הבנים הלכו לאכול מיד אחריי הריאיון. לא היו הרבה אנשים מה שגרם לטאהיונג להיות פחות עצבני. "למה בכלל באתי לכאן ביום החופש שלי. אנחנו יכולים לאכול במקום אחר-" ג'ין הכה את גבו של ג'ימין, לא חזק.

"פרחח כפוי טובה, אני נותן לך אוכל חינם אז תזלול כמו שצריך!" ג'ין אמר. לא עבר זמן ובחורה הגיע עם ההזמנה של ג'ימין ויונגי. שניהם הזמינו פסטה אז זה הגיע מוקדם. ג'ין התעקש שטאהיונג יאכל את מנת הדגל שלו וטאהיונג פשוט הסכים וחיכה. ג'ין לאחר מכן בא עם המנה ביד, המבורגר שנראה מיוחד ומגרה.

טאהיונג מופתע אבל עדיין נתן חיוך לג'ין, חיוך מרובע. "אני ניחשתי שאנחנו צריכים לחגוג על הריאיון הראשון שלך אז הכנתי את הדבר המיוחד הזה בשבילך," הוא הניח את המנה מול טאהיונג. "כן שמעתי..." ג'ין אמר וקרץ לעבר טאהיונג. "הייתי כמו רכבת הרוסה ועצבנית. אני בטוח שנשמעתי מגוחך..." טאהיונג אמר בזמן שגרס את ההמבורגר המיוחד שלו.

"תגיד בן כמה אתה? שתים עשרה?" ג'ימין אמר. טאהיונג מלוכלך כאשר הוא אוכל משהו שהוא אוהב. אבל הוא פשוט התעלם מהערה של ג'ימין והמשיך לנגוס באוכל שלו, מזיז את הכתפיים שלו במקצת, רוקד. יונגי פשוט הביט בטאהיונג, מחביא חיוך בגלל שהוא יודע כמה טאהיונג מאושר כרגע. הוא נראה עצוב שהוא בא הביתה, הוא הגיע בסביבות לפנות ערב. יונגי רצה לדעת היכן הוא היה אבל הוא לא קיבל את ההזדמנות לשאול.

הממרח נמרח סביב שפתיו של טאהיונג וג'ין לא יכל להתנגד. הוא ניגב באמצעות האצבע שלו וליקק אותה. "ילד טוב., הפעולה שלו השאירה את ג'ימין ויונגי קפואים במקום. טאהיונג פשוט הגיב 'מצטער', לגמרי לא מהופנט בגלל שהוא חשב על כך מעבר. אבל ג'ימין ויונגי, בשבילם זה היה ברור.

ג'ין מחבב את טאהיונג.

\\

ג'ונגקוק רק הגיע לסיאול והוא כבר גווע מרעב. בעודו ראשו תוהה היכן לאכול, הוא לפתע נזכר במסעדה שטאהיונג הביא אותם לסעודה משפחתית. הבעלים הוא איום גדול לג'ונגקוק, חתיך הורס, אולי חתיך העולם. הוא עושה בדיחות עלובות וג'ונגקוק חשב שזה טיפשי עד שטאהיונג צחק עד שבכה ובכנות, זה היה החיוך הכי אמיתי שג'ונגקוק ראה בטאהיונג זה הרבה זמן, והוא אשם בכך.

אם טאהיונג יחליט לחזור אליו וזה אם גדול, הוא יתקן הכול, הוא יתייחס אליו נכון. הוא הגיע למסעדה אבל החליט לא להיכנס, הוא נעמד ליד חלון, מביט לתוך המקום ורואה את טאהיונג. הוא נראה שמח, מדבר עם ג'ימין ויונגי והבעלים החתיך. מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את טאהיונג מחייך - מאושר ככה?

ואז הוא ראה את זה, והחליט לעזוב.

ג'ונגקוק עצר ליד פארק קרוב. הוא התהלך באופן חסר תכלית כאשר הוא גילה את זה. הוא ישב בספסל כאשר הוא צופה בילדים רצים מסביב, משחקים במגלשות. הוא הוציא גיחוך, הוא ייתן הכול... הכול כדי שיהיה לו מיני הוא או מיני טאהיונג רצים מסביב. הוא הביט לרצפה והוציא חיוך מהמחשבה הזאת.

ג'ונגקוק הרגיש אבוד, היה לו את ג'ימין שדאג לגביו ועכשיו הוא צריך להוסיף את הבחור מהמסעדה. ועוד מספר בנות שעכשיו טאהיונג יצא לפומבי. אל תבינו אותו לא נכון, לא אכפת לו שטאהיונג חשף את עצמו לעולם אבל חלק ממנו מודאג. טאהיונג הראה את עצמו כאשר הוא וג'ונגקוק שקצה הגירושים ומה אם טאהיונג אנשים אחרים שיתייחסו אליו יותר טוב מג'ונגקוק ויחליט לעזוב אותו.

אני נהפך לרך מידי.

"אתה נראה גמור." ג'ונגקוק הביט למעלה וראה את החיוך המרושע הזה שהוא קיווה לשכוח.

דז'ה וו.

"תזדיין." הוא נאנח. הבחור ישב לצידו, לא מתייחס לאמירה.

"מי קרה ארנבי שלנו כועס?" יונגי שאל.

"אם אתה כאן לחמם או לעצבן אותי אני מציעה שתרים את התחת שלך ותלך להציק במקום אחר." ג'ונגקוק נשמע רציני, אבל יונגי, שממשיך לא להתייחס, כלל לא מושפע מזה.

"מפחד." יונגי שאל אחריי כמה דקות של שקט.

"נורא."

שקט.

יונגי פשוט ישב לצד ג'ונגקוק עם ידיו בכיסים, מסתכל על הילדים רצים, צוחקים. לא אכפת להם מהעולם.

"אני חשבתי שהרגשות שלי נעלמים, אני חשבתי שהם הלכו. בהתחלה התחמקתי בגלל שלא רציתי לשקר לו. התחלתי לבוא מאוחר הביתה, קראתי לו פחות לנקודה, שהתרגלתי לעשות את זה, הפסקתי להרגיש חרטה וטאהיונג, הוא... הוא מעולם לא כעס עליי, הוא מעולם לא אמר דבר, הוא פשוט... התמודד עם זה, קיבל את זה אני מנחש. ואני לקחתי את זה במובן מאליו. כלכך התרגלתי לזה שהוא שם... מעולם לא עבר בראשי שיום אחד הוא ישבר ויעזוב והאידיוט שהפכתי להיות, הבנתי את הדברים מאוחר. הוא היה בסף הדלת ואני..." ג'ונגקוק לא יכל לסיים את מה שהוא עמד להגיד, הוא מרגיש כלכך הרבה דברים בבת אחת.

"אם זה היה בדרך אחרת, אם אני הייתי בנעליים של טאהיונג, אמיתי לא הייתי חושב שיכולתי להתמודד ככה.."

דממה.

"ועכשיו, יש את ג'ימין שאני צריך לדאוג לגביו ולהוסיף לרשימה את הבחור הזה. הוא גרם לטאהיונג לחייך ללא מאמץ..." ג'ונגקוק לא יכל לסיים את המשפט שוב.

"ג'ונגקוק..." יונגי ניסה לדבר אבל הוא הפסיק, מה הוא כבר יכל להגיד לו עכשיו?

"אם ניתנה לו הזדמנות, אם לו הייתה את ההזדמנות, הוא יכל לגרום לטאהיונג להיות מאושר יותר מעשר שנים ביחד." ג'ונגקוק הסתובב ליונגי כדי להמשיך.

"רואה? אתה לא צריך לשמוח או להגיד שג'ימין או הבחור הזה יכולים לגרום לטאהיונג להיות מאושר בגלל שאף אחד בעולם הזה יודע יותר טוב ממני."

אף אחד לא אמר דבר רק הקול הצוהל של הילדים נשמע, זה היה כבד עד שיונגי החליט לדבר.

"אני וג'ימין נמצאים במערכת יחסים כבר חמש שנים." ג'ונגקוק כמעט שבר את צווארו, מביט על יונגי.

הרגשות שלו התהפכו, הוא התפלש ברחמיים עצמיים עד שיונגי החליט להפיל את הפצצה בפנים שלו.

"מה?" לג'ונגקוק היה קשה להאמין.

"אז למה לעזאזל אמרת לי את הדברים האלה?" ג'ונגקוק נזכר בכל הדברים שיונגי אמר לו במשרד אחריי שנשלח אליו מסמכי הגירושים.

"למה לעזאזל עשית את זה לעצמך?" זה היה יותר כמו לחישה אבל יונגי שמע את זה.

הוא גיחך.

"בגלל שפחדתי. בגלל שאני אידיוט. בגלל שאני אנוכי. בגלל שהרסתי את זה." יונגי נמנע מלהביט על ג'ונגקוק.

"הוא מעולם לא אמר לי שמשך חמש שנים שהוא אוהב אותי, ואני רדפתי אחריו למשך זמן רב, ואז טאהיונג הגיע מתי שג'ימין החליט להיפתח אליו. אני הייתי כלכך בטוח שאני עומד לאבד אותו. לא משנה מה עשיתי, הוא מעולם לא יכל לאהוב אותי. אבל למרות הכול, לא יכולתי לתת לו ללכת, זה לא הגעתי אלייך. אני הרגזתי אותך, עצבנתי אותך בגלל שהכרתי סוג כמוך. האגו שלך גבוה מההר אוורסט, אז כאשר אמרתי את הדברים האלה לך קיוויתי שתילחם בשביל טאהיונג."

ג'ונגקוק נתן ליונגי מבט ספקני, כאילו שהוא לא יכל לעבד את ההיגיון שהוא שמע הרגע.

"אמרתי לך שפישלתי." יונגי רק משך כתפיים מהמבט שג'ונגקוק נתן לו.

"איך עשית את זה? איך אתה כלכך חזק?" ג'ונגקוק שאל.

"אני לא. אני חלש יותר ממך," יונגי ענה. "אני פרחח אגואיסט שלא רוצה לתת לג'ימין ללכת למרות שהוא לא אוהב אותי." יונגי אמר עם חיוך, זה היה חיוך אמיתי, ולא החיוך הזה שיכל לעצבן את ג'ונגקוק.

"השאלה היא, עד כמה אגואיסט אתה?" יונגי שאל את ג'ונגקוק, אבל לפני שהוא יכל לענות, הטלפון שלו זמזם, מראה הודעה שיצאה. הוא לקח את הטלפון וקרא אותם ועמד.

"זה האות שלי לעזוב." הוא עמד והתחיל ללכת משם.

ג'ונגקוק פשוט נדהם. הוא פשוט מרגיש כאילו שיש כלכך הרבה מידע, הוא לא יכול לעבור על הכול.

"היי, אידיוט!" יונגי קרא לו וג'ונגקוק הסתובב.

"אל תחשוב, פשוט תעשה." הוא נתן לג'ונגקוק גיחוך, הסוג הזה שיכל להרגיז אותו והוא יודע שיונגי עושה את זה בכוונה.

אל תחשוב, פשוט תעשה.

אל תחשוב

פשוט תעשה.

ג'ונגקוק הוציא את הטלפון שלו, נוקש את המספר ומניח על אוזנו, הוא נאנח לאחור ולקח נשימה עמוקה.

לא עבר הרבה זמן לפני שמישהו ענה לשיחה.

"היי טאה, זה אני. האם אתה חופשי הערב?"

______________________________________________________

פרק הבא הוא הפרק האחרוןןן🤧😫❤
הגענו כבר לסוף, באסה🥲
ונראה שכבר קיבלתם את התשובה לרמז
בחיים שלי לא אוכל לדמיין את ג'ין וטאה ביחד, זה פאקינג מוזר😟🥺....