3
Louis
בעטתי באבן על המדרכה, לא בטוח מה לעשות. אמא הייתה בעבודה ומארק שוב השתכר עם חבריו. לא רציתי לחזור הביתה. זה היה יום ההולדת שלי.
"היי! לואי!" קול מוכר קרא מאחוריי. התחלתי לחייך ללא שליטה אל המתולתל.
"היי!" השעשוע שלי הפך במהירות לסקרנות.
"מה אתה מסתיר מאחוריך?"
הארי גיחך בעצבנות והגיש לי סקייטבורד. הוא היה שחור עם גלגלים כחולים ועיצוב אוקיינוס בחלק התחתון. בהיתי בזה.
"לא יצא לי לעטוף את זה או משהו, אבל.. יום הולדת שמח!" הוא אמר. הארי הביט בי בתקווה.
"הארי, אתה לא יכול-" גמגמתי. "אתה לא יכול לתת לי-"
"אני עושה מה שאני רוצה לעשות. קח את זה- אני יודע שרצית סקייטבורד לנצח!" הוא גיחך והעביר אותו לזרועותי.
הוא... הוא זכר. הוא זכר את יום הולדתי. הרגשתי שמשהו עולה בתוכי כמו בלון. "אני לא יכול לקחת את זה..."
"לא, אתה לוקח את זה. אני אגיד לך מה, יום ההולדת שלי ב-1 בפברואר. אתה יכול להשיג לי מתנה אז, לא אכפת לי." הארי חייך.
לא דיברתי. לא יכולתי לדבר כי היו דמעות בעיניי והגרון שלי בער. ניגבתי במהירות את עיניי בשרוולי כשהארי הציץ בי בדאגה.
"תודה לך..."
חייכתי בהתפעלות על הסקייטבורד. זה היה הדבר היחיד שהיה לי שאכפת לי ממנו אולי חוץ מהקשר שלי עם הארי.
זה ייצג את כל מה שנותר לי לחיות בשבילו.
מישהו שאכפת לו. משהו ששווה לצפות לו.
אני שונא להודות בזה. אני שונא ליצור קשר עם אנשים שדואגים לי כי זה יכול רק לפגוע בנו. הם ייפגעו. אני אפגע.
אבל הוא היה יוצא דופן. הוא גובר על הפחדים שלי ושווה את הסיכון. הרמתי את מבטי מהמדרכה אל השמיים הצהובים החיוורים כקשר שקשור בתוכי, בידיעה שאצטרך לחזור הביתה בקרוב ותחושת השלווה הזו לא תחזיק מעמד.
הארי אמר הכל עבורי. הארי ראה אותי כחבר. אני ראיתי אותו כמושיע.
הארי ראה אותי כחבר. חבר. איכשהו, זה כאב.
חבר.
לא יכולתי לראות אותו בדרך זו. הוא היה הקשת אחרי כל סערה. הוא היה העין בהוריקן שלי.
הוא היה יותר ממה שאי פעם אהיה איתו.
הייתי מאוהב בהארי סטיילס.
הרמתי את הסקייטבורד וקמתי. ידעתי מה מחכה לי בבית. נהניתי מניחוח החופש ומתחושת ההתרוממות בחזה לפני שהלכתי הביתה. עד מהרה, הוא יוחלף בניחוח משקאות חריפים, סיגריות, גרביים ישנות ובכאב.
הוא הקשת אחרי כל סערה.
כל שנותר לי לעשות היה לחכות שהסערה תסתיים.
༄
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top