נק׳ מבט הארי:

לאחר שהכנתי את הקפה ישבתי בספה כשאני לא מפסיק להסתכל למיטה ולחכות שלואי יתעורר. פחדתי שדפקתי את זה, מי חשב שזה יהיה כזה סיפור ? מי חשב שהכל יתגלגל לרגע הזה ? החוסר וודאות שיגע אותי, אני טעיתי. נבהלתי להכניס אותו ללבי, למרות שהוא נמצא שם כבר זמן רב. פחדתי כלכך כאילו וזו הפעם הראשונה, כמו אידיוט הדפתי אותו במקום לתת לו להיכנס. ועכשיו אני יושב עם ספל קפה בין שתי ידיי ומביט בו ישן, מחכה לרגע שיתעורר. פחדתי משיברון לב, לא רק על עצמי, גם עליו. פתאום נבהלתי והרגשתי שלא אהיה מספיק טוב עבורו לעולם, כי חוץ מהכסף שיש לי אין בי יותר מדי. פתאום כל מה ששמעתי על עצמי בעבר חלחל עמוק, ושוב פחדתי. אפילו לא מצאתי סיבה לפחד, רק הרגשתי שאני חייב להרחיק אותו, הרגשתי מבולבל, כמו בסיוט. הרגשות היו מעורבים ולא מצאתי את עצמי, לא חשבתי בהיגיון.
הבחנתי בלואי שזז במיטתו וכרגע לא משכתי תשומת לב, רציתי שיקום לפני שאפנה אליו והוא לא יבין מה לעזעזל אני רוצה. לגמתי מן הקפה והתבוננתי בו, לבי התכווץ מהמחשבה שדפקתי את זה לגמרי. פחדתי לאבד אותו ופחדתי להרוס אותו. פתאום הפכתי לפחדן אחד ענק שלא ידע לבחור, ושוב, לא הצלחתי לחשוב בהיגיון. הוא הסתכל עליי ושם לב שאני ער,
״בוקר טוב״ אמרתי, לאחר כמה שניות השיב לי בחזרה. הנחתי את ספל הקפה בשולחן וקמתי לעברו. הוא שפשף את עיניו והתיישב, לא מביט בי. התקרבתי אליו והתיישבתי לצידו, ובכל זאת הוא לא הרים את מבטו אליי. ״לואי...״
״זה בסדר״ חייך את החיוך המזוייף שלו והסתכל עליי, ושום דבר לא היה בסדר. לא הצלחתי להירדם כמעט כל הלילה, ואני לא יודע איך אתפקד בחזרות שיש היום.
״אני מצטער...״ פלטתי, בלעתי רוק והסתכלתי לעיניו הכחולות שמלאו חום בבית החזה שלי. נשכתי את שפתי התחתונה ונשמתי עמוק. הושטתי את ידי לפניו היפות וליטפתי ברכות, כמעט נשבר מולו כמו ילד קטן, ״אני מצטער.״
״אני פשוט לא מבין...״ מלמל והסתכל למעלה, אחזתי בפניו והתקרבתי לנשק למצחו, מפחד להתרחק ושלא אוכל להחזיר אותו אליי. ״אתה אפילו לא מצליח להסביר את עצמך.״
עצמתי את עיניי בתסכול ופקחתי אותן כשהרגשתי שהוא מתרחק.
״אוכל לשאול משהו ?״ הוא הסתכל עליי, בלעתי רוק והנהנתי. ״אתה עדיין חושב על בראן ?״ שאל. השאלה הזו הכעיסה אותי, אך נשמתי בשביל לא לפלוט משפט שידפוק הכל. אני לא מבין מאיפה לעזעזל הוא שמע על בראן ומה עובר בראשו. למה לאחרונה אני שומע את שמו יותר מדי, למה כולם נזכרים בו ?
״עברו שלוש שנים לואי״ אמרתי והוא זקף את גבותיו, ממתין לתשובה. ״לא, למה שתחשוב כך ?״
״קיעקעת את שמו״ אמר בשקט ונשך את שפתיו, עצמתי את עיניי והידקתי את לסתי. ממי לעזעזל הוא שמע על זה ? ״קנית טבעת.״
״מי סיפר לך את כל זה ?״ שאלתי, קצת כעסתי. ההתעסקות שלו בעבר שלי לא הייתה לעניין, ובראן היה עבר רחוק. לגבי כל מה שקרה אתמול אין קשר לבראן, אני היססתי כי בעבר הייתי פזיז. פחדתי לדפוק הכל איתו.
״זה משנה ?״ שאל, רציתי לקום וללכת. וקמתי, רק שנשארתי פה עומד מולו ונושם בשביל להירגע.
״זה היה לפני שלוש שנים לואי.״ הסתכלתי לעיניו, ניסיתי לדבר להיגיון שלו ונראה שהוא הפך לחסר ביטחון בכל השיחה הזו. ״לעזעזל, איך הגענו למצב הזה כי סירבתי למציצה ?!״
״ה-הארי״ הוא נראה נבוך ולחייו האדימו בשנייה, לא הייתה לי שליטה על המילים בשעת כעס. הלכתי למרפסת עקב צורך נואש לסיגריה. הייתה שמש בחוץ, אבל היא לא באמת חיממה כי היה קר. הנחתי את הסיגריה בין שפתיי והדלקתי את קצה, שואף עמוק את העשן הסמיך שממלא את ריאותיי.
כעס מלא את גופי, זרם בעורקיי וחיכה לרגע שיתפרץ. שנאתי את התחושה הזו, שנאתי שאנחנו ככה. התחלה אמורה להיות מושלמת ללא ריבים, כרגע דבר לא מושלם. אנחנו כבר לא יודעים על מה הוויכוח.
שמעתי את צעדיו מתקרבים והתעלמתי,
״אני עוזב היום״ אמר בשקט ולבי נחת. עישנתי שאכטה מהסיגריה לפני שהסתכלתי עליו, נותן לעשן לצאת מבין שפתיי. לא הייתה בכוונתי להישאר פה לבד, גם לא מאוחר מדי בשביל שמיכאל ישלח מישהו אחר. אמנם אקבל על זה קנס, אבל אוכל לשלם את הגרושים שזה יצא.
״הזמנת כרטיסים ?״ שאלתי.
״אני אזמין״ אמר בפשטות. הסתכלתי לעיניו ולבי נצבט, לא ידעתי איך לשנות את המצב, הרגשתי שבור. 
״אחזור איתך״ עישנתי פעם אחרונה לפני שזרקתי את הסיגריה מהמרפסת. הוא נשך את שפתיו והתבונן בי, ושתינו נראינו אבודים. צעדתי אליו והושטתי את ידי ללטף את פניו, התבוננתי בו בשלמותו והייתי חסר נשימה. שפתיו תפוחות וורדרדות, צבע עדין על לחייו ועיניו בהירות ויפהיפיות. שיערו החום די פרוע אך בצורה מושלמת, נשכתי את שפתי התחתונה כשליטפתי עם אגודלי את הלחי הרכה שלו. הוא השעין את ראשו על ידי ולבי הלם בחוזקה. התקרבתי מעט מלא תאווה שפעמה בגופי, תשוקה משכרת. שפשפתי את שפתיי כנגד שלו ובטני התהפכה, הייתי מכור אליו ולא יכולתי לאבד אותו, אפילו לא לחשוב על זה. הוא הושיט את ידו הקטנה לפניי והתקרב לרסק את שפתיו כנגד שלי, מנשק בשלמות וגורם לאיבריי לקרוס, לבטני להתכווץ כאגרוף מייסר ולאנדרנלין לזרום בעורקיי. ״אחזור איתך...״ לחשתי כנגד שפתיו, מנשק נשיקה ולא מקבל ממנו שובע. אצבעותיו בתוך שיערי והוא ליטף בעדינות, הרגשתי את נשימותיו כנגד שפתיי אך הוא לא אמר דבר.
״לואי...״ לחשתי, הוא הניד באיטיות בראשו ונשם לפני שהתקרב לנשק את שפתיי, בצורה מושלמת. ומה שאני מרגיש עכשיו לא הרגשתי עם אף אחד אחר, אז לעזעזל עם החוסר ביטחון שלו. הוא טוב יותר מכל אחד בעיניי, הוא אמור לדעת את זה.
״אתה מושלם״ לחשתי כנגד שפתיו, מרגיש את הלשון שלו נקשרת בשלי לפני שנישק בפראות. כל מערכותיי דלקו בשנייה והרגשתי את הזין שלי מתקשה כנגד בד המכנס. הוא הצליח להדליק אותי תוך שניות, בלי להתאמץ בכלל. החלקתי את ידי לישבן שלו ולחצתי, מרגיש את הנשימה הרכה שנפלטה לו לתוך הנשיקה הפרועה הזו, לא הצלחתי לסגת. ולרגע יכולתי לדמיין סיטואציה פרועה שבה אני מזיין ממנו את הצורה, ומיד סטרתי את זה כי ידעתי שזה לא יהיה כך, לא בהתחלה לפחות. כשזה יקרה אכבד אותו, זה יהיה לפי הקצב שלו ולא אפסיק ללחוש לו מילות אהבה, לא אפסיק לנשק אותו. הוא הרפה באיטיות משפתיי והתבונן בי, הייתי חסר נשימה כרגע ולא עזבתי אותו.  ליטפתי את פניו ברכות והיה לו חיוך קטן, החיוך הזה היה הכל כרגע.
״מושלם...״ לחשתי ונישקתי למצחו, ליטפתי את שיערו והתבוננתי בו. ״לואי...״
״כן ?״ קולו חלש ועדין
״אנחנו בסדר ?״ שאלתי והוא נשך את שפתיו והידק לקו ישר.
״אני לא רוצה שנתווכח ככה על שטויות, פשוט אלמד...״ משך בכתפיו, ״לא אנסה לרדת לך לעולם״
״מצחיק״ גיחכתי והוא חייך וזקף את גבותיו. משכתי אותו לחיקי ונישקתי לראשו, הרגשתי שהדבר הכי טוב בעולם נמצא כרגע בין זרועותיי, והוא היה אידיוט מושלם.
״אני חושב שמוטב שתישאר פה״ אמר והסתכל לעיניי, ההצעה הזו לא מצאה חן בעיניי. ״אני רק צריך לסדר את העניין עם בית הקפה ואולי אפילו אחזור לראות את המופע השני״
״בחייך״ גלגלתי את עיניי,
״ברצינות, אל תוותר על זה״ אמר והתקרב לנשק נשיקה רכה לשפתיי, ״אזמין לי כרטיס טיסה ואצא לשדה התעופה״
״שאעזור לך עם המזוודה ?״ נכנסתי בעקבותיו לחדר, המזוודה שלו סגורה ומלאה כך שעצרתי והסתכלתי עליו, עומד בחוסר מעש.
״אסתדר, תודה״ אמר וחייך אליי את חיוכו הטהור והיפה.
״אתה יוצא עכשיו ?״ שאלתי, מקווה שהוא ישיב לא.
״כן״
״תעדכן אותי שנחתת״ אמרתי והוא הנהן בחיוך, התקרבתי ונישקתי נשיקה לשפתיו, לא ידעתי איך להיפרד ממנו, לא ידעתי לתת לו ללכת.
״להתראות הארי״ נישק לשפתיי נשיקה נוספת והיה קשה לי להרפות, אך הוא עשה את זה. הוא תפס במזוודה והסתובב לצאת, וכשהדלת נסגרה אחריו איבדתי את הנשימה. הוא יכל לחכות, לשבת פה ולהזמין לו את כרטיסי הטיסה אך הוא החליט לעזוב עכשיו. דפקתי הכל כמו תמיד, רק שעכשיו לא ידעתי איך אני מתקן את זה.
התיישבתי בספה שאצבעותיי משולבות בתוך אחת השנייה, נשכתי במתח את שפתי התחתונה וניסיתי לחשוב על אלפי דרכים לתקן את זה. אולי בבצק עם השוקולד שאנחנו נוהגים לאפות אחד לשני ? למלא את החדר בנרות ? הוא אוהב את הפשטות, לא משהו מיוחד. הוא אוהב שאני זה שמשקיע, לא משלם למישהו שיעשה את זה. ולמרות שחלפו רעיונות במוחי, לא הצלחתי לחשוב על אחת מוצלחת. גם לא הצלחתי להסביר את עצמי. פחדתי שנתקדם שלב וניפגע. אבל למה שניפגע ? הרי אנחנו אמורים לעבוד על זה ביחד. קמתי והלכתי ברחבי החדר, לא מרפה מהמחשבות עליו. אמנם התקדמנו בזה שהוא נתן לי את גופו בדרכים אחרות. הייתי דפוק ופחדן, והוא לא יודע את זה. פחדתי שלא אהיה עדין איתו, כי אני לא יודע עדינות בסקס. ולרגע חשבתי שהוא ראוי לטוב יותר, ועכשיו גם אם הטוב ביותר יגיע לא אוותר על לואי בשבילו. כי רציתי אותו, השתוקקתי אליו כמו שמעולם לא. לא הכרתי את עצמי פחדן כזה, אף גבר לא עשה אותי כך לפני. בדקתי את הטלפון בתקווה ששלח הודעה אך לא היה דבר, כמובן שלא יהיה הוא יצא לפני כמה דקות. הבחנתי בשיחה שלא עניתי לה מלפני שעה, מספר של סוכן הנדלן ששכרתי את שירותו. חייגתי אליו בחזרה, זה בטח לגבי הדירה.
״הארי אני שמח שחזרת אליי״ הוא ענה, ״יש בעיה לגבי הדירה.״
הוא בטח מתכוון למכת העכברים שם, ״כן אני יודע, יש לי מספר של מדביר טוב״
״לא...״ הוא אמר, קימטתי את גבותיי בבלבול ״אתה משכיר את הדירה ?״
״לא, שנים שאף אחד לא נמצא שם״ גיחכתי, זה מגוחך לגמרי. ״למה ?״
״מישהו מתגורר שם, אני מציע לך לבדוק את זה״ אמר והמילים נבלעו לי. ניתקתי את הטלפון והייתי חסר נשימה לכמה רגעים, היה רק אדם אחד שהיה לו מפתח לדירה הזו ולקחתי אותה ממנו. איך ? האם הוא שיכפל ? זה יכול להיות רק בראן. יש מצב שכל השנים הללו הוא המשיך לגור שם ? עד כמה אידיוט הייתי שלא בדקתי את זה ?
הסתכלתי על השעה וראיתי שאני מאחר בעשר דקות לחזרות, ועד שאתארגן אאחר ביותר זמן, מיכאל ישמע על זה ובטח יתלונן לי בטלפון. כבר היססתי לזייף שאני חולה ולחזור הביתה, יותר מדי חרא קורה עכשיו.