זה היה עוד יום רגיל עבור רובין. השיעורים באוניברסיטה התנהלו כרגיל, ומבחינתו זה היה בסדר. לכן הוא בהחלט לא ציפה למה שקרה אחר כך.
הכל התחיל בזמן ההפסקה. רובין וחבריו ישבו בחוץ, מדברים על דברים שונים, אבל אז, הנושא של להקות וזמרים אהובים עלה לאוויר.
"יש לך זמר או זמרת שאתה אוהב באופן מיוחד?" שאלה אחת הסטודנטיות.
רובין לא ענה ישר. "אין לי זמר אהוב, כי אני שומע מגוון סגנונות...אבל אם אני צריך לבחור אז נראה לי שליידי גאגא" רובין משך בכתפיו.
אחד הסטודנטים הביט בו בשוק.
"רק גייז מקשיבים לשירים שלה" הוא אומר.
רובין נשם עמוק. האמרה הזאת הצליחה לעצבן אותו. "קודם כל אני גיי. ודבר שני, ממתי מוסיקה שייכת רק לקבוצה ספציפית? אני מקשיב לשירים שלה כי הם טובים, ולא בגלל הגדרה זו אחרת... למיטב ידיעתי לא קיים סגנון מוזיקה שהוא "רק להטרו" כמו שאין סגנון "רק לגייז". אתה עושה הכללה." הוא אמר.
אחת הסטודנטיות חבטה בכתפו. "רובין!"
"מה? רק אמרתי את האמת. ודבר שלישי, יש לך בעיה עם העובדה שיש לך חבר גיי?" רובין אמר בשלווה לבחור שעמו דיבר.
הסטודנט לא ענה. הוא נעמד ונכנס בחזרה לבניין.
חבריו של רובין היו בהלם.
"מה זה היה?" אחד הסטודנטים שאל.
"למה אתה מתכוון?" רובין החזיר שאלה.
"בדרך כלל  מתעצבן על אמירות כאלה, אבל הפעם היית רגוע. למה?" הסטודנט זה ספק שאל ספק אמר.
"אה, זה. לא. אני רותח מכעס, אבל אין שום סיכוי שבעולם שאתן לכל מי שאומר אמרה זו או אחרת לראות אותי מתעצבן." רובין אמר בקצרה. וכמה שהוא טעה, מפה, זה רק הפך לגרוע יותר. רובין שכח מהמקרה לגמרי, עד היום שלאחר מכן. זה התחיל בתור יום נורמלי למדי, טוב, בערך. הוא וחבריו היו בדרך לשיעור הראשון כמו תמיד, אבל הפעם זה היה שונה.
בכניסה לחדר הכיתה עמד אותו סטודנט מהיום הקודם.
חבריו של רובין נכנסו ראשונים לכיתה, והוא בדיוק עמד להיכנס.
רובין מעד לרגע, מכיוון שהסטודנט שעמד בכניסה לדלת שם לו רגל.
רובין התיישר, העיף מבט מהיר באותו בחור ונכנס לכיתה.
"קרה משהו?" שאלה אחת מחברותיו כאשר ראתה שרובין יותר שקט מבדרך כלל.
"לא קרה כלום." הוא הרגיע אותה.
כשהגיעה ההפסקה, החבורה הלכה לקפיטריה. רובין חיפש שולחן פנוי וכשמצא אחד, הוא קרא לחבריו.
למזלו הרע, אותו סטודנט התיישב בשולחן.
רובין בא לתפוס את אחד הכיסאות ואז, אותו בחור מהבוקר, אמר בארסיות, "הם יכולים לשבת, אתה לא."
"תסלח לי?" רובין שאל. לא מאמין למה ששמעו אוזניו.
"מה ששמעת" אותו סטודנט אמר.
רובין חייך. "אתה יודע מה? אין לי כוח לריב איתך עכשיו." הוא אמר ויצא מהקפטריה.
נקודת השיא מבחינתו של רובין הייתה כשהוא רצה ללכת לשירותים.
"מה עכשיו?" הוא שאל את אותו סטודנט שחסם את הכניסה.
"אתה מוכן לזוז?" רובין שאל שוב כשהשני לא ענה לו.
"אתה לא מתאים לכאן." אותו סטודנט אמר בקרירות.
רובין שילב את ידיו. "למה? בגלל שאני אוהב בנים? אז תן לי להגיד לך משהו: אני לא זוכר שיש אוניברסיטאות רק לאנשים מהקהילה." הוא גלגל את עיניו. "עכשיו אתה מוכן לזוז מהדרך? אני צריך להיכנס פנימה." רובין המשיך.
"לא." הסטודנט אמר.
"תראה, יש לי שני דברים להגיד לך: דבר ראשון, אני באמת לא מבין למה אתה נגדי, ודבר שני, אם אתה מפחד שאני אתחיל איתך או משהו, אז רק שתדע שיש לי בן זוג, ובנוסף, אני לא נמשך לכל בן שאני רואה." רובין אמר ברוגע.
"סיימת לדבר?" השני שאל.
"האמת שלא. אין לי בעיה שלא תסכים עם הדרך חיים שלי, אבל אני רק רוצה שתכבד אותי כאדם." רובין אמר. הוא דחף מעט את האדם שאיתו דיבר ונכנס לשירותים.
בערב כשאדריאן נכנס לדירה, הוא בהחלט לא ציפה לראות את המחזה הבא:
רובין ישב על הספה, הוא שילב את ידיו והביט ברצפה.
"הי, אתה בסדר?" אדריאן שאל בדאגה את בן זוגו.
"כן, אני רק חושב על איך מישהו יכול להיות ידיד שלך ורגע אחרי זה-" רובין הפסיק את המשפט.
"הופך לאידיוט?" אדריאן התיישב לידו.
"לא יכולתי לסכם את זה בצורה טובה יותר." רובין צחק.
"אתה רוצה לספר לי על זה?" אדריאן שאל.
"סתם, יש מישהו באוניברסיטה שלי שמתנכל אליי בגלל הנטייה המינית שלי. אני לא מתרגש מזה יותר מידי, כי זה מי שאני אחרי הכל." רובין אמר בקצרה.
"אתה בטוח שהכל בסדר? הומופוביה באוניברסיטה נשמעת כמו בעיה רצינית." אדריאן אמר .
"אני בטוח. זה באמת לא סיפור." רובין הרגיע את בן זוגו.
"ודיברת איתו על זה?" אדריאן שאל, עדיין לא מאמין.
"כן...לגבי זה...לא נראה שהוא הקשיב לי במיוחד." רובין אמר.
"אם מישהו היה מלמד את הסטודנטים על הנושא, אז אולי-" אדריאן התחיל לומר, אך בן זוגו קטע אותו.
"אד! אתה גאון! איך לא חשבתי על זה?!" רובין שאל בהתלהבות.
"מה?" אדריאן הסתכל עליו בבלבול קל.
"ללמד אותם! בדיוק!" רובין לקח את ידיו של בן זוגו.
"אני עדיין לא מבין על מה אתה מדבר." אדריאן אמר.
"אתה תגלה בהמשך. תודה." רובין חיבק את בן זוגו.