טאהיונג תוהה אם לצאת מהחדר או לא. הוא מרגיש כאילו הוא לא צריך להיות כאן כאשר ג'ימין ויונגי מנסים לפתור דברים אבל שהוא שמע את שמו הוא פשוט לא יכל לעצור את עצמו. הוא לא רצה לצותת. אחריי שהוא שמע את רוב השיחה, טאהיונג הרגיש את הצורך לצאת לעזור לג'ימין להסביר ליונגי שהוא לא הבין את מטרתו של ג'ימין. אז הוא פתח את דלת והנה יונגי, רק כמה צעדים ממנו. יונגי כלל לא קלט אותו עד שליבו קפץ מהחזה וג'ימין שהביט לרצפה וטאהיונג ששמע כל מילה שיונגי אמר לג'ימין.

האהבה הראשונה של ג'ימין? אני? זה בטח טעות

אבל המבט בפניו של ג'ימין אישר הכול. ג'ימין היה מאוהב בו. יונגי אז הסתובב ושם לב לטאהיונג. יונגי מעולם לא התכוון לספר לטאהיונג איך ג'ימין הרגיש כלפיו בגלל שג'ימין מעולם לא רצה שטאהיונג ידע. אבל עכשיו הוא יודע. יונגי מרגיש אפילו עוד יותר דפוק ממה שהוא היה והוא פשוט לא יכול להיות במקום בו ג'ימין וטאהיונג נמצאים. הוא יצא, עוזב את ג'ימין וטאהיונג קפואים במקום שלהם. יונגי פשוט צריך מרחב, הוא צריך זמן לבד מכל מה שקורה.

נאמג'ון שהיה מחוץ לבית של ג'ימין נכנס ברגע שראה את יונגי עוזב ומשאיר את הדלת פתוחה. נאמג'ון הקשיב לכל הדבר מבחוץ והוא הרגיש רע שטאהיונג לבסוף יודע את האמת בדרך הזאת. בין כל הדילמה של הנישואים והכל. הוא הסתכל לעבר ג'ימין, שנראה בברור אשם ומבולגן. נאמג'ון נאנח. השיחה עם טאהיונג תצטרך להמתין, שוב. "תראה, אני יודע שזה לא המקום שלי להגיד אבל אני בכל מקרה אומר אותה. שניכם צריכים לדבר על זה. פשוט לדבר. הפה שלך שם מסיבה כלשהי." הוא אמר לג'ימין. "טאה. אני פשוט אלך הביתה עכשיו אוקי?" הוא אמר לטאהיונג שרק הינהן ברכות.

טאהיונג נשך את שפתיו. הוא רצה להסתכל על ג'ימין, הוא רצה לדבר איתו אבל הוא לא יודע מה להגיד. לפתע זה מביך. "זו הסיבה שלא אמרתי לך מעולם., ג'ימין לפתע דיבר. מסתכל לעבר טאהיונג שגם הביט בו לאחר מכן. מופתע. "בגלל שתרגיש לא בנוח מסביב ולא רציתי לאבד אותך ככה." ג'ימין אמר והתיישב על הספה, הוא נאנח. טאהיונג עקב אחריו והתיישב לצידו.

"אנחנו היינו בשנה האחרונה בחטיבה שסוף-סוף הבנתי שאני הייתי דלוק עלייך. אמרתי לעצמי שהייתי מבולבל שרק ראיתי אותך בתור חבר ולא מעבר אבל ככל שניסיתי להתעלם ככה הגעתי לנקודה שלא יכולתי להחביא אותה יותר. אבל לא אמרתי לך שאני אוהב אותך, בגלל שהיית סטרייט," הוא הפסיק. "ואז במשך התיכון אמרת לי שאתה בעניין של בנים, לעזאזל, הייתי כלכך קרוב כדי להתוודות, אבל אז אמרת לי שאתה מאוהב בג'ונגקוק. ברגע הזאת הייתי מאוהב בך במשך שלוש שנים אבל אתה התאהבת בו למרות שהוא בא לאחר מכן. זה שבר אותי. אז אמרתי לעצמי שכל עוד אתה שמח, אני גם שמח. אבל לצפות בך מאושר עם ג'ונגקוק, פשוט היה יותר מידי. זה למה..." ג'ימין לא יכל להמשיך. 

"זה למה עזבת... בדיוק אחריי סיום הלימודים, אתה נעלמת ממני." טאהיונג המשיך אותו.

"אני באמת מצטער," ג'ימין אמר.

"בטח ממש פגעתי בך..." טאהיונג אמר בקול נמוך.

"זה לא אשמתך, אתה לא ידעת מזה." ג'ימין אמר לו.

"לעזאזל, זה כן..." טאהיונג אמר, ודמעותיו לא איחרו לבוא.

"טאה, תפסיק. אני החבאתי את זה ממך, אתה לא ידעת-" ג'ימין

"הייתי מאוהב בך גם..." טאהיונג.

"שאמרתי לך שאני בקטע של גברים, שיש בחור שאני מחבב, אני בעצם דיברתי עלייך. אבל פחדתי לספר לך. לא רציתי שתרגיש מוזר סביב. פחדתי לאבד אותך אז לא סיפרתי לך. אבל לפני ג'ונגקוק, האדם שגרם לי להבין שהייתי בעצם גיי, היית אתה..." טאהיונג אמר לו. זה הסוד שלו, סוד של עשר שנים. הוא מעולם לא אמר אותו חוץ מאימו, ועכשיו הוא מספר אותה לג'ימין. הוא ניגב את דמעותיו.

"הייתי חסר ביטחון, ילד עם הערכה עצמית נמוכה אז. אם רק הייתי אמיץ מספיק לומר לך את האמת, היינו מאושרים עכשיו, בטח הייתי נשוי לך." טאהיונג אמר לג'ימין עם חיוך ועיניים דומעות. ג'ימין גם דמע טיפה. מסכים עם טאהיונג. הוא פספס את ההזדמנות שלו בגלל שהוא היה פחדן לומר לטאהיונג את האמת.

"ההזדמנות והאושר שיכלנו להשיג אם רק היינו אמיצים." ג'ימין אמר.

שניכם הפסיקו, שקועים במחשבות של עצמם.

"אתה מאוהב בו." טאהיונג שר את השקט. ג'ימין הביט מופתע.

"ג'ימינ-י, אל תחזור על הטעות. תהיה כנה ותהיה אמיתי. הוא היה כנה איתך מההתחלה. עכשיו זה התור שלך להיות כנה איתו, או יותר נכון, עם עצמך. אני בדיוק כמוך, אם אתה שמח, אז זה מספיק בשבילי." טאהיונג אמר לג'ימין וזו האמת. ג'ימין רק הביט בו והוא ידע שטאהיונג צודק. אולי לא החלק שהוא מאוהב ביונגי, האגו שלו לא מאפשר לו להודות בזה. עדיין. אבל לגבי האומץ והכנות, הוא חשב על כל ההזדמנויות שהוא פספס בגלל שהוא פחד מהסיכוי ממה שזה יגרום לחייו.

אז לגביו ולגבי יונגי?

\\\

ג'ימין מחפש אחר יונגי מאז אתמול ועדיין הוא לא מוצא סימן שלו. הוא ניסה להתקשר אבל הוא כיבה את הטלפון. הוא חיפש אותו במועדון שהוא עובד אבל הוא פספס את המשמרת שלו. הוא לא הופיע כלל וג'ימין מחפש אותו אחר חבריו של יונגי אבל אז הוא הבין, הוא לא יודע כלל מי הם חבריו של יונגי. הוא הרגיש מתוסכל, ג'ימין לבסוף הבין שהוא לא יודע הרבה על יונגי, בעצם, הוא לא יודע שום דבר עליו. זה תמיד היה הוא במרכז בסופו של דבר. הוא לא מעולם לא נתן ליונגי בעצם דבר.

מרגיש שבוא בסוף של החבל, הוא סוף-סוף נזכר במה שיונגי אמר.

מה אם אגיד לך שאני מתראה עם ג'ונגהיון שוב?

ג'ונגהיון.

זה שווה את הירייה.

\\\

"מצאתי אותך." ג'ימין.

"מזל טוב." יונגי.

ג'ימין היה צריך לשאול יותר מעשר איש רק כדי להגיע לג'ונגהיון שהוא היה שהיה צריך להודות, לספר לו היכן יונגי. מתברר בסוף שהוא נשאר בדירה של ג'ונגהיון. זה באמת גרם לג'ימין להתעצבן מסיבה כלשהי.

"אתה לא הגעת הביתה. אני חיכיתי לך." ג'ימין אמר.

"מעולם לא ביקשתי ממך." יונגי פשוט ענה לו בקצר וקר.

"אני יודע שלא התכוונת, אבל בכל מקרה חיכיתי." ג'ימין התיישב לצד יונגי, שהתרחק ממנו.

"אז אני וטאהיונג דיברנו. מתברר שאני לא היחיד ששמר סוד. הוא סיפר לי שהוא היה מאוהב בי גם." ג'ימין אמר לו.

"כל הכבוד לך." יונגי ענה לא מתרגש במיוחד.

"יונגי בבקשה-"

"מה אתה רוצה ממני, פארק?" יונגי שאל. הוא ניסה לא להראות את רגשותיו אבל לשמוע את זה גרם לו לכעוס ולהיפגע.

"אני רוצה שתסתכל עליי." ג'ימין ענה לו.

"אני תמיד מסתכל עלייך, פארק. זה אתה שמעולם לא הסתכל עליי." יונגי ירה בחזרה. מביט בג'ימין.

כואב.

"אבל אל תדאג. זה לא יקרה עוד." הוא הוסיף. "אני בחור גדול. אני יכול להתמודד עם להיות זרוק." הוא הביט לצד.

"מי אמר לך שאני זורק אותך?" ג'ימין שאל.

"אתה יודע, פארק. אנשים יכולים להיות מטומטמים. אבל יכולים לדעת אם מישהו נפגע אם האחר הלך אבל לא רוצה להיות הנבל אז פשוט ניתן לזה להיות. אבל חמש שנים זה פאקינג מספיק הרבה זמן, נכון? אני יכול לשחרר כבר, נכון? בגלל שאני יודע שניסיתי." יונגי אמר, עדיין לא מעז להביט בג'ימין.

"אני לא יכול להמשיך לרדוף אחרייך, אתה מעולם לא תביט עלי. אז בבקשה, במקום להכאיב ללב שלי, פשוט תשרוף אותו במקום. אז שום דבר לא ישאר. כאב, חרטות, אהבה. פשוט תשרוף אותם." הוא הוסיף.

"אז זה בסדר פארק, לך על זה." יונגי לבסוף הסתכל עליי. מסובב את כל גופו להביט בג'ימין, וג'ימין תהה, נראה שמילותיו לא יכולות לצאת.

"האם אתה מהסס? זה הסוף שרצית שיקרה, אז קדימה. תהרוג אותי. אל תהסס!" יונגי שאל את ג'ימין. הוא שנא איך ג'ימין מהסס על סוף המערכת יחסים שלהם. זה גורם לו להרגיש שג'ימין לא רוצה לסיים והוא לא יכול. יונגי פשוט לא יכול לקחת את האופן הזה של המחשבות. זה גורם לו לאחוז בתקווה.

אם לצפות בג'ימין שנראה שלא אומר דבר, מנחש שזה תלוי בו.

"בוא לא נמדוד מי התחיל ראשון, שלא נגרור דברים החוצה. בוא נעקוב אחר הלבבות שלנו, בוא נשים לזה סוף. את משחק נדנדה חוזר ונשנה. בוא נגמור את הדברים עכשיו." יונגי הפסיק ולקח נשימה, אוסף את האומץ כדי להגיד את מה שהוא הולך להגיד.

"פארק ג'ימין, בוא ניפרד." יונגי לבסוף אמר זאת.

"לא," ג'ימין ענה לו מיד. "אני לא הולך להיפרד ממך." ג'ימין אמר לו. יונגי הביט בו, שובר את הקרח והקור רוח.

"אתה לא יכול לעשות לי את זה, פארק. זה לא מצחיק בשבילי. אני לא אתן לך לעשות לי את זה." הוא רעד. "זה נגמר, אנחנו גמרנו." הוא אמר וקם מהמושב שלו, עוזב את ג'ימין. הוא מפחד שאם הוא ישאר שם עוד הוא ישבר ויכנע.

"אתה חושב שרק בגלל שאמרת לי שזה נגמר בנינו, אז זה נגמר? רק בגלל שהלכת ממני, אתה חושב שאני אתן לך ללכת. אתה שאלת אותי אם זה כיף בשבילי ואני מבטיח לך, זה לא!" ג'ימין קם, מסתובב ליונגי.

"אני שונא אותך. אתה יודע את זה? אני שונא את זה שכפת את רגשותייך עליי! אני שונא את זה שאיך בקלות אתה אומר שאתה אוהב אותי, כל לילה לפני שאני הולך לישון! אני שונא את זה שאתה האדם הראשון שתמיד שם בשבילי מתי שאני צריך עזרה, אני שונא את זה שאתה יודע דברים עליי שמעולם לא רציתי שאנשים ידעו. אני שונא את איך שאתה גורם לי לחייך שאני מרגיש עצוב. אני שונא את זה שאתה האדם הראשון שידע אם קורה לי משהו. אני שונא את איך שאני עצבני שאתה מדבר על ג'ונגהיון ואני שונא איך שהלב שלי מדלג על פעימה שאני מביט בך. אני שונא את זה שאתה גורם לי לשכוח מטאהיונג ולחשוב רק עלייך במקום!" ג'ימין פשוט לא יכל לעצור את הדמעות שיצאו, ויונגי רק מביט בו, מופתע.

"אתה כלכך מטומטם שהתאהבת בבחור כמוני ואחריי כל מה שגרמתי לך אני יודע שמגיע לך יותר טוב ממני. אבל איך אני אמור לתת לך ללכת? אחריי שהבנתי את רגשותיי כלפייך. אתה גרמת לי להבין שאני לא יכול לחיות בלעדייך ועכשיו אתה אומר לי שזה נגמר בנינו? שאתה עייף ממני." הוא נעצר.

"אתה נתת לי את כל, האהבה הזאת... מה אני אמור לעשות עם זה? אני יודע שאני טיפש. אני יודע שהתייחסתי אלייך מגעיל, אבל בבקשה, אל תעזוב אותי." ג'ימין בוכה.

"אני אוהב אותך, מין יונגי. אני מצטער שנאלצת לעזוב אותי כדי שלבסוף אוכל להבין את זה... אני מצטער שאיחרתי... אבל אני פה עכשיו... אז בבקשה... אל תוותר עליי..." ג'ימין חשף את ליבו ליונגי, לא אכפת לו שהוא דומע ככה, מולו.

"זה כל מה שיש לך להגיד?" יונגי שאל. מביט מהצד מג'ימין.

"אני אחכה לך. עכשיו זה תורי לרדוף אחרייך, אני אחכה. עשר שנים אם צריך." ג'ימין ניסה לשכנע את יונגי. הוא ניסה להסוות כמה כאב לו לשמוע את יונגי אומר את זה. הוא שפך את ליבו וזה מה שיש לו להגיד?

"רק עשר שנים?" יונגי לבסוף הביט בג'ימין והוא ראה, יונגי מחייך עם דמעות וג'ימין נשבר.

"עשרים שנה, אפילו יותר." ג'ימין אמר בין הדמעות שלו.

"זה נתון לדיון?" יונגי התהלך קרוב לג'ימין.

אבל ג'ימין עסוק בלנגב את דמעותיו שפשוט לא הפסיק לזלוג.

"אתה יודע, אתה באמת מכוער שאתה בוכה." יונגי עכשיו מול ג'ימין, מנגב את דמעותיו.

"אידיוט!" ג'ימין מילמל תחת נשימתו אבל יונגי שמע זאת. הוא פשוט גיחך.

"תגיד את זה שוב." יונגי אמר, מלטף את לחייו של ג'ימין ומביט עמוק בעיניו.

"אידיוט!" ג'ימין אמר, יותר בקול.

"לא זה!" יונגי הצליף קלות במצחו וחייך.

ג'ימין הביט גם עמוק בעיניו של יונגי, עם כלכך הרבה אהבה שהוא מעולם לא אמר או ציפה, ועכשיו יונגי דורש ממנו להגיד את זה.

"תגיד את זה..." יונגי לחש.

"אני אוהב אותך, מין יונגי. אני אעשה כל מה שתרצה, אני אהיה טוב בשבילך... אז בבקשה... תחזור הביתה אליי..." ג'ימין אמר עם דמעות ומבט כה רך, הקול שלו, עיניו. יונגי חלם לרגע הזה. וזה סוף-סוף הגיע. זה מרגיש כמו חלום.

"אתה הבית שלי, אני אוהב אותך ג'ימינ-י."

___________________________________________________________

לא העלתי כי הייתי חולה...
הרכזת שלי אמרה לי לעשות בדיקת קורונה למרות שאמרתי לה שהצטננתי מאחותי והרופא שלי יודעת כי היא של שנינו. אמרתי לה שאני מסרבת ואם היא לא מוכנה להבין אז בעיה שלה.
פלוס זה שוואטפד לא נתן לי לתרגם כי האתר שלהם נחסם לכמה שעות במחשב.
אבל אני שמחה שהעלתי, התגעגעתי אליכם כלכך!!🥰😍🤩!!

נשארו ארבעה פרקים לסיום הספר🥲❣