"אמא, אני יכול לדבר איתך על משהו?" טאהיונג פנה לאימו, לגמרי בלתי מודע שג'ונגקוק מאחורי. "ברור, מה זה?" אימו שאלה, סוגרת את דלת הרכב לפני שהיא נכנסה אליו. "אני חשבתי לעבור ריאיון בעצם, את יודעת,  בגלל כל עניין המסיבה, וג'ימין חושבת שזה רעיון טוב." הוא התחיל.

אימו הביטה בו, תוהה אם מה ששמעה היה נכון, טאהיונג רוצה ריאיון? אבל אז היא מרוצה מכך שהוא עושה צעד והיא באמת מודה לג'ימין ששיכנעה את טאהיונג לעשות את זה. "כדאי לך  לעשות את זה. זה מעולה." ג'ונגקוק אמר לו. הוא חייך לטאהיונג ואימו של טאהיונג ידעה שג'ונגקוק חושב כמוהה. היא באמת שמחה שג'ונגקוק תומך בו.

"אבל אני חושב, רק משהו קטן רק ולא משהו מרשים או גדול-" הצעקה של ג'ימין הפתיעה אותו וגרם לו לסובב את ראשו, מסתכל על ג'ימין.

"אוקי זהו זה! מה לעזאזל הבעיה שלך?" ג'ימין צעק והפתיע את כולם, אפילו את ג'ונגקוק ופארק טאהיי.

טאהיונג צפה כאשר ג'ימין ויונגי דיברו בניהם, זה מראה נדיר בשבילו לראות את זה. טאהיונג לא יכול להיזכר מתי היה הפעם היחידה שהוא רואה את ג'ימין צועק. אפילו אז בתיכון, ג'ימין לא היה הטיפש שיצעק במהלך מריבה. בינתיים יונגי, טאהיונג אולי לא מכיר אותו טוב אבל הוא יודע שיונגי לא הטיפוס שיאבד את השיט שלו על כלום, אז מה שזה לא יהיה שגרם לו להתרגז זה בטח כדולף הוא צפה מרחוק את המריבה של שניהם, אבל אז יונגי העיף את ידו של ג'ימין בצורה קיצונית חזקה ואמר לו משהו, מסתובב וממשיך ללכת. הוא שנא את זה והמראה של ג'ימין עומד שם, צופה ביונגי מסתובב והולך, שבר את ליבו. אז הוא ניגש לג'ימין.

"ג'ימינ-י, אתה בסדר?" הוא לחש. הוא החזיק בידו של ג'ימין וזה הפתיע את טאהיונג איך ידו הייתה קרה ורעדה. "כן זה בסדר, מצטער שהיית צריך לצפות בזה..." ג'ימין התנצל ונתן לטאהיונג חיוך שטאהיונג עצמו ידע בגלל שהוא היה משתמש בזה. את החיוך המזויף, שמשכנע אנשים שהוא בסדר.

"לא אתה לא וזה בסדר, בבקשה תדע שאני כאן בשבילך. אתה יכול לנהוג? שאני אקח אותך הביתה?" טאהיונג שאל.

"אני יכול לנהוג טאה," ג'ימין אחז בידו. איך טאהיונג קיווה שיהיה לו את החוזק שיש לג'ימין עכשיו. "חכה, להסיע אותי הביתה? לא אותנו?" ג'ימין שאל.

"אני אשאר בבית של ההורים שלי הלילה אז שניכם יכולים לסדר את הדברים בניכם, בסדר?" טאהיונג אמר לו. הוא חושב שג'ימין ויונגי צריכים פרטיות כדי לפטור מה שזה לא יהיה שמציק ליונגי.

ג'ימין רק הינהן ושיחרר את ידו. "אתה צריך ללכת, אני בסדר." ג'ימין אמר לטאהיונג. בכנות הוא רק רוצה להיות לבד עכשיו. טאהיונג נתן לו את החיבוק הכי ארוך וצמוד שיש. ג'ימין מעולם לא הרגיש בטוח כמו עכשיו. טאהיונג שיחרר והלך לאימו, עוזב את ג'ימין שהלך לרכבו ונסע הביתה. טאהיונג מצא את ג'ונגקוק עדיין עומד שם, מחכה לו. "הכול בסדר?" ג'ונגקוק שאל. בכנות הוא תהה למה ויונגי רבו כמו זוג מה שהם לא. נכון? בגלל שיונגי אז בא אליו ואמר שהוא יגרום לטאהיונג לבחור בג'ימין ואם הם ביחד זה לא יכול להיות הגיוני. נכון? למה שיונגי יגיד דבר כזה?

"כן הכול בסדר. אתה צריך ללכת," טאהיונג נתן לו חיוך קטן, זה לא היה חיוך מזויף, זה היה חיוך רגיל. ואז ג'ונגקוק חייך בחזרה והלך סביב הרכב שלו ואז בחצי הדרך הוא הסתובב והתחיל לדבר. "היי טאה? תרצה אולי לאכול צהריים מתישהו? או ארוחת בוקר? או משהו אחר שתרצה אבל אם אתה לא רוצה זה בסדר-" טאהיונג קטע אותו.

"כן אני אשמח!" מה לעזאזל בדיוק אמרתי עכשיו. הוא מקלל את פיו על כך שפתח ללא הסכמתו אבל זה מאוחר מידי בשביל לחזור על זה. פניו של ג'ונגקוק נדלקו והוא הראה את שיני הארנב שלו שטאהיונג מאוד התגעגע אליהם. ג'ונגקוק הסתובב להיכנס לרכב ונסע, טאהיונג הלך לרכב של הוריו.

"אמא, אני יכול ללכת אתכם? אני חושב שאשאר אצלכם הלילה." טאהיונג אמר. הם פשוט הנהנו ונכנס פנימה. נאמג'ון הסיע אותם לבית ולא הפסיק לדבר כל הדרך. אחריי שהם הגיעו וטאהיונג התכוון לצאת מהבית, נאמג'ון קרא לו. "טאה, אני יכול לדבר איתך?" טאה הזעיף את פניו והסכים. "אולי לא כאן, רוצה ללכת למקום אחר. אנחנו יכולים פשוט לנסוע מסביב." טאהיונג אז סגר את דלת הרכב והם נסעו משם.

"אז על מה זה, היונג?" טאהיונג שאל. סקרנותו גוברת עליו. נאמג'ון נסע מסביב ולטאהיונג אין מושג אם יש לו יעד בראשו. "יש כמה דברים פה ושם." נאמג'ון אמר. "ראשון, על הגירושים שלך, אתה עדיין רוצה לעבור את כל זה איתו?" הוא שאל. טאהיונג הביט לעבר החלון. נמנע מהמבט של נאמג'ון. זו השאלה שהוא שואל את עצמו כל היום והוא עדיין לא בטוח מה לעשות. הוא לא החליט עדיין. "עד שתחליט אני פשוט אשהה את השאלה, אוקי?" נאמג'ון המשיך, הוא הבין את השקט של טאהיונג. הוא ידע שטאהיונג כנראה מבולבל כרגע. הוא יודע שלטאהיונג יש סיבות משלו והוא מכבד כל החלטה שתהיה לו. הוא פשוט לא רוצה שטאהיונג ייצור החלטות מהירות ואז יגמור בכך שהוא מתחרט על כך מאוחר יותר. לראות את טאהיונג מהנהן למה שהוא אמר, הוא המשיך.

"שני, האם אתה והבעלים של המסעדה יוצאים?" נאמג'ון שאל והשאלה שלו בילבלה את טאהיונג, הוא הסתובב להביט בנאמג'ון ונתן לו את המבט של 'מה לעזאזל שאלת עכשיו'. "ובכן, אתה לא יכול להאשים אותי. הוא לגמרי פלרטט איתך ואתה צחקת מכול הבדיחות שלו והכל," נאמג'ון הסביר. "הם היו מצחיקים!" טאהיונג הגן על עצמו. "הם היו עלובים. הוא אמר שהשתיה האהובה עלייך היא תה, טאה." נאמג'ון נתן לו מראה לא משועשע. "זה היה גאוני. אתה פשוט קנאי שלא חשבת על זה לפני." טאהיונג הגן על ג'ין. "אוקי ברצינות עכשיו, בדיחות בצד. אתם ביחד?"נאמג'ון שאל אותו. "אני מה? יוצא איתו? אתה יודע בתור אחד שיש לו איקיו כזה גבוה, יש לך שאלות טיפשיות." טאהיונג ענה לו. "אני אקח את זה בתור לא. תודה לך." נאמג'ון אמר וטאהיונג פשוט בהה בו מהצד.

"שלישית, על החבר שלך, יונג'י נכון?" נאמג'ון הסתכל על טאהיונג. "זה יונגי. מה לגביו?" טאהיונג תיקן אותו. עכשיו הוא סקרן. לשמוע את נאמג'ון מזכיר את השם של יונגי עורר את סקרנותו. "כן זה מה שאמרתי. בכל מקרה, הוא יוצא עם ג'ימין נכון?" נאמג'ון שאל. "כן הם יוצאים. למה?" טאהיונג סקרני. למה נאמג'ון שואל אותו את השאלה הזאת על יונגי. "הם יוצאים הרבה זמן?" הוא שאל שוב. "כן, במה מדובר?" טאהיונג שאל שוב. "זה כלום. אני פשוט סקרני עליו זה הכול." נאמג'ון ענה. "סקרן? למה?" טאהיונג שאל שוב. הוא מצא את זה מאוד מוזר. "פגשתי אותו לפני כן." נאמג'ון אמר ועיניו של טאהיונג נצצו. "מה? מתי? איפה?" הוא שאל. איך יכול להיות שאחד מהם לא הזכירו את זה. "ובכן, לא דיברנו או משהו, אני פשוט ראיתי אותו שהגשתי את המסמכים של הגירושים שלך-" נאמג'ון נקטע כאשר הטלפון שלו צלצל עם רינגטון מוזר. זו הייתה הארוסה שלו שהתקשרה.

במידיות הוא ענה וטאהיונג הזעיף פנים. הוא רצה לשמוע את שאר הסיפור אבל כנראה שהוא יצטרך לחכות. הוא הוציא את הטלפון שלו וראה שאין לו סוללה והוא לא הביא איתו את המטען. הוא לא יכל לשאול אחד מהמטענים של הוריו בגלל שהוא היחיד עם אייפון. "טאהיונג-י, אני צריך לאסוף את ג'יהיו בגלל שהרכב שלה נהרס. אני אשלח אותך הביתה," נאמג'ון אמר, ניתן לראות בבירור את האשמה. "אבל עדיין לא סיימנו, אתה לא יכול לעזוב אותי תלוי!" טאהיונג אמר בזיעוף פנים. "מה עם זה, אתה תוריד אותי אצל ג'ימין ואני אחכה לך שם. אני צריך בכל מקרה את המטען שלי. אתה תלך להרבה זמן נכון?"  טאהיונג שאל. "לא, אני לא חושב. היא כבר התקשרה לשירות גרירה לרכב שלה." נאמג'ון פסק. "בסדר, אני יאסוף אותך אחר כך."

הם נסעו לביתו של ג'ימין אבל הבית היה שקט שטאהיונג נכנס והדלת לא הייתה נעולה כלל וג'ימין אף פעם לא שוכח לנעול. הוא בטח מיהר. טאהיונג נכנס, נועל אחריו את הדלת והולך ישירות לחדר שלו לחפש אחר המטען. הוא נשכב במיטה ונח. הוא עצם את עיניו, לפתע שהוא שמע את הדלת הראשית נפתחת וקולו של ג'ימין התלווה עם השיעול של יונגי, טאהיונג קם, והקשיב לשיחה שלהם מהקיר הדק.

||

"מה לעזאזל חשבת לעצמך? משתכר בצורה הזאת!" ג'ימין שאל. בבירור לא מודע לזה שטאהיונג בפנים. יונגי ישב בעצלנות על הספה. הקול של ג'ימין גרם לראשו לכאוב. "אני לא שיכור!" הוא אמר בקול דיי גבוה, מלטף את ראשו. "ובבקשה תנמיך את הקול שלך." הוא הוסיף. ג'ימין בהה בו מאז שהוא הגיע הביתה ובכנות יונגי פשוט נדפק הוא לא יכול לחשוב ישר עכשיו וג'ימין שנא את איך שיונגי פשוט התנהג רגיל שרואים בברור שהם רבו, לפני פחות משעתיים. הוא שנא שאין לו שום מושג מה הולך בראש של יונגי. וזה רק גורם לג'ימין להיות מתוסכל ועצבני.

"ברצינות? אתה הגעת הביתה שיכור, ומשחק אותה כאילו שהכל בסדר עם העולם כאילו שלא דחפת אותי ממך לפני כמה שעות?" ג'ימין פשוט לא יכל להחזיק את התסכול שלו יותר. "אנחנו נדבר על זה בבוקר, אני באמת צריך לשכב לרגע." יונגי אמר והוא עמד מהמושב שלו. "לא, אנחנו נדבר על זה עכשיו." ג'ימין אמר אבל יונגי עמד והלך לחדרו. לא החדר שהוא חולק עם ג'ימין, אלא החדר שטאהיונג ישן בו עכשיו. "מין יונגי, אל תתעלם ממני ככה!" ג'ימין הרים את קולו. "מה פאקינג אתה רוצה ממני פארק?" יונגי שאל, עם קול גבוה כמו ג'ימין. ג'ימין הופתעו מההתפרצות של יונגי אבל יותר חשוב, יונגי פשוט קרא לו 'פארק' ולא 'ג'ימין' והוא שנא את זה. הוא לא יודע למה יונגי יוצר את הסחת דעת הזאת בניהם. "אני רוצה שנדבר על דברים, כמו בוגרים שאנחנו. אני רוצה לדעת למה אתה מתנהג ככה פתאום." ג'ימין אמר, הוא הנמיך את קולו אבל עדיין נשמע נוקשה. הוא פשוט הסתכל על יונגי שעמד מול חדרו הישן.

"באמת? אתה באמת כזה בור. לפתע אתה כזה. פארק, אני התנהגתי ככה מאז שטאהיונג נכנס לחיים שלך," יונגי אמר, לוקח כמה צעדים הרחק מהדלת. נותן לג'ימין את מלוא תשומת הלב. "אל תאשים את טאהיונג על ההתנהגות שלך, זה אתה!" ג'ימין אמר. יונגי פשוט נתן לו את הגיחוך והמבט של 'אני לא יכול להאמין בך'. ג'ימין עדיין לא מבין את זה. "אתה לא מבין. אתה עדיין לא מבין!" יונגי אמר והביט מעבר לג'ימין. "אז תגרום לי." ג'ימין אתגר אותו.  יונגי אז הביט בו, עם אותה הבעה שלטאהיונג היה, אותו המבט שהוא דחף אותו ממנו הלילה. לפתע ג'ימין רעד.

"מה אם אני אגיד לך שאני רואה את ג'ונגהיון שוב? שאני עומד לצאת מהדלת הזאת וללכת למקום שלו. זה יציק לך?" יונגי שאל וג'ימין מבולבל. ליונגי היה איזה משהו עם ג'ונגהיון אבל הוא הפסיק מתי שהוא רדף אחריי ג'ימין. ג'ימין קימט את מצחו, אבל לפני שהוא יכל לפתוח את פיו כדי לענות, יונגי ענה בשבילו. "ברור שלא, למה שזה יציק לך בכלל?" הוא פסק ואז המשיך. "יכולתי לא להגיע לכאן בכלל ואתה תהיה בסדר עם זה ואתה רוצה לדעת למה? בגלל שהיחיד שמחיוב למערכת היחסים הזאת זה אני? במשך חמש שנים שאנחנו ביחד לא פעם אחת אמרת לי איך אתה מרגיש כלפיי."

"אני יודע איפה אני עומד שהחלטתי לרדוף אחרייך בגלל שחשבתי שתתעייף ותתגבר על טאהיונג, חשבתי שאם רק תנסה להתגבר עליו, אולי יהיה לי סיכוי, אבל לא עשית את זה. בדקה שטאהיונג הופיע ידעתי שזה נגמר בשבילנו שאין לי סיכוי נגדו אבל אני עדיין לא אוותר עלייך אבל למה? בכל פעם שג'ונגקוק ניסה לנצח בטאהיונג בחזרה אתה היית חייב להרוס?" הוא שאל. לג'ימין יונגי הבין את זה הפוך, הוא פשוט רצה להיות בטוח שבזמן הזה ג'ונגקוק יגיע את טאהיונג בחזרה. לא חייב לפתוח את פיו ולהסביר את זה ליונגי.

"אני פשוט לא רציתי שג'ונגקוק ישחק בטאהיונג שוב בפעם השניה, יונגי-" אבל הוא קטע אותו. "בולשיט. אמרת אמרת שלא להתערב במערכת היחסים שלהם ואני אמרתי שאני לא אם אתה לא אבל עשית! אתה עדיין! אתה פשוט רוצה להרוס את זה לג'ונגקוק." יונגי העלה את קולו קצת יותר. "למה שאני יעשה את זה." ג'ימין שאל בתסכול.

"בגלל שאתה רוצה להיות עם טאהיונג." יונגי ענה.

"לא!" ג'ימין אמר בקול רציני. ליבו פעם, פועם מהר.

"פשוט תודה בזה פארק! אתה רוצה להיות איתו!" יונגי איתגר.

"אמרתי לא! למה שאני ירצה?" ג'ימין ענה שוב.

"לעזאזל איתך פארק! אתה באמת רוצה שאני אסביר לך את זה? לא סיימת לפגוע בי? אתה אוהב את טאהיונג תמיד אהבת. הוא היה האהבה הראשונה שלך והילד המסכן לא ידע בגלל שלא היו לך את הביצים להתוודות. זה שבר אותך אז עזבת, זה הרג אותך שאתה לא יכול לראות אותו שוב. אתה היית שותה עד שיכרון אבל אני תמיד החזקתי אותך מהרגליים. במשך פאקינג חמש שנים ולא פעם אמרת לי שאתה אוהב אותי. אני כבר פועל כמחליף שלו כל הזמן הזה, אמרתי לעצמי שאני בסדר, שאתה מסתכל עליי אתה רואה את טאהיונג ולא את מין יונגי אבל אני פשוט לא יכול יותר. אני רוצה שתראה אותי בתור מין יונגי ולא קים טאהיונג וסוף-סוף הבנתי שאני תמיד אהיה המחליף שלו." יונגי סוף-סוף הוציא את זה. הוא פשוט הסתכל על ג'ימין שהביט על הרצפה, לא אומר דבר.

"אני אוהב אותך, פארק. מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותך. אבל להציל אותך, הרג אותי... ואני לא חושב שאני יכול לעשות את זה עוד." יונגי אמר.

מה הוא אומר? הוא נפרד ממני?

ג'ימין הביט למעלה אל יונגי אבל אז הוא התחוור. הוא לא יודע יודע איך או הוא לא הבין ממתי, אבל טאהיונג עומד בדיוק שם, רק כמה צעדים מיונגי, שגם הביט עליו.

_____________________________________________________

אתם לא מבינים איזה שבוע עבר עליי, באמת.
שכתבתי פה שאני אקח כמה ימים להירגע זה היה היום שבו ראיתי את אבא שלי בפעם הראשונה בחיים בוכה, מתפרק וזועק. אמרתי שאקח לעצמי כמה ימים להירגע מהכל.
ועכשיו אני מרגישה יותר טוב, שמחה שחזרתי וראיתי מלא תגובות ומלא הצבעות... תודה גם לעוקבים החדשים שלי, מקווה שתהנו כולכם מהספרים וממני בנוסף🥰❤!!