השבועות האחרונים מבחינתו של רובין היו לא פחות ממתישים.
העבודות באוניברסיטה הצטברו במהירות, הוא הלך לעבודה כמעט בכל יום וביקור בבית החולים נהפך לחלק מן השגרה היומיומית.
את רוב שעות הפנאי שהיו לו רובין ניצל לשינה או לקריאה וזה במקרה אם לא היו לו מטלות נוספות.
שעות השינה שלו השתנו ללא הכר, מה שגרם לו להיות עייף ועצבני הרבה יותר.
זה לא שאדריאן לא ניסה לעזור, פשוט רובין היה אדם עקשן מטבעו, והוא תמיד טען שהכל בסדר.
"אני אדאג לזה, לך לנוח!" אדריאן אמר בתקיפות כשרובין התעקש בכל תוקף לנקות את הדירה.
"אבל-" בן זוגו התחיל לומר, אך אדריאן קטע אותו.
"בפעם הקודמת שהעמסת על עצמך ככה- נשברת. אני מתחנן בפניך, לך לנוח."
רובין נאנח. "בסדר. אבל האם אתה תוכל-"
אדריאן התאפק מאוד שלא לצעוק. "כן, אני בטוח."
רובין הלך לחדרו, גם אם באי חשק.
הדבר חזר על עצמו לאורך השבוע: רובין מתעקש-אדריאן מוחה-רובין הולך לחדר.
"........מתי תבין שכל העומס הזה יפיל אותך בסופו של דבר?" לורה שאלה את רובין בזמן ההפסקה שלהם.
"אני יודע. זה פשוט...אני לא יכול שיהיו לי ימים ריקים, זה בזבוז זמן רציני עבורי." רובין אמר במין התנצלות.
"כל האנשים זקוקים לחופש מידי פעם." לורה שילבה את ידיה.
"ואני לא מהאנשים האלה. תראי, כל העומס הזה, גורם לי לעשות משהו עם עצמי. ברגע שיש לי זמן פנוי אני מוצא את עצמי מרוח על הספה בבהייה בתקרה." רובין אמר.
"לפעמים אני שואל את עצמי אם רובין מפעיל שיקול דעת נכון או לקוי." אדריאן אמר לא פעם ולא פעמיים לאנה.
"אתה באמת ציפית למשהו אחר?" אנה שאלה.
"אני יודע שזה האופי שלו, אבל ברצינות, יום אחד רובין ימוטט את עצמו, ואז זה יהיה רע. בעיקר כי אז הוא בהחלט לא יקשיב לי." אדריאן נאנח.
"אז תנסה לשכנע אותו לעשות את ההפך." אנה ניסתה לעודד אותו.
"אני מנסה! אבל הוא עקשן!" אדריאן מחה.
יום אחד, בזמן שבני הזוג ישבו מול השולחן, אדריאן החליט שנמאס לו.
"אתה בסדר?" הוא שאל את בן זוגו.
"אני נראה לך בסדר?" רובין החזיר את השאלה בקרירות.
אדריאן לא ענה. במקום זה, הוא הביט בבן זוגו.
"אני מצטער. הכל נהיה יותר מידי לחוץ ואז אני מוציא את העצבים שלי על כולם, וזה לא אמור להיות ככה." רובין אמר. הוא שם את ראשו על השולחן.
"אני עכשיו עומד להגיד משהו חסר טאקט, אז סליחה על זה. אני לא האדם היחיד שאמר לך לקחת רגע לנשום, אז זאת התוצאה. חוץ מזה, אני מבין את מה שאתה עובר כי גם אני נמצא בסיטואציה כזאת." אדריאן השיב.
רובין הרים את ראשו. "אתה צודק. באמת העמסתי על עצמי יותר מידי בזמן האחרון. הייתי צריך להאט ולתת למוח שלי להרגע בצורה נורמלית." הוא חייך מעט.
אדריאן קימט מעט את מצחו. הוא ידע שהחיוך של בן זוגו היה חצי אמיתי וחצי מזוייף.
"תגיד, אתה שמח עם הבחירה שעשית?" הוא שאל.
החיוך ירד מפניו של רובין במהירות. "כן?" הוא שאל.
בשלב הזה, אדריאן החליט לעשות מעשה.
בערב, בזמן שרובין שטף את פיו ממשחת השיניים,
אדריאן חיבק אותו מאחור.
רובין, שהופתע לחלוטין, פלט צעקה קטנה. "לעזאזל אדריאן! תפסיק להתגנב מאחוריי ככה!" הוא רטן.
"מצטער." אדריאן גיחך.
רובין החניק צחקוק. "אז מה אתה רוצה?" הוא שאל.
"אסור לי להפתיע אותך לפעמים?" אדריאן החזיר שאלה. הוא חייך חיוך מסתורי מעט.
"זה לא מה שאמרתי." רובין עשה את עצמו נעלב.
אדריאן צחק. "אני אתן לך לסיים להתארגן לשינה וזה." הוא אמר ויצא מחדר האמבטיה.
רובין לא הבין על מה בן הזוג שלו מדבר. אחרי שסיים להתארגן, הוא פנה לסלון מתוך הרגל.
"אה...בייב?" ראשו של אדריאן הופיע מפתח חדרו.
רובין נדרך. אדריאן נהג לקרוא לו כך בשני מקרים- באחד, כשאדריאן ניסה להיות רומנטי, ובשני כשהוא כעס עליו.
אדריאן, שראה את הבעת פניו של רובין, ששידרו חשש, הוא נאנח. "אני לא כועס עליך אם זה מה שרצית לשאול."
רובין נשם לרווחה. הוא פתח את פיו על מנת לומר משהו, אך אדריאן משך אותו לחדר בעדינות.
"מה אתה מת-" רובין לא סיים לומר את המשפט, ואדריאן דחף אותו קלות על המיטה, כך שהוא היה מעליו.
"מה עובר עליך?" רובין ניסה להישאר רציני עד כמה שאפשר. חיוך קטן הופיע על שפתיו.
"שמתי לב שבזמן האחרון אתה לא אתה. ו...היה לי קשה לראות אותך ככה. האמת היא, שהתגעגעתי לחיוכים הלא עייפים שלך." אדריאן חייך מעט.
רובין די הופתע. "אוקי?" הוא לא כל כך ידע איך להגיב.
"אני אוהב את העיניים שלך." אדריאן אמר פתאום.
"אה- מה?" רובין, שהיה גם ככה מבולבל, לא הבין על מה בן זוגו מדבר בכלל.
אדריאן נשכב ליד רובין. "מה?" הוא החזיר שאלה.
"אתה השתמשת במשפט הזה כשהיית משתכר לפעמים." רובין אמר.
"אני לא שיכור עכשיו! אתה מוכן לתת לי להחמיא לך?!" אדריאן עשה את עצמו נעלב.
"מצטער." רובין גיחך. הוא הביט לתוך עיניו הכחולות-אפורות של בן זוגו, כמנסה להבין את מסתוריותו.
אדריאן התהפך על הצד, ונישק בעדינות את צווארו של רובין.
"אז זאת הסיבה שגררת אותי לחדר שלך?" הברונטי צחקק.
"אולי?" אדריאן החזיר שאלה.
"אז מה עשיתי כדי לזכות בכך?" רובין שאל בהתגרות.
"כלום, רק ניסיתי לעודד אותך, וזה עובד!" אדריאן התלהב מעצמו.
"תודה. אתה תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, וזה באמת הצליח לגרום לי להרגיש טוב יותר." רובין אמר בחום.
"אני תמיד אהיה פה בשבילך, אתה מודע לזה נכו-" אדריאן התחיל לומר, אך הוא לא המשיך את המשפט.
רובין נרדם לצידו. והמראה גרם לאדריאן לשמוח על הזכות לאהוב אותו.
"אתה תמיד תהיה חלק מן העולם שלי." אדריאן לחש לחלל החדר. הוא כיבה את האור שהיה לצד המיטה ונירדם.