Louis

התנדנדתי, רגלי פועמת. לא היה לי הרבה זמן עד שתגיע מכה נוספת. התרחקתי במהירות כשהרגל באה שוב לעברי, אבל בכל זאת חטפתי מכה בחזה.

צעקתי, הו כן, אבל הבנתי שאף אחד לא מסוגל להבין את מה שנאמר. אבל אני הבנתי את העניין.

מארק רצה לפגוע בי. וזה עבד.

זה לא כאילו שלא הייתי מסוגל להילחם.
הייתי חזק בשביל ילד בן שתים עשרה ויכולתי בקלות לשבור את לסתו אם רציתי.

אני רציתי. כל כך רציתי.

אבל אם אני אלחם, אמא שלי תקבל את זה.
והיא כן קיבלה אליה חלק מהכאב, אבל אם אוכל לחסוך ממנה מכות, אני אעשה זאת.
אני לא מפחד מכאב. אני מפחד מהכאב שלה.

מארק בעט בעיטה אחת אחרונה לבטני והיה סוף סוף מרוצה. שמעתי את הדלת נסגרת מכיוון שהוא בטח הלך להטביע את עצמו שוב באלכוהול. הייתי בטוח.

הנשימה שלי הייתה חלולה כשאספתי את עצמי בזהירות. התכווצתי מכאב. לפחות לא השתעלתי דם.
בחנתי את הפצעים החדשים שלי. הרמתי את שרוולי ומצאתי כמה חבורות חדשות.
אלו היו קלות לכיסוי. כל שהייתי צריך היה ללבוש שרוולים ארוכים.
הבעיה הייתה חבורה שחורה וכחולה שפרחה על פני.
יכולתי לכסות שריטות קלות באיפור, אבל כנראה שאצטרך להמציא סיפור לאחד הזה.

בן דודי הקטן הכה אותי במחבט בייסבול במפגש המשפחתי שלנו. זה היה אמין והגיוני. מספיק טוב. אף אחד אף פעם לא באמת שואל אותי שאלות. צלעתי לחדרי, התמוטטתי על המיטה ונרדמתי.

༄

מסתבר שאפילו לא הייתי צריך להמציא סיפור.
כמה אנשים הביטו בי בצורה מוזרה אבל לא אמרו כלום.

ובכן, כמעט.

"היי אחי, מה קרה בפנים שלך?" ילד שאל אותי כשיצא מבית הספר.

היה לו שיער חום, הוא היה מעט גבוה ממני, והיו לו את העיניים הירוקות והנוקבות ביותר שראיתי מעודי.

"יש לך בעיה עם הפנים שלי?" אמרתי באיום, בתקווה להפחיד אותו. לא הייתי זקוק למגע אנושי ברגע זה.

הוא לא נראה מפוחד מדי. "לא, לא, לא התכוונתי לזה ככה- מישהו היכה אותך?" הוא שאל כאילו הוא מודאג באמת.

"כן," מלמלתי. "בן הדוד הקטן הכה אותי בטעות במחבט בייסבול,"

"הו," הוא הביט בי זמן מה. הסתובבתי כדי להימנע ממגע עין. "אתה רוצה לשחק איתי כדורסל?"

"אני לא יכול," מלמלתי. "רגל כואבת." לא שיקרתי.

"יש לך הרבה פציעות, הא?"

הרגשתי שחיוך קטנטן מתגנב אל שפתיי, משהו מוזר מתעורר בחזה שלי. "כן,"

"טוב, אולי נוכל לשבת ולדבר. אני די משועמם בימינו." הוא הציע.

עשיתי כמה חישובים מהירים בראש. מארק לא יחזור הביתה ממשחקי הפוקר המטופשים שלו עד השעה 7:30 בערב. אולי אפילו אחר כך. חייכתי אל הילד.

"אז, כן," אמרתי. הוא הושיט את אגרופו למכת אגרוף. הושטתי.

"אני הארי," הוא אמר וחייך. הבחנתי בצלקת לבנה בהירה על שפתו.

"אני לואי."

༄
היי לכולם, אז זה תרגום חדש,
בעקרון נכתב על פרסי ג'קסון, שיניתי ללארי,
מקווה שתהנו.
starryid's book.