רובין שכב על הספה על גבו. הוא בהה בקיר שמולו.
"אתה מתכוון לבהות בקיר הזה עוד הרבה זמן?" אדריאן שאל.
"זה לא אשמתי שמשעמם לי." רובין גיחך. הוא התיישב.
"שאלוהים יעזור לך. רגע..." אדריאן חייך חיוך מעט מוזר.
"מה אתה מתכנן?" רובין שאל בחשש. הוא ידע שבן זוגו נוהג לחייך כך ברגע שיש לו רעיון למשהו גרוע או מוזר.
"תלבש משהו נוח." אדריאן אמר בעודו פונה לעבר חדרו.
"הא?" רובין היה מבולבל מעט.
"אנחנו עומדים לצאת לדייט היום." אדריאן קרץ לבן זוגו.
רובין הסמיק מעט. הוא הלך לחדרו.
כעבור כמה דקות, כשהשניים היו מוכנים, הם יצאו החוצה.
מזג האוויר היה סתווי, ועלי שלכת מעטים איתרו את הרחוב.
אדריאן שילב את אצבעותיו בידו של בן זוגו.
רובין הופתע לרגע. הוא חייך כשהביט באדריאן. עברו הרבה חודשים מאז הדייט האחרון שלהם, ועצם העובדה שהם מצאו זמן מתאים לדייט נוסף, לא הייתה מובנת מאליה.
הם נכנסו לאחד מבתי הקפה שהיו באזור.
רובין התיישב מול אדריאן.
"יש לי רעיון למשחק." בן זוגו אמר.
"מה החוקים?" רובין שאל.
"אסור לנו לדבר על העבודה, על האוניברסיטה או על הסרטן." אדריאן השיב.
"האתגר התקבל אני מניח?" רובין גיכח.
בזמן האחרון הם דיברו בדיוק על הדברים שאדריאן אמר. ולמצוא נושא שלא מתקשר אליהם לא היה פשוט.
לרגע היה שקט מביך בין שניהם.
"סיימתי את הספר שהמלצת לי עליו." אדריאן אמר לבסוף על מנת לשבור את הדממה המעיקה.
"ואהבת אותו?" רובין שאל.
אדריאן הנהן. "זה היה מעניין. בהתחלה הייתי בטוח שאני לא אתחבר לספר בכלל." אדריאן גיחך.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת דיברנו? שנינו השתננו, וזה נראה כאילו אנחנו לא מכירים אחד את השני יותר." רובין ציין.
"בגלל הסיבה הזאת רציתי לצאת איתך." אדריאן חייך מעט.
לאחר שאכלו משהו מהיר בבית הקפה, השניים עשו את דרכם לכיוון אחד מהפארקים.
"התגעגעתי לזמנים שבהם יכולנו לדבר בלי להרגיש מבוכה, ועכשיו-" אדריאן מלמל.
"אל תדאג לגבי זה." רובין אחז לבן זוגו את היד.
"רוצה תחרות עד לקבוצת העצים שם?" אדריאן שאל פתאום.
"שאלוהים יעזור לך אד! אני לא חושב שאתה במצב של ריצה עכשיו." רובין אמר.
"לא אמרתי שזו תהיה תחרות ריצה. נקרא לזה תחרות בהליכה מהירה." אדריאן התחכם.
הוא שיחרר את אחיזתו של רובין, והתחיל ללכת בקצב לא מהיר מידי.
"אדריאן האריס! זאת רמאות!" רובין צחק. הוא רץ אחרי בן זוגו.
"אתה הרמאי רובין! חשבתי שאמרנו בלי ריצה!" אדריאן ניסה להדביק את הקצב של הבחור בעל השיער הכהה.
רובין נעצר ליד קבוצת העצים.
"אתה ניצחת אך ורק באמצעות רמאות." אדריאן אמר כשהגיע לאיפה שבן זוגו היה. הוא הסדיר את נשימתו.
"אתה התחלת לרמות קודם." רובין צחק.
אדריאן חייך מעט. הרגעים שבהם היו יחד, היו קסומים עבורו, בעיקר כי בזמן האחרון לאף אחד לא היה רגע מנוחה אחד.
מספר אנשים עברו ברחוב הכמעט ריק.
"אני מתאר לעצמי שאם מישהו היה רואה את התחרות הזאת, אז הוא היה בטוח ששנינו מטורפים לגמרי." רובין אמר.
"רוב, אנחנו מטורפים וזאת עובדה." אדריאן פרע את שיערו של בן זוגו.
הם התיישבו על האדמה. רובין השעין את ראשו על כתיפו של בן זוגו. "אני שמח שאתה נמצא בחיים שלי." הוא אמר.
אדריאן הביט בו. "גם אני." הוא השיב.
"למה נמשכת אליי מלכתחילה?" רובין שאל.
"זה דבילי." אדריאן צחק במבוכה.
"עד כמה דבילי זה יכול להיות?" רובין צחקק.
אדריאן נאנח. "ידענו על הקיום אחד של השני בתיכון, ו..תמיד רציתי להיות חבר שלך. אבל הסתובבנו בקבוצות שונות של חברים, כך שלא יכולתי להתקרב אליך. את שאר הסיפור אתה כבר יודע." אדריאן גיחך. "עכשיו תורך." הוא הוסיף.
"הסיבה שלי היא קלישאתית. אתה בטוח שיש לך רצון לדעת?" רובין שאל.
"אנחנו ההגדרה של קלישאה רוב." אדריאן צחק.
"אוקי. זה לא סוד שנמשכתי אליך מאמצע כיתה יא'. האמת שנמשכתי אליך בעיקר בזכות המראה, ורק אחר כך גיליתי עד כמה האישיות שלך מיוחדת." רובין הסמיק ממבוכה.
אדריאן חיבק את בן זוגו עם יד אחת. "תודה." הוא אמר.
רובין הביט בו. "על מה?" הוא שאל בבלבול קל.
"על הכל. זה לא מובן מאליו." אדריאן הביט לשמיים.
מזג האוויר התחיל להתקרר, והשניים עשו את דרכם לכיוון הדירה.
רובין הביט לשמיים לרגע. הוא שמח לחזור לשקט של הבית.
כשהגיעו לדירה, אדריאן פתח את הדלת. הוא נכנס לדירה הריקה רובין אחריו.
הם הביטו אחד בשני, כמנסים לקרוא את מחשבותיו של האחר. שניהם חייכו אחד לשני.
רובין נעל את דלת הדירה, ולקח את בן זוגו לחדר השינה.
כעבור דקות אחדות, השניים היו מחובקים במיטה.
"אמרתי לך היום עד כמה אני אוהב אותך?" אדריאן שאל.
רובין חייך מעט. "אתה לא צריך להגיד." הוא אמר ברוך.
אדריאן העביר את אצבעותיו בשערו של בן זוגו. "אתה תמיד גורם לי להישאר רגוע." הוא צחק.
"אני יכול להגיד לך את אותו הדבר." רובין השיב. הוא נישק את בן זוגו על שפתיו.