(הערה: מה שנכתב בכתב נטוי זה מה שקורה במציאות החלופית, מה שכתוב בכתב רגיל זה מה שקורה בהווה- הסיפור עצמו.)

"חשבתם פעם מה היה קורה אם הייתם נפגשים במקום אחר או בזמן אחר?" אנה שאלה את אדריאן ואת רובין.
השלושה ישבו בפארק העירוני, והשאלה של אנה תפסה את בני הזוג בהפתעה.
"למה את מתכוונת?" רובין שאל.
"נגיד, מה היה קורה אם הייתם נפגשים בבר ולא בבית ספר, או מה אם האישיות שלכם היו שונים לגמרי." אנה הסבירה.
"עכשיו שאת אומרת את זה..." אדריאן הרהר בקול רם. "המציאות של כולנו הייתה אחרת." הוא הוסיף.
"אני לא יכול לדמיין את החיים שלי אחרת, אבל ברגע שהעלת את הנושא זה מרתק." רובין אמר.
"תתארו לכם מה היה קורה אם אדריאן היה הבריון של הבית ספר!" אנה צחקה.
"הי! זה לא הוגן!" אדריאן מחה. "אני לא כזה!" הוא הוסיף.
"זה לא יכול לעבוד אנה." רובין גיחך. אדריאן היה ההפך הגמור מבריון. "הוא יעדיף להימנע מקרבות מטופשים." רובין אמר כלאחר שניה.
"אוף בסדר! אז תדמיינו מה היה קורה אם הייתם נפגשים במועדון נניח." אנה אמרה.

מציאות אחרת
"נו אתה בא?!" אנה ניסתה לשכנע את חברה הטוב ללכת איתה לאחד המועדונים שהיו בקרבת מקום.
רובין, שנהג לצאת למועדונים לעיתים רחוקות, לא כל כך התלהב מהרעיון.
"אני חייב לבוא?" הוא שאל. ערב בבית יכול להיות מהנה באותה מידה.
"כן! אתה חייב לנשום אוויר מידי פעם!" אנה מחתה.
רובין נאנח. אנה הייתה עקשנית, והיא תמיד הצליחה לשכנע אותו לצאת מן הבית.
הדרך למועדון לא לקחה זמן רב. השניים נכנסו לתוך בניין שהואר במנורות צבעוניות שבהקו באור חזק.
המועדון היה מפוצץ באנשים שבאו לרקוד, לשתות ולהעביר את הזמן.
רובין הזעיף את פניו. הוא שנא את המקומות מהסוג הזה.
בשלב מסויים רובין שם לב שאנה הספיקה להתרחק מטווח הראייה שלו.
רובין נאנח. הוא התרחק מעט מן הרמקולים שגרמו לו לכאב ראש.
הוא סרק את האיזור על מנת למצוא את אנה.
רובין התחיל ללכת לכיוון היציאה על מנת להתקשר לחברתו הטובה.
"זהירות!" מישהו צעק.
רובין לא הספיק לזוז מהדרך, ונער בן גילו בערך התנגש בו.
שני הבנים נפלו על הרצפה.
"סליחה על זה." הנער אמר. הוא נעמד על רגליו והושיט יד לרובין על מנת לעזור לו.
"זה בסדר." רובין אמר. הוא לקח את ידו של הנער ונעמד לצידו.
הנער היה בלונדיני, בעל עיניים כחולות אפורות. הוא היה קצת יותר גבוה מרובין.
"תגיד, ראית במקרה נערה עם שער שטני שצבוע בקצוות בוורוד?" רובין שאל על מנת לשבור את השתיקה שנוצרה ביניהם.
"לא, אבל אני חושב שהיא עדיין בפנים." הנער אמר.
רובין הודה לנער וחזר בחזרה לתוך רחבת הריקודים העמוסה על מנת למצוא את אנה.
פתאום הוא הרגיש שמישהו נוגע בכתפו. רובין הסתובב בבהלה. למזלו הרב זאת הייתה רק אנה.
"לאן נעלמת ממקודם?" הוא שאל.
"הייתי פה כל הזמן, כנראה לא שמת לב שהלכתי למרכז המועדון." אנה השיבה.
"אני יכול לדבר איתך רגע? בפרטיות?" רובין שאל. הוא ניסה להתגבר על הרעש שבקע מן הרמקולים.
אנה הנהנה. השניים יצאו החוצה.
"כשחיפשתי אותך נתקלתי במישהו ו..." רובין הפסיק את המשפט באמצע.
"אתה מסמיק." אנה אמרה.
"הא?! אני לא!" רובין מחה. "אבל יכול להיות שבהיתי במי שעמד מולי וחשבתי שהוא חמוד." הסומק בלחייו גבר.
"אז?" אנה ניסתה לדרבן אותו להמשיך את המשפט.
"וזה היה די מביך..." הוא אמר. האדם היחיד שידע על נטייתו המינית של רובין הייתה אנה, והיא לפעמים ניסתה לשדך לו אנשים.
כעבור שעתיים בערך, כל אחד חזר לביתו שלו.
רובין שכב במיטתו. היה לא קשה להירדם בעיקר בגלל המחשבות שלו. הנער מהמועדון לא עזב את ראשו.
ועם מחשבה זאת הוא נרדם.
כעבור שבועיים, כשרובין היה בדרכו לתחנת האוטובוס, אדם שנראה לו מוכר מעט ניגש אליו.
"זה אתה!" הנער שעמד מולו אמר. "אתה היית במועדון לפני שלושה שבועות בערך, לא?"
"אתה מודע לזה שהרבה אנשים הלכו למועדון אז, נכון?" רובין החזיר שאלה.
"חיפשת את חברה שלך לפני שהתנגשת בי." הנער חייך מעט.
"כן, זה אני." רובין אמר. לקח לו זמן עד שקלט שזה הנער מאז. "איך אתה זוכר?" הוא שאל.
הנער צחק צחוק ידידותי. "האמת שחשבתי עליך. הפנים שלך לא הפסיקו להופיע אצלי במחשבות."

(אדריאן: "רגע אחד! אני אמרתי לרובין שיש לי רגשות אליו אחרי כמה שבועות שבהם היינו רק חברים טובים! וחוץ מזה, יצאתי מהארון רק כמה שנים אחר כך!"
רובין: "ואני לא הייתי כזה ביישן אז!"
אנה: קודם כל, אני מספרת את הסיפור. ודבר שני, רובין, היית ביישן. אולי לא ככה, אבל לקח לך זמן עד שהודת ברגשות שלך. ואדריאן, בגלל שזאת מציאות אחרת, אז האופי שלך שונה."
אדריאן: "אבל-"
אנה: אני יכולה לסיים?"
רובין: "כן."
אנה: "תודה רבה.")

"תודה?" רובין לא כל כך ידע איך להגיב לכך.
הנער הביט בו. "ויש לך שם?" הוא שאל פתאום.
רובין, שהיה עסוק באותו רגע בלסקור את בן שיחו, האדים ממבוכה. הוא מיהר להסתיר את פניו. "רובין. ואתה?" הוא שאל.
הנער חייך. "אדריאן."
רובין ניסה לחשוב על משהו נוסף שיוכל להגיד, אך שום דבר לא עלה לראשו. למזלו, הנער המסתורי, שעכשיו היה לו שם, שבר את השתיקה.
"יש לך פיסת נייר?" אדריאן שאל.
רובין הניד לשלילה. "לא, מצטער." הוא אמר.
אדריאן הוציא מכיסו עט שככל הנראה נשכח שם. "אני יכול?" הוא שאל והחווה לעבר ידו של הברונטי.
רובין הנהן. הוא הושיט לנער השני את ידו.
אדריאן כתב מספר טלפון. "אני יודע שזה רעיון קצת פסיכי, אבל, אני אשמח להכיר אותך יותר." הוא הסמיק מעט.
רובין התאדם אפילו יותר. "ג-גם אני." הוא גמגם במבוכה.

(רובין: "את אומרת שהגורל הפגיש אותנו במציאות שהמצאת?"
אנה: "בדיוק."
אדריאן: "אני נוטה להאמין שאת צודקת."
אנה: "אולי הגורל בחר בכם גם במציאות הנוכחית."
רובין: "אני אמנם לא מאמין במזל, אבל יש משהו במה שאת אומרת אנה."
אדריאן: "זה רק אני או שככל שהסיפור ממשיך הוא נהיה יותר מעניין?"
רובין: "נראה לי שזה רק אתה.")

"זה המספר האישי השלך?" הברונטי הוסיף.
אדריאן הנהן.
"אתה תמיד נותן את המספר שלך לזרים?" רובין ניסה לפלרטט, עם כי זה לא היה משהו.
"לא, רק לך." אדריאן חייך.
רובין הודה לנער, והתרחק ממנו מעט על מנת להתקשר לאנה.
"הי! את עסוקה עכשיו?" הוא שאל אותה.
"לא כל כך. קרה משהו?" אנה שאלה בדאגה.
"לא, כלומר כן. זוכרת את הנער ההוא מהמועדון? זה שהתנגשתי בו? אז ראיתי אותו עכשיו. והוא נתן לי את המספר טלפון שלו!" רובין אמר בנשימה אחת.
"וואו, לזה לא ציפיתי." אנה אמרה.
"אני חושב שהוא מתחיל איתי, ואני לא יודע מה לעשות!" רובין אמר. בקולו נשמעה פאניקה.
"אתה מחבב אותו?" אנה שאלה.
"לא יודע! כלומר, הוא חמוד ונראה טוב...ויכול להיות שחשבתי עליו בזמן האחרון." רובין הסמיק.
"אולי הוא האחד שחיפשת כל הזמן הזה." אנה אמרה בעידוד.

(רובין: "זה בהחלט נשמע כמוך."
אדריאן: "מסכים."
אנה: "הי! אם לא הייתי גורמת לרובין להתחיל שיחה איתך אז אולי לא הייתם נהפכים לבני זוג!"
אדריאן: "מה שנכון נכון.")