אדריאן נהג להישאר ער בלילות. הפחד מן המוות ליווה אותו בכל זמן שבו עצם את עיניו, ולכן הוא בחר להיות ער. המצב הקשה על הבלונדיני במיוחד כשהיה לומד באוניברסיטה.
הוא לא סיפר על כך לרובין, אם כי נדמה היה לו שהברונטי יודע על כך.
בזמנים שכן היה עוצם את העיניים, היה ישן שעות ארוכות.
רובין, שהשתדל להישאר רגוע כמה שיותר, הבחין בשינוי הניכר בבן זוגו. הוא לא שאל דבר, ככל הנראה כי לא רצה לדבר על כך.
"יש לי תחושה שאני קרוב לגסיסה, גם אם זה לא מדויק. ואני לא יודע להסביר את התחושה הזאת." אדריאן היה אומר לא פעם ולא פעמיים לשרלוט.
הבנים הדחיקו את הדבר עד כמה שניתן, נמנעים מלדבר על הנושא הכאוב.
היו פעמים שבהם אדריאן לא היה יכול להסתיר מרובין את השינויים שעברו עליו.
פעם אחת, בזמן שאדריאן שטף את הכלים, הוא התחיל לראות מטושטש. אדריאן מצמץ מספר פעמים, אך הדבר לא ממש עזר לו.
הוא הניח את הצלחת שסיים לנגב במקום, והלך לסלון. אדריאן מעד כמה פעמים בניסיון כושל.
"תגיד, אתה בסדר?" רובין שאל בזמן שתמך בבן זוגו להגיע לספה.
"כן, זה כנראה מעייפות." אדריאן שיקר. הוא התיישב על הספה.
רובין התיישב לצידו. "קורה משהו?" הוא שאל.
הבלונדיני שתק. הוא ידע שיהיה עליו לספר לבן זוגו את האמת במוקדם ובמאוחר.
"אני אקח את זה ככן. תספר לי כשאתה מוכן." רובין אמר ברוך.
אדריאן הנהן. אם רק היית יודע... הוא חשב.
הדבר חזר על עצמו במשך כמה שבועות, עד שבסופו של דבר, אדריאן בחר לגלות לבן זוגו האהוב את האמת.
"אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר לברונטי לפני שהלכו לישון.
רובין הביט בבן זוגו. "אתה לא חייב-" הוא התחיל לומר, אך אדריאן קטע אותו.
"אני יודע, אבל אני רוצה להגיד לך." הוא אמר.
הבלונדיני נשם עמוק. "בזמן האחרון אני לא בדיוק...אני, אם אתה יודע למה אני מתכוון. ו...אמממ..." אדריאן הסית את מבטו מרובין.
הברונטי הניח יד מעודדת על כתיפו של הבלונדיני.
"דיברתי עם הרופאים שלי אחרי הניתוח...ו..." אדריאן השתתק. הוא לא היה מסוגל להמשיך את המשפט.
"זה בסדר, אתה יכול להגיד." רובין אמר בשקט.
"רוב-" אדריאן הביט בבן זוגו.
רובין רק הנהן בתור אישור. אף אחד מהם לא העז לומר בקול רם את הפחד הכי גדול שלהם.
"יש לי תחושה שאני לקראת גסיסה, והרופאים אישרו את זה. הניתוח שעברתי נתן לי זמן נוסף, אבל.." קולו של אדריאן רעד קצת.
"אתה לא יודע כמה זמן נשאר לך." רובין השלים את המשפט, כי הוא ידע שהזמן שלהם מוגבל.
אדריאן הסית את מבטו בשנית. "אולי זה עדיף ככה." הוא לחש בשקט.
"אדריאן האריס! שלא תעז לחשוב ככה אתה שומע?!" רובין נשם נשימה עמוקה לפני שהמשיך. "אם מה שאתה אומר נכון, אז אנחנו נבלה כאילו זה היום האחרון שלנו בכדור הארץ. נפיק את המיטב ממה שאפשר." הוא חיבק את בן זוגו מאחור.
אדריאן הביט בברונטי. "אתה לא רציני." הוא אמר.
"אנחנו ננצל את הזמן שנשאר, בסדר? אני לא מתכוון לוותר עליך כל כך מהר." רובין אמר בביטחון.
אדריאן חייך מעט. "עכשיו אתה מבין למה כתבתי את הרשימה?" הוא שאל.
רובין הנהן. הוא שיחרר את החיבוק. "כן." הוא אמר.
אדריאן קבר את פניו בחולצה של רובין. "אלוהים, אתה תמיד יודע מה לומר." הבלונדיני אמר.
"זה הכישרון שלי אחרי הכל." רובין חייך חיוך עצוב מעט.
"כמו שאמרת, ננצל את הזמן שנשאר." אדריאן אמר בקול מעט מנומנם.