבה הזאת חלפה בראשו שוב ושוב.
כשהגיע לבית ילדותו, רובין מיהר להחנות ולנעול את הרכב.
הוא הלך במהירות לכיוון הכניסה. רובין דפק על הדלת.
כשקייט פתחה, היא הופתעה לראות את אחיה.
רובין ניסה לחייך, אך עיניו שידרו ריקנות.
האחים נכנסו לתוך הבית והתיישבו על הספה.
רובין בהה באוויר, מנותק לחלוטין. הוא התעשת רק כאשר קייט הגישה לו כוס מים.
"זה אדריאן, נכון?" אחותו שאלה בשקט.
הברונטי הנהן. "אמא שלו התקשרה אליי הבוקר, ו..." הוא הפסיק לרגע. "הוא מת אתמול בלילה." קולו רעד.
קייט חיבקה את אחיה. היא לא אמרה דבר בהתחלה. "אני מצטערת..." קייט מלמלה בשקט.
רובין השתחרר מן החיבוק והלך לחדרו. על שולחן הכתיבה עוד היו מונחות תמונות. הוא הרים את אחת מהן, שבה ראו את הבלונדיני ואותו מחייכים למצלמה. רובין הניח את התמונה בחזרה במקומה. הוא נשכב על המיטה. רובין ידע שלחזור לדירה של אדריאן ושלו זאת לא בדיוק אופציה. הוא לא רצה להיות בבית ריק, שהיה מלא בזכרונות.
הטלפון הנייד שלו צלצל, אבל רובין בחר שלא לענות. הוא חיכה שהדמעות ירדו, שהוא יתפרץ,
אך זה לא קרה.
"בבקשה תגיד לי מה אני אמור לעשות..." רובין לחש בשקט.