סוד: סוד - דבר מידע המוסתר מפני אנשים מסוימים או קבוצות, בזמן שאולי המסתיר חולק את המידע עם אנשים אחרים.

לאחר שבועיים, כשאדריאן כבר השתחרר מבית החולים, הכל נהפך להרבה יותר גרוע. הסודות שמר בתוכו איימו להתפרץ החוצה, וזה גרם לו להרגיש רע.
לא פעם ולא פעמיים היו פורצים ויכוחים קטנים בין רובין ובינו, שבסופן לא דיברו. והעובדה הזאת כאבה.
יום אחד, אדריאן התעקש בכל תוקף לסדר את מדף הספרים שלו. הוא הוריד את הספרים שהיו על ספרים אחרים וניסה למצוא להם מקום על המדף עצמו. רק הפעולה עצמה עייפה אותו מאוד, אך הוא סירב לקבל עזרה.
בסופו של דבר אדריאן הצליח למצוא מקום לספרים , אך מכיוון שהמדף היה עמוס מאוד, זה נפל על הרצפה.
אדריאן קילל חרישית. הוא הרים את הספרים מהרצפה והניח אותם על שולחן הכתיבה שלו. רובין, ששמע את המדף נופל מהמטבח, נכנס לחדרו של בן זוגו. "אתה בסדר?" הוא שאל בדאגה.
אדריאן נשם עמוק. הוא הרים את מדף העץ והניח אותו גם על השולחן.
"כן." אדריאן אמר, למרות שידע שזה שקר.
"אתה לא." רובין אמר בשקט.
"מה?" אדריאן, שלא התרכז לרגע, שאל.
"אתה לא בסדר, אני רואה את זה על הפנים שלך." רובין אמר. קולו רעד קצת כשאמר זאת, כי העובדה שבן זוגו מרחיק את עצמו כאבה.
"אני באמת בסדר. אני רק צריך לתקן את המדף ולהחזיר את הספרים." אדריאן ניסה להישאר רגוע.
"אתה מעמיס על עצמך יותר מידי. שמעת מה הרופא אמר- אד, אתה צריך לנוח על מנת לעמוד שוב על הרגליים." רובין התעקש. הוא ידע שזה יוביל אותם לעוד ויכוח, אבל לא היה לו אכפת.
"זה לא כזה סיפור." אדריאן אמר. הוא ידע שהתשובה הזאת תגרום להם להסתגר, כל אחד בחדרו שלו אחר כך.
רובין נשם עמוק. "אתה יודע מה? בסדר. תעשה מה שאתה רוצה. לי נמאס להתווכח כל הזמן. אני רוצה לעזור לך אבל אתה לא נותן לי לעשות את זה. אדריאן, אתה מרחיק את עצמך, וזה כואב." רובין אמר.
"רובין-" אדריאן התחיל את המשפט, אך משהו מנע ממנו להמשיך.
רובין יצא מחדרו של בן זוגו לכיוון דלת היציאה מן הדירה.
אדריאן שמע את נעילת הדלת מבחוץ. הוא נשכב על מיטתו.
רובין צודק, הוא תמיד צודק בעניין הזה. עד מתי אוכל להסתיר ממנו את הפחדים שלי? אדריאן שאל את עצמו. הוא שנא את הוויכוחים שהסתיימו ביציאה של מישהו מהדירה, את הלילות שבהם כל אחד הסתגר בחדרו, את הערבים שבילו בהם בשקט שמסתיר בתוכו עצבים. ואדריאן רצה לתקן את זה, אבל איך אפשר? איך אפשר לתקן כשהכל כל כך שבור?
ארוחת הערב עברה בשתיקה רועמת, ושניהם רצו לומר דבר מה.
"אני-" אדריאן פתח את פיו. המשפט עמד לו על קצה הלשון.
"מה?" רובין שאל. הוא שם לב שבן שיחו עומד לומר דבר חשוב.
"כלום. אני אפנה אחרי האוכל." אדריאן חייך חיוך מאולץ. הוא לא יכל לספר את מה שעל ליבו.
"זה בסדר, אני אפנה." רובין אמר. לאחר רגע הוא הוסיף, "אני מצטער, הגזמתי בתגובה שלי. זה בסדר אם אתה לא רוצה לדבר על מה שמפריע לך."
אדריאן הנהן. "אתה לא צריך להתנצל, אני מבין למה הגבת ככה." הוא אמר.
לאחר ארוחת הערב, רובין שטף את הכלים בזמן שאדריאן תיקן את המדף.
בסביבות שתיים וחצי בלילה, אדריאן התעורר. בזמן האחרון היה קשה לו להרדם. הוא התיישב ובהה בקיר למספר דקות. כשזה לא עבד, אדריאן קם לגמרי מהמיטה והלך למטבח על מנת לקחת כוס מים.
אדריאן יצא בשקט מחדרו, משתדל לעשות כמה שפחות רעש כדי לא להעיר את רובין.
כשהגיע למטבח, אדריאן מילא לעצמו כוס מים. הוא עמד מול הכיור הסגור, כמחכה לדבר מה.
"אד."
אדריאן הסתובב בבהלה. כשקלט שזה רק רובין מאחוריו הוא נשם לרווחה. "למה אתה ער?" אדריאן שאל.
"הייתי צמא, אתה?" רובין החזיר שאלה.
"ג-גם." אדריאן מלמל.
רובין לקח כוס מהארון ומילא אותה במים. הוא עמד ללכת לחדרו, אבל הוא הרגיש פתאום שאדריאן תופס אותו בזרועו.
"אדריאן?" רובין שאל. הוא הניח את הכוס על השיש.
הבחור השני לא ענה. הוא הביט בבן זוגו כמבקש עזרה.
רובין עזר לאדריאן להגיע לספה. "אתה רוצה להדליק את האור?" הוא שאל בחשש קל.
"לא. אני מעדיף שנדבר ככה." קולו של אדריאן רעד.
רובין התיישב לצד בן זוגו. "אתה לא חייב לדבר אם אתה לא רוצה." הוא אמר.
אבל אז, יבבה חרישית נפלטה מבין שפתיו של אדריאן. "א-אני כל כך מצטער! זה לא היה אמור להיות ככה!" דמעות ירדו מפניו.
"על מה אתה מדבר?" רובין שאל בבלבול קל.
"שיקרתי. אני לא בסדר, מההתחלה של כל זה. אני מפחד מכל דבר, קשה לי לישון ואני רק גורם לך להרגיש יותר גרוע." אדריאן אמר בין יבבה אחת לאחרת.
רובין שתק. הוא לא ידע מה להגיד. רובין כמעט ולא ראה את אדריאן בוכה, וזה היה שונה. במקום זאת, הוא חיבק את בן זוגו.
"תגיד משהו!" אדריאן כמעט צעק.
"אני לא יכול לכעוס עליך, כי אני יודע איך אתה מרגיש. זה בסדר לפחד." רובין ניסה להרגיע את בן זוגו.
"אני שיקרתי! איך אתה יכול להיות כל כך רגוע?! אני הסתרתי את הרגשות שלי, את הפחדים שלי! אז למה?" אדריאן הביט בפניו של רובין.
"כי שנינו שיקרנו, וחוץ מזה, עברנו את הכל יחד, אני בטוח שנוכל לעבור גם את זה." רובין העביר את ידו על ראשו של אדריאן.
"אני לא ראוי לך..." אדריאן אמר בשקט.
"אל תאמר את זה! אני תמיד אקבל אותך, לא משנה מה."
הבכי של אדריאן גבר יותר. כל הרגשות, כל הסודות, התפרצו ברגע אחד.
"אל תפחד לבקש ממני עזרה אם אתה צריך." רובין מחה בעדינות את דמעותיו של השני. הוא חייך מעט.
כל מה שאדריאן יכל לעשות באותו רגע היה רק להנהן.
"אבל ברצינות עכשיו, אתה לא חושב שזה קצת מוזר שאתה אומר לי להיות ישר איתך, אבל אתה לא ישר איתי?" רובין גיחך.
אדריאן צחקק בין בכי אחד לאחר. הוא שמח שיש לו בן זוג שמבין את מה שעובר עליו.
"תודה, על הכל." אדריאן אמר. הוא השעין את ראשו על חזהו של רובין.
כל הסודות התגלו בחשכה, בלילה. הם נחשפו. ואדריאן הרגיש הקלה. כל מה שהסתיר בזמן האחרון יצא החוצה, לתמיד.