אדריאן

שגרת יומו של אדריאן נעה בין בית החולים, לבית ולאוניברסיטה. בדרך כלל בסדר הספציפי הזה. הוא שנא את השגרה שנכפתה עליו. אדריאן ניסה להישאר כמה שיותר אקטיבי, אבל את רוב הזמן הפנוי שלו התבזבז על שינה או על קריאה.
"אני שונא את זה." הוא אמר לא פעם ולא פעמיים. אדריאן שנא להיות בתחושה של תלות באנשים.
"בבקשה אל תעמיס על עצמך! הרגע חזרת!" רובין מחה כשבן זוגו התעקש בתוקף להכין את ארוחת הערב.
"אל תדאג לי, אני בסדר. חוץ מזה, להכין ארוחת ערב זה לא סיפור." אדריאן ניסה להרגיע את הבחור השני.
אדריאן נהג לרשום את כל מחשבותיו ורגשותיו ביומן. הוא ידע שזאת טעות, ושעליו לספר לאנשים שחשובים לו את מה שהוא מרגיש, אבל אדריאן לא היה מסוגל. הוא לא רצה להיות תלוי בהם.
"אני לא מבינה, אתה באמת מתכוון לא לספר לו?" שאלה אחת מחברותיו למחלקה בבית החולים.
"תראי, ראיתי מה קרה בפעם הקודמת. חוץ מזה, אני מכיר את רובין. ברגע שאני אגיד לו את האמת הוא יתחיל לגונן עליי יתר על המידה. הוא יקח את כל הדבר הזה על הכתפיים שלו, ואני לא רוצה להעמיס עליו עוד יותר." אדריאן ענה.
"אני חושבת שאתה טועה. זה חשוב שמישהו ידע על מה שעובר עליך." הנערה שילבה את ידיה בהתרסה.
"אני בן עשרים ואחת ויש לי תחושה שלא חייתי מספיק. אני רוצה למצות את החיים עד כמה שאני יכול. ברגע שאגיד למישהו את הפחדים שלי, זה יגביל אותי. שרלוט, את לא הסתרת משהו מהמשפחה או מחברות שלך?" אדריאן ספק אמר ספק שאל.
שרלוט חשבה לרגע. "לא שזכור לי. בסופו של דבר זאת ההחלטה שלך, לא שלי. אבל אם הרעיון הזה יתגלה כמשהו גרוע, אל תבוא לבכות לי על זה." היא אמרה.
דפי היומן התחילו להתמלא בכתב ידו הצפוף. הוא היה כותב לא מעט, ובמיוחד בלילות.
אדריאן כמעט ולא ישן. רוב שעות השינה שלו התבזבזו על קריאה, כתיבה או השלמת חומר מהאוניברסיטה.
הוא שנא להפר את ההבטחה שהבטיח לבן זוגו, אבל אדריאן הרגיש שאין לו ברירה אחרת.
בכל פעם ששאלו אותו אם הוא בסדר, אדריאן ענה בחיוב, אבל מבפנים הוא התפרק. עד כמה אפשר להחזיק את השקר הזה בפנים?
הייתה לו תחושה שרובין יודע מה קורה, והוא פשוט לא שאל כלום, מדחיק בכוח את האמת הכואבת.
יום אחד, בזמן שצפו בסרט בטלוויזיה, אדריאן הרגיש שרובין מנסה לשאול אותו משהו.
"מה?" בן זוגו הביט עליו לרגע.
"זה נראה שאתה רוצה לומר לי משהו." אדריאן השיב.
רובין לא ענה בהתחלה. "איך אתה מצליח להחזיק מעמד?" הוא שאל לבסוף.
אדריאן לא ציפה לשאלה הזאת כלל. "אני מנסה לחשוב מחשבות חיוביות?" אדריאן ספק שאל ספק ענה.
רובין לא ענה. במקום זה, הוא השעין את ראשו על הכתף של בן זוגו ועצם את עיניו.
אדריאן הביט ברובין הישן. הוא הקשיב לנשימותיו הקצובות. אדריאן ליטף את שערות ראשו של בן זוגו בהססנות. כאב לו לשקר לאדם שאהב יותר מכל, והעובדה הזאת הרסה את אדריאן מבפנים.
"יש עוד סיבה שבגללה אני לא מספר לאף אחד את החששות שלי. אובחנתי עם סרטן בגיל עשרים, ולא הלכתי לבדיקה עד שהסיפטומים שלי ממש הקשו על החיים שלי. אני לא יודע עוד כמה זמן נותר לי, וזה מפחיד אותי." אדריאן אמר פעם אחת לשרלוט.
הנערה הביטה בו. "אתה מפחד מהמוות?" היא שאלה.
"אני מפחד ממה שיקרה אחרי שאמות. המוות עצמו לא מפחיד אותי, אלא התחושה של החיים שאחר כך." הוא ענה.
"אמרתי לך שאני לא זוכרת אם שיקרתי למישהו, נכון? אז זה לא מדוייק. אני שיקרתי, ואחר כך גיליתי שזאת לא הייתה הבחירה המוצלחת. בסופו של דבר, השקר הוא בריחה מהאמת, האם זה מה שאתה רוצה לעשות?" שרלוט שאלה.
"לא, אבל אני לא רוצה לחשוב על המוות יותר מידי. אני לא מתחרט על הבחירה הזאת." אדריאן ענה. ⁦היו לילות שבהן אדריאן היה בוכה בכי עצור. כשרובין היה שואל אותו מה קורה, אדריאן תמיד ענה שלא קורה כלום, והוא היה מוחה את הדמעות במהירות. ברגעים כאלה, אדריאן היה מנסה בכוח שלא לספר לבן זוגו את האמת המכאיבה להחריד. היה נדמה לו שכל העולם המושלם שבנה לעצמו, מתחיל להתפרק לאיטו.