טאהיונג נהם כאשר אור הבוקר חדר דרך הווילונות ישירות לעיניו. הוא נאבק כך שהסתובב לצד השני ורצה להתכרבל עם ג'ונגקוק אבל הוא לא היה שם. טאהיונג המשיך להשאיר את עיניו עצומות כאשר הזיז את זרועו מסביב המיטה וגם מתחת לכרית, מנסה לחפש אחר ג'ונגקוק. ואז הוא פקח את עיניו.

הוא הסתכל סביב החדר, מחפש אחר בעלו. הוא ראה את דלת החדר שינה שלהם לא סגור כמו שצריך.

"קוקי?" טאהיונג קרא.

"קוקי!" הוא קרא שוב.

טאהיונג נאנח ונפל חזרה למיטתו.

הוא רצה לחזור לישון אבל היה יותר מידי קר אז הוא עצם את עיניו. לא עבר זמן רב ודלת החדר נפתח כיוון שג'ונגקוק בעט בחוזקה. טאהיונג קפץ, מבהלה.

הוא ראה את ג'ונגקוק עם השיער הפרוע שהוא מחזיק מגש והחדר התמלא בריח מרענן של בייקון עם ביצה מבושלים. טאהיונג חייך.

"אני כלכך מצטער שהערתי אותך, אני לא התכוונתי לבעוט בזה כזה חזק." ג'ונגקוק אמר ושם את המגש על המיטה בעדינות, שלא ייפול דבר.

"אני כבר הייתי ער, אתה לא הערת אותי." טאהיונג חייך והלך קרוב למגש.

"בוקר טוב בייבי," טאהיונג נשען קרוב כדי לנשק את אותו אבל ג'ונגקוק התעלם מזה בשובבות. "ריח בוקר..."

"קוקי!" טאהיונג החמיץ פנים.

"אני צוחק לאב," ג'ונגקוק צחק ונשען קדימה. "בוקר טוב ג'ון." הוא אמר אחריי שנישק את טאהיונג.

זה הרגע שטאהיונג חיי בשבילו. ג'ונגקוק מתגרה בו ומראה לו את אהבתו אחריי שמנע מזה תקופה. אחריי המקרה בבית החולים, ג'ונגקוק שיכנע את טאהיונג לחזור חזרה הביתה וטאהיונג הסכים. לא שהוא היה צריך להשתכנע.

טאהיונג עדיין הרגיש רע כלפיי ג'ימין ויונגי, הוא התפרץ למקום שלהם לכמה שבועות במהלך משבר הנישואים שלו. הוא לא רצה שג'ימין יחשוב שהוא שכח ממנו ויונגי עכשיו שהוא וג'ונגקוק בסדר אחד עם השני.

כתוצאה מכך, הוא תמיד הזמין את ג'ימין ויונגי לביתו לפחות פעם אחת בשבוע כדי לאכול ארוחה ביחד, אבל הם היו צריכים לסדר עם הלוח זמנים של יונגי מאחר והוא עובד במועדון.

טאהיונג ראה את ג'ין מפעם לפעם, הוא התכוון לזה שהוא אמר שהחברות שלהם חשובה לו, אבל ג'ין כמו שהוא, התנהג כאילו דבר לא קרה והמשיך להמציא בדיחות מצחיקות לטאהיונג אבל מפעם לפעם, ג'ימין תפס את הבוס שלו בוהה בטאהיונג בחיבה ובאותו זמן בעצבות.

כאילו להסתכל על מישהו שאתה אוהב כלכך קרוב אבל כלכך רחוק, שאינו ניתן להשגה.

יונגי אמר שהגיע הזמן שטאהיונג סוף-סוף עזב אותם לבד, הוא התלונן שלא היה לו זמן לבד עם ג'ימין שטאהיונג עוד חיי איתם. טאהיונג שרבב את שפתיו שהוא שמע את זה והיה זמן שהוא חשב שהוא נטל לג'ימין ויונגי לנקודה שיונגי אמר את זה אבל אז בכל פעם שהם באו לארוחה, למרות שיונגי התלונן על כך שוב ושוב, הוא היה גם שואל את טאהיונג אם ג'ונגקוק מתייחס אליו נכון.

אחריי שהוא חיי עם יונגי מספר שבועות, הוא מסכם שיונגי הוא אדם שרק מי שמכיר אותו באמת מבפנים יודע איזה לב גדול יש לו.

ועכשיו.

כבר שלושה חודשים מאז והוא מאושר עם ג'ונגקוק, בכנות. ג'ונגקוק הראה לו הרבה אהבה.

יונגי וג'ימין מאוהבים עכשיו מתמיד, לפעמים הם מתווכחים כמו שני זוג נשוי מבוגר.

ליסה נתנה לג'קסון הזדמנו. ג'קסון אמר לג'ונגקוק הכול שהוא הגיע להתנצל בפניו. כאשר הוא שמע על התאונה של ג'ונגקוק, הוא בא לבקר אותו. טאהיונג לא הבין הרבה מהדברים שיצאו החוצה. הוא פגש את ג'ונגקוק במסיבה לפניי כן, זה היה בגלל שג'קסון רצה להיות לבד עם ליסה. עכשיו שהוא התוודה על רגשותיו לליסה והיא נתנה לו סיכוי, בתקווה שהכל יצא בסדר.

כן, הכול לאט לאט הופך לטובה.

או שככה הוא חשב...

בגלל...

יש את הדבר הזה...

"אני צריך לעבוד עד מאוחר שוב..." ג'ונגקוק אמר במהירות כאשר טאהיונג נהנה מארוחת הבוקר שלו. הוא הפסיק לאכול למשך שניה, שולט בהבעה שלו ואז המשיך לאכול שוב.

העניין...

"זה מסביר את הטיפול המלכותי שקיבלתי מוקדם בבוקר." טאהיונג אמר.

"בייבי..." ג'ונגקוק אמר, ברכות.

"עבדת מאוחר בימים האחרונים, אתה תהיה חולה קוקי..." טאהיונג אמר, מודאג.

"אני אהיה בסדר, חוץ מזה אנחנו נאכל צהריים ביחד נכון?" ג'ונגקוק מרגיע אותו.

טאהיונג הסתכל על ג'ונגקוק, מנסה למצוא משהו. הוא יודע שג'ונגקוק מחביא ממנו משהו. הוא משקר לו שוב אבל הוא לא יכול להיות בטוח, לעכשיו הוא רוצה להיות בשקט.

"אני אפגוש אותך במשרד, כן?" טאהיונג הביט בג'ונגקוק עם עיני כלבלב.

"ברור לאב, תשאל את נאמג'ון שייקח אותך. אני יכול לשלוח אותך חזרה מהמשרד לאחר מכן." ג'ונגקוק הנהן בזמן שהוא לוקח מהבייקון של טאהיונג, ברור, טאהיונג נותן לו.

הם בילו את הבוקר שלהם במשחקים ביחד עם נשיקות וחיבוקים.

טאהיונג עכשיו עובד עם אביו במשרדי עורך דין, אחריי שהוא עזר לו כאשר נאמג'ון עזב עם החתונה, הוא למה שהוא בעצם נהנה לעשות את זה ורצה לעשות זאת במשרה מלאה. אביו ונאמג'ון כמובן עודדו אותו אבל ג'ונגקוק לעומת זאת, בואו נגיד הוא לא שמח אבל הוא לא יכול להגיד לא בגלל שהוא יכול לראות שטאהיונג באמת רוצה לעשות את זה והוא רוצה להיות בעל תומך אז הוא הסכים.

טאהיונג הבטיח שהוא תמיד יהיה בבית לפני ארוחת צהריים והם יאכלו יחד אז ג'ונגקוק לא צריך לדאוג לגביו.

ג'ונגקוק הוריד את טאהיונג במשרד לפני שנסע למשרד שלו. זה השגרה שלהם במשך כל החודש. טאהיונג אמר שהוא בסדר לנסוע לבד אבל ג'ונגקוק התעקש, אמר שהוא רוצה לבלות עוד קצת זמן ביחד. טאהיונג השמיע נחירת זוג אבל חייך למרות זאת בגלל שבכנות, זה גרם לליבו לרפרוף.

עכשיו הוא לא צריך להסתכל מטה לרצה או לשים כובע או להחביא את הפנים שלו בכל פעם שהוא מגיע לבניין המשרד של ג'ונגקוק. הוא הרים את הראש למעלה והביט על כולם. כמה מהם זיהו אותו בתור הבן של פארק טאהיי אבל היחידה שידעה שהוא נשוי לג'ונגקוק היא ליסה והוא עומד לשנות את זה. הוא בכוונה הלך לשולחן הקבלה.

הגברת שישבה בשולחן דיי עסוקה, מקלידה משהו על המחשב. הוא כחכח בגרונו והגברת הרימה את ראשה. זה היה זמן ארוחת צהריים, רוב העובדים מתכוננים לצהריים בקפיטריה, שנמצא בקרקע הבניין.

"אני כאן לראות את ג'ון ג'ונגקוק." טאהיונג אמר.

הוא אמר אמת, טאהיונג כבר סימס לג'ונגקוק שהוא למטה, הוא אמר לו לא להגיע עדיין. הוא רצה שכולם ידעו מי הוא.

"היית רוצה לראות את המנכ"ל ג'ון, יש לך פגישה? אבל זה צהריים עכשיו." פקידת הקבלה נתנה לו מבט, כאילו היא מעוצבנת.

"לא, אין לי פגישה איתו אבל את יכולה להגיד לו שאני כאן." טאהיונג לא מוותר. אפילו לא מעלה חיוך על פניו. הוא ניסה להיראות בטוח עצמו.

הגברת עמדה וטאהיונג יכל לקרוא את השם תג שלה.

ג'ונגיון.

"תראה אדוני, האדון שלי הוא אדם עסוק מאוד ואם אתה רוצה להיפגש איתו, תקבע תור חוץ מזה אתה מוזמן לעזוב." היא אמרה מגלגלת את עיניה. היא הסתכלה על טאהיונג מלמעלה עד מטה. היא התנשפה בקול וסידרה את שיערה, היא התיישבה שנית והמשיכה להקליד.

"הכול בסדר כאן?" אדם נוסף הלך סביבם והסתכלה על טאהיונג, מחייך בזמן שקרא את שמה, היירי.

"תקשיבי לזה אוני, הוא רוצה לראות את האדון שלי אבל אין לו שום פגישה כאילו, מי הוא חושב שהוא?" ג'ונגיון אמרה, נראית עצבנית.

טאהיונג נראה מוטרד מלשמוע אותה קוראת לבעלו 'האדון שלי'. הוא מחזיק את עצמו מלסטור לה ישר לפרצוף.

טאהיונג זייף חיוך והביט על האדם הנוסף. הוא מצא בה אדם הוגן מאשר השניה.

"אני מתנצלת אדוני, אבל אם אין לך תור פגישה עם מנכ"ל ג'ון אני חושבת שאתה צריך ליצור אחת ולחזור מאוחר יותר, בכל מקרה זה זמן ארוחת צהריים, אני בטוחה שהמנכ"ל מתכוון לאכול צהריים." היא אמרה בהתנצלות ודרך נעימה מאוד. טאהיונג העדיף אותה. היא בהחלט צריכה העלאה.

"אני מבין אבל אם את יכולה, פשוט תגידי למזכירה שלו שאני כאן." טאהיונג חייך לג'ונגיון, בלעג.

העובדים האחרים הסתכלו עליהם, תוהים מה הולך.

ג'ונגיון הרימה את הטלפון להתקשר לליסה.

"ליסה אוני, יש מישהו שרוצה לראות את הבוס אבל אין לו תור פגישה." כאשר היא אמרה שאין לו תור פגישה, היא גלגלה את עיניה מול טאהיונג.

הוא מנטלי סתר לה אבל היירי קדה את ראשה להתנצל.

"אני מבינה, בוס בדיוק נכנס למעלית, הוא עוזב לארוחת צהריים. מה השם של האדם שרוצה לראות אותו? אני אגיד לו ברגע שהוא יחזור מהארוחה." ליסה אמרה והקו השני של הטלפון.

"מה השם שלך?" ג'ונגיון שאלה את טאהיונג והוא גיחך. הוא עומד לנצח.

"טאהיונג. ג'ון טאהיונג." הוא אמר את זה דיי בקול, בכוונה כדי שאחרים ישמעו אותו גם.

ג'ונגיון לא מוטרדת מזה אבל היירי נראית כאילו ראתה רוח רפאים. ג'ונגיון חשבה מאחר וזה 'ג'ון' אולי הוא קרוב משפחה שבא לראות את ג'ונגקוק. ברור, היא דיי פחדה לשמוע שטאהיונג יש אותו שם משפחה כמו הבוס שלה, אבל לא מספיק.

"זה הבעל של ג'ונגקוק!" ליסה אמרה ובדיוק בזמן, ג'ונגקוק הגיע.

"בייב? מה הולך כאן? למה אמרת לי לא להגיע?" ג'ונגקוק הניח נשיקה על מצחו של טאהיונג והניח את ידו סביב מותניו.

טאהיונג הסתכל על ג'ונגיון שהפכה לחיוורת, הוא גיחך, בניצחון.

"כלום, אני בדיוק שוחחתי עם העובדים שלך שאספר לך הכול על זה מאוחר יותר." טאהיונג אמר בתמימות והרים את ידו של ג'ונגקוק והלכו לכיוון הרכב שלו, זה לצד זה, ידיים שזורים זו לזו.

עכשיו, כל המשרד יודע שהוא בעלו של ג'ונגוקק.

ג'ון.טאהיונג.

ולעזאזל זה מרגיש טוב.

\\

"אני אומר לך! קורה משהו, הוא מתחבא משהו ממני שוב. ליסה עוזרת לו גם! זה קורה שוב!" טאהיונג קרא לג'ימין.

שינוי ההתנהגות של ג'ונגקוק נראה גלוי יותר ויותר וזה נותן לו זיכרונות לא רצויות.

"טאה אתה לא הגיוני. הוא למד את הלקח שלו הוא לא יעשה את זה שוב. תיקח נשימה עמוקה, איפה אתה?" ג'ימין אמר לו. הוא כרגע בהפסקה מהעבודה.

"אני עוקב אחריי הרכב של ג'ונגקוק מאחור." טאהיונג אמר ברוגע.

"אל תנהג ותדבר, זה מסוכן!" ג'ימין נזף.

"ג'ימין זה רציני! אני אומר לך. זה קורה שוב." קולו של טאהיונג נשבר, הוא עומד לבכות.

"אוקי. תאסוף אותי, אני אעזור לך לעקוב אחריי בעלך." ג'ימין אמר.

במזל, ג'ין הסכים לתת לו לעזוב מוקדם ולא עבר זמן עד שטאהיונג הגיע למסעדה ואסף את ג'ימין.

"אני נשבע ג'ון טאהיונג אתה עושה דברים משוגעים כל הזמן!" ג'ימין אמר כאשר נכנס לרכב.

"דברים שאתה אוהב לאהבה. תחזור, אני ראיתי שהוא הלך לקניון לפני שאספתי אותך." וטאהיונג נהג לשם, כמעט הורג את ג'ימין בתהליך.

"טאה תאט!" ג'ימין אמר אבל טאהיונג לא מאט.

"אני מבטיח, אני לא יכול למות ברכב הזה איתך. לא התחלתי עם יונגי עדיין." ג'ימין אמר והחזיק את בטנו.

"אני חושב שאני הולך להקיא!" ג'ימין שם את ידו על פיו בזמן שטאהיונג עשה פרסה חדה.

זה היה מהיר ומסוכן אבל הם הגיעו בקושי בבטחה.

"התחת הכועס שלך לעולם לא ינהג שוב אני מבטיח." ג'ימין אמר לטאהיונג אחריי שהרגיע את נשימתו.

"יונגי כאן, אני סימסתי לו מוקדם." ג'ימין אמר והוא מסמיק, זוכר שהוא אמר אז ברכב. טאהיונג שם לב לזה והתגרה בו אבל יונגי רק נתן להם מבט מבולבל.

"המקום הזה גדול, איך אתה מצפה שנמצא אותו כאן?" יונגי שאל.

"אנחנו פשוט נלך מסביב עד שנמצא אותו."

אחריי עשר דקות, הם מצאו את ג'ונגקוק. והוא עם בחורה יפה, בקפה. רק שניהם, ליבו של טאהיונג נשבר. זה מבט מוכר, הוא ראה את המראה הזה לפני כן.

הם התיישבו דיי רחוק מג'ונגקוק והחבורה אבל קרוב מספיק כדי לקרוא את הבעת הפנים שלהם.

"אולי זה עבודה? יש לה מסמכים ותיק איתה." יונגי אמר שהוא הציץ מהמגזין.

"אתה מביא עבודה לקפה? לא יותר טוב לשוחח במשרד?" ג'ימין גער בחבר שלו.

"למה אתה כועס עליי? אני רק אומר." יונגי הופתע מההתפרצות של ג'ימין.

"שקט שניכם. אני מנסה משהו." טאהיונג אמר והוציא את הטלפון שלו מתקשר לג'ונגקוק.

"היי בייבי." ג'ונגקוק ענה.

"היי, איפה אתה, האם אתה שמשרד?" טאהיונג הלך על זה ישר.

"אוו..." ג'ונגקוק הסתכל מסביב לקפה באינסטינקט, השלושה הורידו את ראשם והחביאו את פניהם למגזין שלהם.

"כן אני במשרד עכשיו. תקשיב אני לא יכול לדבר כרגע, אני יכול להתקשר אלייך אחריי זה?" ג'ונגקוק אמר בחיפזון וטאהיונג הרגיש את ליבו נשבר.

איך ג'ונגקוק מעז לעשות את זה שוב, ועוד היום מכל הימים. השנה הרביעית שלהם לזוג נשוי, והשנה ה-11 שלו לזוגיות עם ג'ונגקוק.

עם תגובה קרה, טאהיונג סיים את השיחה וקם מהמקום שלו והלך סביב ג'ונגקוק והבחורה שבדיוק שמה את המסמכים בתיק והתכוונה לעזוב.

"פאק!" ג'ימין ויונגי אמרו בנשימה אחת ועקבו אחריי טאהיונג.

ג'ונגקוק ששם לב לשלושה אנשים שהתקרבו לכיוון שלו, הסתכל קם מיד.

"לא ידעתי שהמשרד שלך עבר לכאן, ג'ונגקוק." טאהיונג אמר ונתן לו מבט קר ומאיים.

"בייב, אני יכול להסביר. זה לא שאתה חושב!" ג'ונגקוק אמר במהירות.

"תשתוק. אני לא יכול להאמין לך. דבקת את זה שוב ג'ונגקוק והיום מכל הימים! אני כלכך גמרתי ממך. הפעם באמת." טאהיונג הוציא את הטבעת נישואים וזרק אותו על השולחן באגרסיביות והלך משם.

ג'ימין רדף אחריי טאהיונג בזמן שיונגי נשאר מאחור.

"דפקת את זה הפעם, אמרתי לך לא לעשות את זה." יונגי אמר לג'ונגקוק.

"פאק!" זה כל מה שהיה לג'ונגקוק להגיד.

"תסיימי עם זה." ג'ונגקוק אמר לבחורה והיא הנהנה בהבנה.

\\

"אומה! תתני לי לשתות, אני רוצה להשתכר!" טאהיונג אמר. החמיץ פנים. ג'ימין הביא אותו חזרה לבית הוריו והוא שם שלוש שעות. ג'ימין היה אמיתי במילים שלו, טאהיונג לא נהג בכלל.

טאהיונג לא בוכה אבל במקום זאת, הוא זורק דברים כמו ילד.

"חמוד שלי תקשיב לי-" הוא לא נתן לה לסיים.

"ידעתי! זה היה יותר מידי טוב מכדי להיות אמיתי. השלושה חודשים האלה היו יותר מידי טובים." טאהיונג משך באף. הוא לא רצה לבכות שוב, הוא בכה מספיק. הוא עייף.

הטלפון שלו צלצל, נאמג'ון מתקשר אליו אבל הוא לא היה במצב רוח אז הוא דחה את השיחה.

לג'ימין אין מושג מה להגיד או מה לעשות. הוא היה שם, הוא שמע את ג'ונגקוק וראה אותו. הוא באמת חשב שג'ונגקוק השתנה, אבל אז שוב, הוא טעה.

"תתני לי!" טאהיונג עכשיו עושה פרצוף כמו ילד, מסתכל על אימו שלא נותנת לו לשתות.

נאמג'ון מתקשר שוב, והוא דחה את השיחה, שוב.

"אתה הקשבת להסבר שלו?" פארק טאהיי אמרה לבסוף כאשר הבן שלה משתולל.

"לא אבל-" היא לא נתנה לו לסיים.

"הם עשו משהו חשוב חוץ מלהיפגש בבית קפה? כמו להחזיק ידיים או משהו?" היא שאלה שוב.

לא אבל!" טאהיונג נהיה מתסכל.

"אתה מנחש דברים שוב ומתעלם מהניסיון שלו או ההסבר." היא אמרה בצורה נקשה.

"הוא שיקר לי! שיגיד תודה שאני רק מתעלם ממנו. מגיע לו גרוע מזה!"

"מה?" טאהיונג נהם, נאמג'ון לא מפסיק להתקשר אליו.

"למה אתה לעזאזל מתעלם מהשיחות שלי, ג'ונגקוק-"

"לא! אל תדבר על האידיוט הזה." טאהיונג סירב.

"לא תקשיב, ג'ונגקוק-"

"פרחח זה רציני. הוא-"

"לא מקשיב, לא רוצה!" טאהיונג צרח.

"הוא עבר תאונה שהוא ניסה לחפש אחרייך. הוא התקשר אליי לשאול אם אתה במשרד או לא בגלל שאתה לא מרים את הטלפון אז תרים את התחת שלך לכאן עכשיו!" נאמג'ון לפתע צעק ואמר את זה במהירות. למרות שטאהיונג שמע כל מילה והוא קיווה ששמע לא נכון.

'עבר תאונה וניסה לחפש אחרייך'

טאהיונג לא בכה שהוא תפס את ג'ונגקוק עם הבחורה, אבל הוא בוכה עכשיו שהמילים נתקעו לו בגרון.

"אתה מקשיב לי? עכשיו טאהיונג!" נאמג'ון שאל בקו השני כאשר טאהיונג לא ענה לו. לא עבר בראשו שטאהיונג בהלם.

"טאהיונג!" יונגי הגיע משום מקום, מוציא אותו מההלם שנכנס אליו.

"היונג! קוקי... קוקי..." טאהיונג לא יכל לסיים את המילים שלו.

"אני יודע ילד. קדימה, נלך." מבלתי לבזבז זמן, כל הארבעה הלכו לג'ונגקוק.

טאהיונג במושב האחורי עם אימו, לוחש כמה הוא מצטער שהוא התנהג כמו אידיוט.

ראשו של ג'ימין כאב. כלכך הרבה דברים קרו, אבל עכשיו יש לו את הזמן לנשום. הוא הסתכל על יונגי.

"איך ידעת על התאונה של ג'ונגקוק?" ג'ימין שאל באיטיות, לא רוצה שטאהיונג יקשיב להם. יונגי פשוט התעלם מהשאלה של ג'ימין, מתרכז על הכביש.

"איך לעזאזל ידעת שטאהיונג נמצא בבית של ההורים שלו?" ג'ימין לחץ שוב. לפתע הוא מופתע אבל שוב, יונגי התעלם מהשאלה.

ג'ימין הוציא נשימה מהתסכול, הוא הביט החוצה מהחלון אבל,

זו לא הדרך...

"לאיפה אנחנו הולכים?" ג'ימין לחץ בצעקה לחבר שלו אבל הפעם הזאת, יונגי הסתכל על ג'ימין וגיחך. הוא חייך כל הדרך ליעד שלהם.

טאהיונג לא שם לב לסביבה בכלל כיוון שהוא קיווה כל הדרך לבית חולים שג'ונגקוק בסדר.

הרכב עצר והוא יצא בחיפזון. הראיה שלו מטושטשת. הוא הפסיק לבכות לפני זמן קצר.

הוא לבסוף הבין שזה לא הבית חולים, אין שוב בניין באופק של בית חולים, מהבלבול, הוא הסתכל מסביב אבל אימו החזיקה את היד שלו והובילה אותו פנימה.

"אמא מה..." הוא היה המום מראה מלפניו.

היה שביל לבן שמוביל לאולם, עלי כותרת של פרחים היו מפוזרים להפליא על הקרקע, אורות פיות היו תלויים על התלתלים מה שטאהיונג לא ידע מאיפה כוח המקור לזה. פסנתר כנף לבן היה על מדרגות לבנות, הכול נראה טהור ומושלם ואינטימי באותו זמן.

לא היה לו מושג מה הולך אבל הוא מורגש ומיד לאחר מכן, הוא ראה מישהו שלקח את נשימתו.

הוא דיבר עם מישהו, לא שם לב שטאהיונג הגיע. אימו של טאהיונג גררה אותו לתוך בניין קטן לא רחוק מהאולם. הוא נאמר לשטוף את פניו ולשים בגדים אחרים לאחד שהכין את זה בשבילו.

טאהיונג הסכים אבל עדיין שאל את אימו. ג'ימין ויונגי לפתע נעלמו ולטאהיונג אין מושג היכן הם נמצאים.

"מה הולך כאן?" טאהיונג שאל בזמן שהוריד את החולצה.

"אתה תדע ברגע שתראה את הבגדים." אימו ענתה וכאשר הוא ראה את הבגדים, עכשיו הכול הגיוני, הוא מפחד. הוא מפחד שהוא טועה.

"זה... האם זה?" ידו של טאהיונג רעדה כאשר הוא החזיק בחליפה.

"כן זה, זה. תמהר. אתה מאחר!" נאמג'ון הופיע משום מקום, מחייך חיוך רחב.

"אתה היית חלק מזה." טאהיונג לחש אבל הוא חייך.

"כולנו היינו חלק, רק ג'ימין לא." אביו אמר.

טאהיונג הניד את ראשו, מחייך בזמן שמשפחתו החליפה את בגדיו. אחריי עשרים וחמש דקות, מישהו נקש על הדלת שלהם, נאמג'ון פתח וליסה נכנסה.

"טאהיונג-שי אתה נראה נהדר." היא אמרה חסרת נשימה, בכנות, הגבר הזה מולה היה יפהפה.

"אבל העיניים שלך נפוחות, תראה לי לשים לך טיפה מייק-אפ לתקן את זה." היא שאלה לרשות וטאהיונג הניד בהסכמה והיא עשתה את הקסם. לא שטאהיונג צריך טריק מייק-אפ או משהו.

"סיימתי." היא קראה וכולם הסתפקו מהעבודה שלה.

"מזל טוב טאהיונג!" נאמג'ון אמר ונתן לטאהיונג חיבוק.

"היי, התחתנתי לפני ארבע שנים, אין צורך בזה."

למרות זאת, הם כולם התגרו בטאהיונג אומרים שהפעם הזאת זה שונה.

"הוא מוכן, זה עומד להתחיל."

"ג'ימין חתיכת גמד, אדום יושב עלייך טוב!" אימו של טאהיונג אמרה וג'ימין החמיץ פנים מידי.

"אוקי, קדימה. מסכן ג'ונגקוק, הוא בטח חיכה מלא זמן." הפעם הזאת אביו דיבר.

טאהיונג כלל לא הסתכל על עצמו במראה אבל הוא לא הרגיש חסר ביטחון בכלל בגלל שהוא יודע הוא נראה מדהים, וזה מספיק.

לא היו הרבה אורחים, רק קרובי משפחה אבל טאהיונג לא זיהה כמה מהם. הוא ישאל את ג'ונגקוק מאוחר יותר.

לפתע צליל של פסנתר נשמע והוא בהלם, זה היה יונגי. הוא נראה רגוע אבל טאהיונג יכל להגיד, ההיונג שלו לחוץ.

טאהיונג התהלך, עם אביו משמאל ואימו בימין, הוא הלך בשביל היפהפה לבעלו החתיך ואף המקסים שחיכה לו בסוף השביל, באולם, בשבילו.

כל האורחים לחשו לעצמם, אומרים כמה יפים שני החתנים וטאהיונג חייך לרצפה. הוא גם שם לב שליסה וג'קסון ביחד, זה לצד זה, מחזיקים ידיים.

ג'קסון בחור נחמד וליסה בורכה שהוא איתה. הוא מקווה שהם ימצאו אושר אחד בשני.

הוא שמח שהוא מחזיק בידו של טאהיונג וגיחך עד כמה ידו קרה ומזיעה.

"אל תצחק עליי, אני ליטרלי עומד להשתין על עצמי." ג'ונגקוק לחש וטאהיונג צחקק.

שניהם הביטו קדימה לכומר כדי למצוא את נאמג'ון עומד שם, הוא עומד לחתן אותם.

"היונג ברצינות?" לטאהיונג כלל לא הפריע.

"היי, יש לי את רישיון נישואים בסדר, חוץ מזה, זה היה סוג של התראה קצרה." נאמג'ון לחץ לשניהם.

"אנחנו כאן היום כדי להצטרף למחויבות ההדדית של ג'ון ג'ונגקוק וג'ון טאהיונג. זה הולם ומתאים שאתם, המשפחה והחברים של ג'ון ג'ונגקוק וג'ון טאהיונג, להיות כאן היום עדים ולקחת חלק לאיחוד שלהם, פעם נוספת. לחזון, להבנה, ולכבוד ההדדי שהם הביאו לחייהם ולשורש האהבה והחברות ולהנחיה שנתתם להם. איחוד שני האנשים גורם לנו להיות מודעים לשינויים שחוללו בזמן. לחברות החדשה שתמשיך לצייר בצורה כלכך יפהפה ומשמעותית ולרגשות האינטימיים לעבר שלהם." נאמג'ון התחיל את הנאום.

"האם אתה, ג'ון ג'ונגקוק, לוקח את ג'ון לטאהיונג לבעלך החוקי-"

"אני מסכים."

ג'ונגקוק אמר ברוגע ובקול נקי, מביט לעיניו העמוקות של טאהיונג, מתעלם מהסומק הקריפי שטיפס על לחייו בזמן שהאורחים נמסים מהתגובה הספונטנית.

נאמג'ון חייך.

"האם אתה, ג'ון טאהיונג, לוקח את ג'ון ג'ונגקוק-"

"אני מסכים."

בדיוק כמו ג'ונגקוק, טאהיונג עשה את זה גם, רגוע ועם ביטחון עצמי.

נאמג'ון פשוט חייך מהטיפשות של הזוג, הוא רואה כאילו העזרה שלו לא נצרכת כלל.

"אני מאמין שהחתן ג'ון ג'ונגקוק הכין את נדרו." נאמג'ון אמר.

וג'ונגקוק התנשם.

"היינו צעירים שנפגשנו לראשונה, ואני הייתי מרכז התשומת הלב שלך, ובכל זאת אתה היית היחיד שם בשבילי בכל פעם שהייתי צריך מישהו, ואז הפכנו לחברים. מעבר לעליות ומורדות שלי אתה היית שם בשבילי ואני מקווה שהייתי שם בשבילך במשך כל הזמן שלנו יחד. אני מצטער שאני לא טוב במילים, אני הכנתי נאום שלם רק בשבילך, בשביל היום הזה שיננתי אבל איכשהו אני שכחתי מהכל ואני מנחש שאני צריך לאלתר."

כולם צחקו וצחקקו חוץ מטאהיונג וג'ונגקוק.

"אני כלכך מצטער על כל מה שהיית צריך לעבור, מה שקרה לפני היה כמו קול צורח בשבילי. כמו שאמרתי אני לא טוב במילים, אבל הייתי צריך להעריך אותך מעבר לההתנהגות שלי. אני יודע שסליחה לא מספיק ומעכשיו, אני לא אפסיק להראות את ההשפעה שלי."

"אני מבטיח לך, שאני אשים אותך ראשון, שאני לעולם אל אשקר לך ואסובב את גבי. אני מבטיח לנער בן החמש עשרה, ואני נשבע לצעיר בן העשרים ושתיים ולך עכשיו, לבעלי בן העשרים ושש, אני מבטיח, ג'ון טאהיונג, אני תמיד יהיה שלך, לנצח ולעד, מהירח ובחזרה, אינסוף ומעבר, לנצח." ג'ונגקוק חייך ולקח את ידו של טאהיונג כדי לנשק אותם.

"תבטיח לי שתעשה את אותו הדבר..." המבט הרך הקול הרגוע גרם לטאהיונג לבכות. הוא מאוד מורגש מכמה ג'ונגקוק מתחשב והוא מובך כאשר הוא נזכר בהתנהגות שלו היום. האורחים לא צריכים לדעת את זה.

"מבטיח..." טאהיונג הצליח להגיד.

ג'ונגקוק לאחר מכן שם את הטבעת למקום לו הוא שייך ולחש. "עכשיו נוח מצידך להביא לי את הטבעת שלך. אני שברתי את הראש מאיך לגנוב את זה ממך..."

"אני מכריז עליכם, בעל ובעל. אתה רשאי לנשק את החתן." נאמג'ון אמר והזוג התנשק, שומעים מחיאות כפיים מהאורחים וכמה שריקות.

האירוע הסתיים במזל ללא תאונות לא רצויות. מספר האורחים שטאהיונג לא זיהה היו מתוך מגזין שאימו סמכה. מחר החתונה שלהם תהיה מודפסת על המגזין ואנשים ידעו מי הוא וג'ונגקוק. לא אכפת לו כלל, זה היה צריך להתרחש בכל מקרה.

ג'ין השתתף בטקס לזמן קצר כדי לברך את טאהיונג, הוא מרגיש חרטה לבוגר אבל הוא לא יכול לעשות דבר. ג'ין הוא חבר טוב והוא מקווה שיום אחד, כאשר ג'ין ירגיש יותר טוב, הוא ירצה להמשיך להיות חבר שלו.

ליסה סוף-סוף נותנת לג'קסון הזדמנות, לא שהם יוצאים אבל היא לאט נפתחת אליו וג'קסון מנסה לשמור עליה. הוא שומר עליה ומראה לה כמה הוא מעריץ אותה ישירות, לא עוד מתחבא בצדדים.

ג'ני התחילה את קריירת הדוגמנות שלה מההתחלה והפעם היא לא מחביאה את הבת שלה יותר. היא למדה להיות גאה עם ביטחון עצמי. היו כמה תגובות רעות לגבי העבר שלה אבל אותם האנשים שבאמת מכירים אותה יודעים שהיא לא וויתרה וגידלה את ביתה בתור אם חד-הורית.

נאמג'ון הפיל פצצה אומר שג'יהיו בהיריון כבר חמישה שבועות, עוד סיבה לחגיגה וטאהיונג מיד אמר לה לשבת ולא לתת לה לעשות דבר.

ג'ימין בהה החבר היפהפה שלו ולפתע עזב לכמה רגעים והגיע עם זר פרחים ונתן אותם ליונגי. יונגי היה מבולבל, שאל בשביל מה הפרחים. "אין מקום לזרוק את הזר אז אני נותן אותם לך." ג'ימין אמר, מסמיק. "למה?" יונגי שאל. "זו הדרך שלי להגיד לך שאנחנו הבאים." ומיד, יונגי נחנק מהשתייה, נשמח לתת עוד פרטים אבל אני מנחשת, שזה נועד לסיפור נוסף.

טאהיונג עוקב אחריי צעדיו של אביו. הוא ממשיך עם הלימודים כדי לעזור לנאמג'ון ולאביו, הוא מצא את יעדו ורוצה להפוך לעורך דין, בדיוק כמו שאביו עשה. אולי הוא יוכל להגן על ג'ונגקוק.

ובשביל ג'ונגקוק, הוא מתחרט על דברים שהוא עשה והוא מתחרט על דברים שהוא לא עשה, אבל הוא לא יעשה את הטעות הזאת שוב. הוא אוהב את טאהיונג, שום תנאי לא ישנה את זה. הוא לקח את המראה היפה הזה מולו.

יונגי מסמיק כולו בזמן שהוא מחזיק את ידו של ג'ימין ביד אחת וביד השניה מחזיק את הזר פרחים, מביט מעבר ג'ימין. הוריו מדברים עם הוריו של טאהיונג על כמה שהאירוע הזה מצליח למרות שזו הייתה התראה קצרה. באשמת טאהיונג אבל הוא לא מתלונן, הכול הלך כמו שצריך. נאמג'ון מביט לג'יהיו טון של אוכל בזמן שטאהיונג יושב לצידה, קורנת וזוהרת מאושר ויש פעמים, מידי פעם עיניה נפגשות עם עיניו של טאהיונג שמסמיק ומסתכל מעבר הרחק מג'יהיו.

חמוד.

זה המראה שג'ונגקוק הוקיר האנשים שהכי חשובים לו מחייכים וצוחקים. עשר שנים מעכשיו הוא יספר לילדיהם ולנכדים, איך הוא וטאהיונג מצאו זה את זה.

הסוף.

________________________________________________________

אז הגענו באמת לסוף, אני שמחה שתרגמתי את הספר המדהים הזה, אני שמחה שהמשכתם לקרוא עד הסוף שלו. היו פעמים שהתחרטתי שתרגמתי, עליות וירידות שחוויתי מהקורונה והסביבה שלי כי ידעתי כמה מאמץ אני אצטרך לשים על זה, אבל לא וויתרתי כי יש אנשים שדווקא אוהבים ורוצים המשך, אני תמיד קוראת את התגובות, זה מחמם לי את הלב והחיוך שעולה על השפתיים לא שווים מיליון דולר לזה.
אז תודה רבה, ותחכו לעונה השניה של הספר🥰!

And you ongiepills thank you very much for letting me translate your amazing book,🥰!!