לגמתי מן התה הרותח והרכבתי את משקפי הקריאה, מסתכל בעיתון. לא הייתי כלכך מרוכז והכתבות פחות עניינו אותי, חיכיתי להודעת הבוקר טוב של הארי. השגרה שלי השתנתה מהרגע שנכנס לחיי, אני פחות בבית הקפה, המחשבות שלי כל הזמן נודדות אליו ונראה שאני מבריז יותר מדי לקירה וברי. אני בטוח שזה לא מטריד אותם, כך יש להם זמן להיות עם אחד השני.
״בוקר טוב לואי״ שמעתי קול מוכר ומיד הרמתי את מבטי, אליס. היא בחורה זקנה ושיערה אפור ומתולתל, היא באה לבית הקפה לעיתים, לקוחה קבועה אפשר לומר.
״אליס, טוב לראות אותך״ חייכתי וסגרתי את העיצון מנימוס, כפי שצפיתי, היא הצטרפה לשולחן שלי לשבת איתי. הורדתי את משקפי הראיה, ״לאן נעלמת לנו ?״
״אל תשאל...״ צחקקה. ומפה, פטפטנו כרגיל, יכלתי לרשום עליה עמוד ויקיפדיה שלם מכל המידע שהעבירה לי על חייה. על הבן שלה והנכד השובב שלה שלמד להגיד את המילה סבתא, היא סיפרה לי על אשתו של בנה שהיא לא מחבבת, על השכנים הצעירים שמרעישים ועל המטפלת שלה. כאלה הם אנשים מבוגרים, אוהבים לדבר, לפעמים זה הכל בשבילם. אני משתדל להקדיש זמן לזה.
כשסיימה את המאפה היא נפרדה ממני לשלום והלכה, ונשארתי עם חיוך על שפתיי. התגעגעתי לשגרה הזו. קמתי ונכנסתי לדלפק, לא היה הרבה עבודה. דילן נשען על השיש והתעסק בטלפון שלו. רציתי לוודא שהוא מסתדר עם כל הלחץ שהנחתתי עליו לאחרונה, הוא נמצא פה הרבה יותר ממני. אוכל להתייעץ איתו לגבי העסקת עובדים חדשים.
״דילן, תגיד...״ משכתי את תשומת לבו, הוא הכניס את הטלפון לכיס וזקף את גבותיו לעברי. ״איך אתה מסתדר עד עכשיו ?״
״מבחינת מה ?״ נראה מבולבל
״העבודה, לחוץ לך ? שאמנה את שון כאחראי נוסף ? אתה רואה חוסר בכוח אדם או-״
״לואי״ קטע אותי וחייך, ״כרגע אנחנו מסתדרים.״
״אני לאחרונה נעדר הרבה ו...״ נשכתי את שפתי התחתונה, אני לא אמור להתנצל על זה. הזכרתי לעצמי. ״רק מוודא שאני לא מעמיס עליך״
״בכלל לא, אני מסתדר. אפילו עשיתי אתמול הזמנות״ אמר והרגשתי אידיוט, שכחתי שהייתי צריך להזמין אתמול מוצרים לבית הקפה.
״אין עליך״ פלטתי, מזל שיש אותו פה. ״אני ארצה שתשתף אותי בכל דבר חדש, אם אתה רואה לנכון שאעסיק עוד עובדים, הכל, תדבר איתי. בסדר ?״
״ברור״ חייך. דילן היה העובד החרוץ שלי אפשר לומר, חוץ מעובד הוא היה כמו חבר. אמנם לא יצא לנו לבלות מחוץ לשעות העבודה, אבל בהחלט יכולתי לקרוא לו חבר. ״אז, אתה וההארי הזה ?״
גלגלתי את עיניי, ״ההארי הזה לא כזה נורא לידיעתך״ עיקמתי את מבטי, הוא חייך והידק את שפתיו.
״אתה מהיר בוס״ אמר והסתובב ללקוחה שרצתה להזמין. שנאתי שקרא לי בוס, זה יצא ממנו בזלזול. כשסיים עם הלקוחה והלך למכשיר הקפה התקדמתי אליו,
״אני לא כזה מהיר, זה לא כמו שזה נראה״ הרגשתי צורך להסביר את עצמי, ״מסתבר שטעיתי לגבי תיאו, והארי מקסים. באמת״
״ברור, יש לו כסף״ אמר והמשפט הזה צבט לי, לא אהבתי את זה בכלל. כששם לב למבטי הוא נאנח, ״אני מצטער, אתה יודע שאני צוחק.״
״בטח...״ מלמלתי, ״אהיה בחדר העובדים, אם תצטרך משהו תקרא לי.״
״אין בעיה.״
נחתי קצת, מביט לתקרה ונכנס לסרטים עם עצמי. זאת אומרת, ידעתי שלהארי יש הרבה כסף, זה לשנייה לא עניין אותי. ולרגע תהיתי איך אחרים מסתכלים על זה, האם אנשים חושבים שאני איתו בגלל הכסף ? כמה דפוק זה ? בדרך כלל לא עניין אותי מה אנשים חושבים, אבל לא רציתי לצאת כזה. אני גם מסרב לקבל ממנו הרבה דברים שכלולים בתשלום, אני מתעקש לשלם חצי חצי כשאנחנו אוכלים בחוץ והוא תמיד מצליח לגבור עליי ולשלם בעצמו. אבל זה לא שביקשתי את זה. לעזעזל.
הטלפון השמיע צליל, קיבלתי הודעה ומיד חייכתי כשזה היה ממנו.

׳בוקר טוב לך, חסרת לי בצד השני של המיטה׳

נשכתי את שפתי התחתונה בחיוך, גם לי חסר הדמות שלו לצידי, הגוף החם שלו ונשיקת הבוקר טוב.

׳זו הזמנה שאבוא אליך הלילה ?׳

הזמנתי את עצמי, ואעשה את זה בלי סוף עד שזה ירגיש לו נורמלי, עד שהוא יזמין אותי בעצמו ולא יתנהג מוזר לגבי זה. הפעם לקח לו כמה דקות עד שהשיב,

׳אשמח מאוד.׳

חייכתי והצמדתי את הטלפון לגופי, הסתכלתי לתמונה של דן וכמה רציתי לשבת איתו כרגע ולספר לו על הארי.
הוא שלח הודעה נוספת

׳אולי תארח לי חברה היום במשרד ?׳

זו הצעה משונה, נראה שלפעמים הוא חשב שאני יכול לעזוב את בית הקפה בכל זמן. כמה פעמים הוא אמר לי משפט כמו, ׳אתה המנהל של בית הקפה, אתה לא חייב להיות שם׳. אבל לא יכולתי לא להיות פה, להעביר את היום בלי שום תעסוקה.

׳אשקול את זה.׳

כתבתי לו, ומיד הוא שלח לי,

׳תביא לי קפה על הדרך, שקית סוכר אתה כבר זוכר׳

גלגלתי את עיניי בחיוך, וקצת היססתי אם להגיע למשרד שלו באמת. אין לי בעיה גם לומר לו בפנים שהוא מתנהג שם בצורה נוראית ובלתי נסבלת, אני בטוח שזה לא בכוונה. הוא כל בוקר מתעורר לעבודה שהוא לא באמת אוהב, אבל הוא צריך אותה.

׳מצטער, משהו צץ. אדבר איתך מאוחר יותר׳

ההודעה שלו הפתיעה אותי, למרות שבכל מקרה היססתי אם להגיע למשרד שלו באמצע היום בשביל להעביר לו שם את הזמן.

נק׳ מבט הארי:

״תמהר רוג׳ר.״ דרשתי, רוג׳ר נסע באיטיות מוגזמת. נסענו למיכאל, הוא התקשר ואמר שהביצוע שלי נהרס כי עצרתי באמצע, אבל הוא רוצה להציע לי הזדמנות נוספת. התרגשתי מלקבל את ההזדמנות הזו, הרגשתי שאני חי שוב, מתרגש מזה מחדש. הוא ביקש שאבוא בלי החבר שלי, הנחתי שהתכוון ללואי. לא הודעתי ללואי דבר, אני מנסה כמה שלא לפתח ציפיות לגבי ההזדמנות הנוספת הזו. אעדכן אותו לאחר שאקבל תשובה חד משמעית לזה.
רוג׳ר עצר מחוץ לבית ספר המוזיקלי של מיכאל, יצאתי ומיהרתי פנימה. בשעות האלה הנחתי שאין שם הרבה אנשים, זה טוב בשביל הלחץ שלי. כמה שפחות אנשים יותר טוב בשבילי.
נכנסתי לאולם, ומיכאל מיד הרים אליי את מבטו,
״כמעט חשבתי שתאחר,״ הוא הסתכל בשעון שלו, הקדמתי בדקה ממה שאמר לי. ״אתה מוכן ?״
״תמיד״ השבתי בחצי חיוך ועליתי לבמה, האנדרנלין זרם בעורקיי והתרגשות פעמה בגופי. ושוב, כשעליתי לבמה והתיישבתי בכיסא ממול הפסנתר, כמו שלואי אמר, הרגשתי את הנוכחות של אמא.
״קדימה...״ מיכאל קרא. הנחתי את אצבעותיי על הקלידים, זה התאים כמו ללבוש כפפה. התחלתי לנגן ועצמתי את עיניי, מרגיש שהמוזיקה זורמת בגופי, והשתדלתי להביא את הביצוע הכי טוב שיכולתי.
דמיינתי את החיוך שלה מהקהל, וזה הניע אותי לשאוף גבוה יותר, אני חושב שהפעם עשיתי את זה בשבילה.
כשסיימתי האולם היה שקט צורם, לא ציפיתי לכפיים ממיכאל, אפילו התגעגעתי למבט הכועס שהיה לו ברגע שסיימתי לנגן.
״אתה משוחרר״ מיכאל אמר ללא טון בקולו. קמתי מהכיסא ויצאתי מהאולם, יצאתי בהרגשה טובה. רציתי לשתף את לואי, אבל הייתי חייב לשמור את זה לעצמי עד שתהיה תשובה חד משמעית אם עברתי.
״הארי...״ הקול המוכר שנשמע מאחוריי, זיהיתי אותו בשנייה. סאם. הסתובבתי, הוא צעד אליי בחיוך, לרגע זה הרגיש כמו פעם. לראות אותו עם האוזנייה באמצע העבודה, רק שפעם הקדשתי לו מעט מתשומת לבי. ״זה היה ביצוע מדהים.״
״חשבתי שהפסקת לעבוד פה״ אמרתי, הוא חייך ומשך בכתפיו
״לתקופה קצרה וחזרתי״ סיפר, הוא התבונן בי ונשך את שפתו התחתונה. גלגלתי את עיניי כי הבנתי את המבט הזה, למעשה, הכרתי אותו. אני מקווה שלא יפלרטט איתי, נמאס עליי כל הקטע הזה איתו. ״חזרת לנגן... יפה״
״מה אמרת אתמול ללואי ?״ לא שמרתי על איפוק, זה הכעיס אותי ואכל אותי מבפנים. לואי נראה מרוסק אתמול בגללו, והחתיכת חרא הזה לא אמור להטריד אותו. לאף אחד אין זכות לדחוף את האף לתוך מערכת היחסים הזו.
״הכנתי אותו אליך...״ קולו חלש, עיניו סורקות את גופי והוא התכוון להושיט את ידו בשביל לשחק בכפתורי החולצה שלי, אך סילקתי את ידו לפני שהספיק. הוא הסתכל לעיניי וגיחך, ״נהיית כזה שמרן״
״ואתה נהיית חסר הבנה.״ הידקתי את לסתי,
״אני לא אספר לו״ לחש בחצי חיוך.
״תקשיב לי טוב סאם,״ גיחכתי והנדתי בראשי, צובר את כל כוחי בשביל לשמור על איפוק ולא לאבד את העשתונות בגללו. ״אני חושב שהייתי מאוד מובן כשאמרתי לך שתתפוס מרחק.״
״אתה אומר את זה בכל פעם שאתה מתעצבן, אבל לא מתכוון לזה״ עיניו סורקות אותי. לשנייה האשמתי את עצמי, פעם הייתי מסרב לו כשהייתי כעוס, אך זמן לאחר מכן זה איבד תוקף ותמיד חזרתי לאותה נקודה. ״הבנתי שהוא לא נותן לך... בטח אתה מת לאיזה זיון מהיר-״
״תקשיב לי, לעזעזל !״ קימטתי את החולצה שלו בכעס והצמדתי אותו לקיר, על שפתיו חיוך שובב שכמעט גרם לי לפרק את הגולגולת שלו מעצבים. ״אתה תתרחק ממני ומלואי, אני לא רוצה לשמוע שדיברת איתו, נשמת לכיוונו או אפילו הסתכלת עליו, מובן ?!״
״אתה לא מאיים עליי״ הוא סילק את ידי ממנו וסידר את הקימוטים בחולצה שלו, ״אתה והנקבה שלך יכולים ללכת לעזעזל״ הוא הלך לתוך המסדרון, נשפתי בכעס, רציתי לצווח מכעס ולפרק את המזדיין הזה, לא אסבול את הכינוי הזה כלפי לואי. אבל לא רציתי בעיות כרגע, לא כשסאם בזמן עבודתו וזה יכול לעבוד לרעתי. נתתי לו להיעלם לתוך המסדרון.
אני מאוד מקווה שהמסר הועבר, כי לעזעזל נמאס לי מאנשים שלא רואים את מערכת היחסים הזו בעין יפה.
טוב לי וללואי, אני אפילו יכול להגיד שאחרי הרבה זמן אני מרגיש אושר אמיתי.
לא אתן שמישהו יהרוס את זה.