אדריאן קבר את פניו בכרית של בית החולים. הוא שנא את העובדה שנאלץ להיות שם (בפעם השניה) ביום השנה של רובין ושלו.
"אתה חי?" שרלוט שאלה.
אדריאן נאנח. הוא לא רצה לבלות ככה.
"חמש שנים." הבלונדיני אמר פתאום.
"מה?" שרלוט, שאיבדה לרגע את הריכוז, שאלה.
"רובין ואני נמצאים ביחד חמש שנים. ושנתיים התבזבזו לנו בגלל שהייתי פה." אדריאן רטן בשקט.
"תגיד יכול להיות יותר גרוע." שרלוט ניסתה לעודד ללא הצלחה את בן שיחה.
"סליחה? אדריאן חי?" רובין, שהגיע הרגע שאל.
שרלוט הצביעה לכיוונו של הבלונדיני. "תצטרך לשאול אותו." היא גיחכה מעט.
רובין התקרב למיטה של אדריאן. "בייב?"
אדריאן, שלא ראה את בן זוגו, נהם בקול עמום- "מה?!" כשראה שזה רק רובין, הבלונדיני המשיך את המשפט. "אה, זה אתה."
"אני לא עומד להגיב על זה." רובין עשה את עצמו נעלב.
אדריאן התיישב. "סליחה, אני לא מת על היום הזה עכשיו בלשון המעטה."
רובין חייך קצת. "אתה יכול ללכת?" הוא שאל.
"ללכת לא, לשבת כן, למה?" אדריאן שאל בחשש. מהכרות עם רובין הוא ידע, שברגע שהברונטי מחייך חיוך ממתיק סוד, זה סימן לרעיון גרוע או מטופש.
"עד כמה אתה לא סומך עליי?" רובין מחה.
"אני סומך עליך, אבל לא במקרה הזה." אדריאן צחק.
"בכל מקרה, אני יודע עד כמה המצב מבאס עבור שנינו, אז חשבתי לעצמי מה יכול לעזור." רובין אמר. הוא ניסה להחניק צחקוק מהדבר האחרון שבן זוגו אמר לו.
לאחר שאדריאן היה ישוב על כיסא הגלגלים, השניים יצאו לחצר בית החולים.
השתיקה בין שני הבנים הייתה צורמת, וכל אחד מהם רצה להפסיק את השתיקה שנוצרה.
רובין הסיע את הכיסא ליד אחד הספסלים. הוא בדק שהכיסא נמצא במצב של חנייה, ואז התיישב על הספסל.
"אז אנחנו שוב מבלים פה." אדריאן מלמל.
רובין הסתכל עליו. "שטויות. כל עוד אני איתך כל מקום יכול להפוך מיוחד." הברונטי חייך.
אדריאן לא ענה. הוא ניסה לחייך, אפילו במעט, אבל היה לו קשה לעשות זאת. עיניו העיפו מבט מהיר באזור.
רובין, שידע לזהות את תחושותיו הפנימיות של אדריאן, לחץ את ידו בעדינות. "אתה לא מודאג מזה." הוא אמר.
אדריאן הביט בבן זוגו האהוב. בכל יום שעבר הבלונדיני ספר את הזמן הקצוב שנשאר, והוא ידע עד כמה רובין משתדל להשאיר אותו מעל למים.
"אני לא רוצה להרוס את היום הזה בגלל הדאגות שלי." אדריאן אמר. הוא חייך טיפה.
"מי היה מאמין שעברו חמש שנים מאז?" רובין הרהר בקול רם.
"אני חייב להיות כנה איתך עכשיו. כשסיימנו את כיתה יב הייתי בטוח שהקשר שלנו לא יחזיק מעמד באוניברסיטה. והנה אנחנו עכשיו, גרים באותה דירה." אדריאן גיחך.
"אתה זוכר שדימאן פיקפק בקשר שלנו?" רובין שאל.
"הוא דאג לך אחרי הכל, וחוץ מזה, דמיאן לא ממש חיבב אותי בזמנו." אדריאן חייך כשנזכר בפעם הראשונה שבה הוצג לחבריו של הברונטי בתור בן זוגו.
"ולקח לך הרבה זמן לשכנע אותו שלא תפגע בי. למען האמת זה היה מצחיק." רובין ניסה להחניק צחקוק.
"אולי לך זה היה מצחיק..." אדריאן עשה את עצמו נעלב.
"העיקר שבסוף התחברתם וזה מה שחשוב." רובין חייך.
אדריאן הביט בבן זוגו שאהב כל כך. הם בהחלט עברו הרבה במהלך החמש שנים האלה.