נק׳ מבט לואי:

הייתי מסוחרר, קולות מעורפלים וקרן אור שסינוורה אותי ומנעה ממני לפקוח את עיניי בשלמותן. הראש שלי התפוצץ מכאב והרגשתי חלש, סיבבתי את מבטי והבחנתי בידי שקשורה לצד הכיסא, בחורה עם שיער אסוף וחלוק לבן מחזיקה מחט ביד שלה ולבי נחת.
מה הם מתכוונים לעשות לי ? היא הסתכלה עליי, חיוך קל והיא מתקרבת, אני מנסה להניד בראשי ולבקש ממנה להפסיק, אבל אני חלש, והיא מספיקה להזריק לי לווריד את החומר שערפל אותי אף יותר.
אני תשוש, וחלק מאיבריי כואבים. כמו ההאנג אובר הנוראי בעולם, כמו מיגרנה של אובדן הכרה, לא חוויתי דבר כזה. והרגשתי את הזיעה הלחה במצחי, הרעד הקל בעורקיי והעייפות שלא הניחה.
כערפד, זה אמור להיות בלתי אפשרי.
הגרון שלי יבש, הם הרעיבו אותנו בכלובים כמו חיות, היינו שקופים בעיניהם. שום מוסר לא היה להם, ושוב הבנתי את נקודמת מבטו של הארי. הם אכזריים, הם מדעניים שישתמשו בכל אמצעי עבור הניסויים שלהם, הידע.
אני בטוח שג׳קסון לא היה כזה, הוא היה מדען שעשה דברים בדרכים מוסריים, גם השינוי של קים לבת אדם, הוא דאג שהיא לא תסבול.
אז יש למטבע שתי צדדים, מכשפים רעים ומכשפים טובים.
הגוף שלי מתחיל להתכווץ בכאב ושפתיי רועדות, אני עוצם את עיניי וחלק בי מקווה להירדם כדי להפסיק להרגיש את הכאב, מה הם הזריקו לי ?
שמעתי את הדלת נפתחת, וכשנטרקה הראש שלי הדהד בכאב. מישהו נכנס, ואפילו לא התעניינתי להסתכל לעברו. היו דיבורים של גבר ואישה, הדיבור היה עליי. הצלחתי להבין מבין השורות למה הם לקחו דווקא אותי, מכשף טומלינסון שהשתנה לערפד. מכשף שבגד בהם, שבחר את הצד של הערפדים.
הם סימנו אותי כבוגד.
נגעו לי בחניכיים ואני מניח כדי להסתכל על השיניים שלי, פחדתי שיכאיבו לי, שיעקרו אותם או משהו כזה. אני לא יודע מה הם יעשו לי, והייתי חסר אונים מולם.
״מה השם שלך ?״ הקול של הגבר הדהד בחדר, הוא היה סמכותי, אבל לא יכולתי להרגיש פחד ממנו, משום שכאב לי כלכך וכל החושים שלי התכהו. צווחתי כשהרגשתי דקירה בירך שלי, עיניי נפערו ואני רועד, הוא אוחז ביתד קטנה שנעץ ברגל שלי, מסתכל לעיניי ואני מתקשה להתפקס בו, אני מתנשם בחוסר יציבות, הכאב לא מפסיק ואני צועק עוד. ״מה השם שלך ?״
״ו-וויליאם״ גמגמתי, מהדק את לסתי ומנסה להתגבר על הכאב, אבל זה לא מתרפא. התנשמתי והסתכלתי עליו, ישנה סיבה אחת שזה לא יתרפא, וממנה דווקא חששתי.
הוא מכשף.
״וויליאם רובינסון״ השלמתי את השם, הוא בחן אותי והנהן קלות בראשו,
״רובינסון, אה ?״ גיחך, בזלזול ובחוסר אמפתיה. הלב שלי הולם בחוזקה ואני חושש ממה שיעשה לי. ״למה השתנית ?״
״מה...״ פלטתי מבולבל, הייתי מסוחרר. זעקתי כשנעץ את היתד עמוק יותר בבשרי, אני מתנשם בכאב ומביט בו, מרגיש את הזיעה הקרה שזולגת ממצחי. ״אני מתחנן !״
״למה השתנית ?״ שאל שוב, בטון רגוע וחלק.
״לא בחרתי בזה״ קולי רועד, נשימותיי לא יציבות ואני מרגיש שאני עומד להתעלף, אבל הגוף שלי מסרב להגיע למצב הזה. הכאב, הסבל והייסורים, ואני משתוקק לאבד הכרה כדי להפסיק להרגיש. ״לא בחרתי בזה...״ קולי לוחש, אני בולע רוק שעובר בגרוני היבש ועוצם את עיניי.
שקעתי לזכרונות האהובים, הנשיקה הראשונה עם הארי ביער. וזכרתי את זה טוב יותר, כי זכרתי את החופש, את ההתרגשות, את המבט המחוייך שהיה לו, ונשארתי במקום הזה.
שקעתי למקום הזה. והשקט בא איתו, הרפיתי את הכאב, והתרכזתי בעוצמה שהרגשתי איתו. האושר, הפרפרים בבטן, להרגיש נחשק על ידי הגבר שאתה אוהב...
ופקחתי את עיניי, מרגיש עוצמתי, אולי נפשי מאשר פיזי.
״תשחרר אותי...״ לחשתי, עיניי מתגלגלות ונעצמות מעצמן, אני חלש וחסר כוחות. ״בבקשה...״
״תזריקי לו עוד מנה״ שמעתי אותו לוחש, אני מצמצם בעיניי וממלמל בשקט,
״לא...״ הייתי חלש ושברירי, והכאב הפך לכעס, זה לא היה אופייני לי, אבל ככה זה עבד לאחר השינוי. ״חתיכת פחדן מזדיין״ פלטתי, מצליח לפקוח את עיניי ולהביט בו. אך הוא לא היה רחמן ולחץ עם היתד בתוך בשרי, ואני זועק בשקט, מרגיש את הזיעה הקרה שבכל גופי. כאילו אני על סף מוות, והגוף שלי לא ייכנע. לא הגוף הזה, לא לאחר השינוי. אבל החולשה הורגשה, והוויתור היה קרוב.
״איך קראת לי ?״ הקול שלו ארסי. אני מסתכל על הזקן השחור שלו, העיניים הכחולות והקרות, הוא לא ראה אותי ממטר. ״אני לא חושב שאתה במעמד לדבר כלפיי ככה.״
ירקתי לעברו, היה שקט. אני מביט בו כשאני מתנשם ברעד, הרוק שלי על הפרצוף שלו והוא מוחה אותו, ומסתכל עליי כעוס יותר.
הוא שלף את היתד מהירך שלי ודקר את בשרי בירך השנייה, גורם לי לצווח בכאב ולעצום בחוזקה את עיניי, ההתכווצות המייסרת הזו הייתה בלתי ניתנת לעיכול,
״תזריקי לו !״ הוא הורה לבחורה עם החלוק הלבן, ולרגע פקחתי את עיניי כדי להסתכל עליה בבקשה, שלא תעשה זאת. אבל היא הזריקה לח בווריד שבצוואר, וזה החליש אותי יותר.

אני זוכר שרעדתי, כאילו החום שלי זינק מעל מה שבן אדם יכול לספוג. סבלתי, וברחתי למקומות הנעימים שבזיכרונותיי. לרגעים בהם אני מרים את דילן הקטן בין זרועותיי, במפתיע אפילו ליום החתונה עם ליה. אני זוכר שהייתי מאושר, אך לא שלם.
קפצתי לרגעים של הילדות, לחגים משפחתיים ולחופשות בהם אמא אהבה להכיר לי מדינות שונות, ויכולתי להרגיש דמעה קרה זולגת מעיניי, כשחום גופי ממשיך לזנק ואני מתייסר מכאבים.
לא הצלחתי לשמוע דבר, או להרגיש מלבד כאב.
הרגליים שלי היו כמעט משותקות, כמו התכווצות שרירים חריפה שאין לה מרפא, סבלתי בכל שנייה.
יש סיבה אחת לסבל הזה, היותי ערפד.
רציתי להצליח לקום ולערוף את ראשו מגופו, לשבור את הגולגולת של הציידת שלצידו ולשרוף את המקום הזה.
אבל הייתי משותק, וחלש.
״בן כמה אתה וויליאם ?״ שמעתי את קולו הארסי, ולא הצלחתי בכלל להשיב, או לפצוח קול מפי. אם זה היה תלוי בי, אני מניח שכרגע הייתי נכנע לסוף המר. עדיף היה מלסבול, ולדעת שזה ימשיך.
״מה הקשר שלך לאדוארדו סטיילס ?״ שאל ולבי החסיר פעימה, פקחתי באיטיות את עיניי והבחנתי בו, הוא חייך בערמומיות שהרתיעה אותי. וחייכתי בחזרה, בחוסר כוחות כשעיניי נעצמות שוב, חייכתי עד כדי גיחוך. ״נראה שאתה מכיר אותו״
אין לו מושג בכלל. הם ירצו אותו, הם השבט שהארי פגע בהם, ולכן לעולם לא אסגיר אותו. לא אפנה לו גב, כי זה אחרת מלשמור סוד שבראנדון שיתף עמי.
״תפסנו אותו... אתה יודע ?״ קולו שקט, פקחתי שוב את עיניי שהתגלגלו ונעצמו שוב, אבל התעקשתי להביט בו. הוא מהנהן בראשו, ״הוא בחדר הסמוך, והוא סיפר לנו יותר מדי עליך״
״על כמה אני זיון טוב ?״ פלטתי, לא שקלתי מילים, ולא התכוונתי להיות מוסרי ומנומס מולו. להארי אין דבר עליי, ואני בספק שיספר למישהו דברים אישיים. הוא לא מהסוג שנכנע.
״על דילן״ אמר ולבי נחת, בלעתי רוק שעבר בגרוני היבש, לסתי מתהדקת ואני לא אומר דבר. ״כמה שתינוקות הם דבר מתוק, נכון ?״
אני מתייסר, ושותק.
״מי זה דילן ?״ לחשתי, מסתכל לעיניו ולפתע חייך, אז חייכתי חזרה. איבדתי קצת מצלם האנוש, כי חשבתי על הרגע בו ארגיש טוב יותר ואשזף את גרונו, אצפה בו נחנק ומתענה עד מותו, וזה יתן לי סיפוק רב.
״הבן שלך״ אמר, הוא מחפש נקודות רגישות, לא אפול לזה. ״מסכן, הוא רק נקלע לסיטואציה״
״א-אני נשבע...״ אני לוחש ברעד, היד שלי רועדת כשאני מנסה להדק את כף ידי ללא הצלחה, ועיניי נעצמות מחולשה.
״אני לא שומע, מה ?״ שאל. פקחתי את עיניי ואני מביט בו בכעס.
״אני אהרוג אותך״ אמרתי, והוא חייך.
״ותמות יחד איתי ?״ שאל וזקף גבה, ״אני מכשף, אינך יכול להרוג אותי״
״זו יכולה להיות טרגדיה יפהיפיה למות יחד, אינך חושב כך ?״ הקול שלי צרוד וחלש,
״הסתכלתי קצת בתיקים שלך, אני יודע מי היית, מה למדת ומה עבדת, אני יודע הכל עליך״ אמר, מביט בי בביטחון, ואני צחקתי מולו, משתעל בכאב שגרם ללחץ בצלעות שלי ולכן נשמתי באיטיות כדי לא להחמיר את הכאב.
״הדברים שעשיתי בחיי אינם מגדירים אותי״ אמרתי, מסתכל לעיניו, אני לא מעוניין להכיר בלואי הזה, בלואי שהיה נכנע מעינויים ובוכה. בלואי שהיה שופך את כל המידע שלו בשביל שישחררו אותו. אולי הייתי צריך את השינוי לערפד כדי להסתכל על הדברים בפחות רגש, ביותר היגיון.
״אז איך הכרת את אדוארדו ?״ שאל, ושוב גיכחתי. השם הזה מגוכח.
״הוא בחדר הסמוך, תוכל לשאול אותו בעצמך״ פלטתי. הסתכלתי לתקרה הלבנה והריקה, ממצמץ מספר פעמים ולא מצליח להתרכז בנקודה המלוכלכת שנמצאת מעליי, הייתי חלש.
מובן לי שהארי לא באמת בחדר הסמוך, הם לא היו מתעסקים עם ערפד שהצליח לגבור על עשרות מכשפים. אני חושב שהוא אפילו מפחיד אותם.
״אתה חושב שאתה מצחיק, אה ?״ שאל, ואני מגחך בשקט, עוצם את עיניי ונכנע לכאב המתפשט  בגופי, אין לי דרך להילחם בזה.
״אתה חושב שאתה אמיץ״ אמרתי, הסתכלתי לעיניו וחייכתי ״הוא הולך לרדוף אותך, אתה יודע את זה נכון ?״ אני לוחש, ומצליח לזהות חשש במבטו אך הוא גלגל את עיניו מיד כדי להסתיר אז זה, וגיחכתי. ״אתה מכיר איך אדוארדו פועל, הוא נוקם, ואינו פוסח על אף אחד, גם לא על חפים מפשע.״
״תשתוק״ פלט,
״תאמר לי... יש לך ילדים ?״ שאלתי, והמבט שלו היה זועם, עד כדי שנראה שהוא מתכוון להכות אותי והבחורה שלצידו הניחה את ידה על כתפו, מסמנת לה משהו עם מבטה, שיתאפס אני מניח.
עיניי נעצמו ואני מנסה להתגבר על הכאב שגרם לי לחוש בעצמותיי נסדקות,
לפתע היה אזעקה, צליל סירנה רועש, לא של אמבולנס או משטרה, זה היה אחר. קודח ורועש. עצמתי את עיניי בחוזקה והרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ מהרעש הרועם הזה,
״לעזעזל, איך...״ הבחור פלט, פקחתי את עיניי וראיתי ששתיהם מבוהלים. הוא שלף אקדח וטען אותו, עומד בצמוד לדלת ומסתכל על הבחורה שהידקה את הקשירות שלי למיטה.
״תאמיני לי... גם אם לא הייתי אזוק לא הייתי מצליח לברוח״ לחשתי, מסתכל לעיניה החומות, היא נראיתה מבוהלת. היא לא מכשפה, היא ציידת פשוטה. נקלעה לסיטואציה כדי להילחם בפשע אני מניח, בנו. מדענית שנהנתה לחקור קצת מעבר לדברים הטיפוסיים, וכרגע לפי המבט שלה היא הייתה חוזרת אחורה בזמן ולא לוקחת את ההחלטה של להצטרף אליהם.
״א-אני... תשתוק, בסדר ?״ פלטה בבהלה, היא התרחקה לצד הארון והסתתרה, ואני מביט בה, כשהיא מביטה בי. ״הם יחפשו אותו שון, אנחנו חייבים להסתלק״ היא קראה לעבר הבחור,
״איננו יודעים מי פרץ הנה, תשמרי על קור רוח״ לחש, מתנשם גם בכבדות ובודק בטלפון שלו.
הסתכלתי על הבחורה שנראית חוששת, הקולות של הסירנה רק הלחיצו אותה יותר. ״אם זה אדוארדו...״ לחשתי, מרגיש חולשה וקושי לדבר, אך היא הקשיבה לי. פעם ראשונה ביום הזה שהיא בכלל מסתכלת לעיניי ומקשיבה לי, ״הוא יהרוג אותך בלי למצמץ.״
״תשתוק !״ שון צעק מהצד וכיוון אליי את האקדח, ידו הרועדת הצמידה את האקדח למצח שלי, ובאומץ שלא ידעתי שקיים בי חייכתי, חייכתי חיוך רחב עד כדי צחוק קל.
לא פחדתי ממנו, אדם חי לא יכל לספוג חצי ממה שעשו לי, ולכן אינני מפחד, ואולי חלק בי חושב שהפסדתי כבר מזמן.
היה רעשים מבחוץ של יריות, לבי צנח ובטני התהפכה, עצמתי את עיניי בפחד, לא ידעתי מה קורה כאן ולא נראה שאהיה בין האופציות הראשונות שלהם להגן עליי.
״האבטחה שלכם פה גרועה״ מלמלתי, שתיהם מסתכלים עליי כעוסים.
״תזריקי לו שוב״ הבחור דרש, מסתכל עליי בשנאה לא מובנת, אינו מכיר בי. אני חושב שאף אחד לא הביט בי כך מעולם, הייתי חתיכת בשר רקובה בעיניו.
״זה יחמיר את מצבו-״
״אמרתי לך להזריק לו !״ הוא צווח, והיא גם כך מבוהלת. בידיים רועדות היא לקחה מחט, לקחה מן החומר שגרם לי להרגיש מת מהלך. עצמתי את עיניי בנשימות רועדות, חושש ומפחד מלקבל עוד מהחומר הזה שתוקף את כל המערכות בגופי.
קפצתי מבהלה כששמעתי עץ נשבר, זה היה מהדלת. פרצו אותה. פקחתי את עיניי והסתכלתי הצידה בציפייה לראות אדם מוכר, אבל לא זיהיתי את הבחור שנכנס וחטף את האקדח בזריזות מידיו של שון המכשף. אני ממצמץ בעיניי בחולשה ומסתכל על המדענית שנבהלה והתרחקה, המחט בידה ואני חושש מקרבתה כרגע.
הכל מאבד פורפורציות, אינני מפחד מהבחור שנכנס, כי לפי המהירות בה פעל הוא ערפד.
הוא הגיע לבחורה והזריק לה מהמזרק שבידה בזמן שהתנגדה בבכי זועק, ולאחר שהזריק לה היא פירכסה ונפלה על הריצפה, גופה רעד וקצף יצא מהפה שלה עד שנראה שאיבדה הכרה.
זה הורג בני אדם, מה שגורם לי לחשוש מכך שהזריקו לי את זה. הגוף שלי מתנגד לחומר אני מניח, אני מרגיש בכל כמה דקות שאני מתחזק יותר, ובכל זאת די חלש.
״אתה בסדר ?״ קולו הגברי של הבחור הסיח את דעתי, אני מסתכל עליו מבולבל, אך הוא לא בזבז זמן בשיחת חולין, הוא פרם את הקשרים ושיחרר אותי. ״אתה יכול לעמוד ?״
״לא״ השבתי, הוא נאנח בתסכול כאילו זה מטרד עבורו, ואז הרים אותי על כתפו ונאנקתי בכאב מלהרגיש את הפציעה בשתי רגליי, זה היה נוראי.
״אוציא אותך מפה״ אמר בשקט, יצאנו מהחדר והסתכלתי במבט מהיר למסדרון, הכל היה מלא בערפדים, במלחמה, יריות, צרחות ודם שהותז על הקירות. אני בטוח שזיהיתי את אלכסה נלחמת באחד מחדרי המעבדות, זה הביא לי נחת כדי לעצום את עיניי לרגע.
כשיצאנו מהמבנה היה חשוך, השעות בהן אף אחד לא יבחין במתרחש, למרות שגם ככה אין מי שעובר בסמוך לאיזור. חוץ ממשטרות שמעלימות עין, מבחינתם אין דבר חריג פה.
הוא הניח אותי על הרצפה, אני נאנק בשקט בגלל הפציעה בשתי רגליי ונשען עם גבי כנגד הקיר, הייתי חלש מכדי לתפקד או להישאר פה לבד, אך מישהי התכופפה ומיד זיהיתי פרצוף מוכר.
״גרייס...״ לחשתי, היא חייכה עם שפתיה הבשרניות והתיישבה לצידי, לא שמעתי ממנה בזמן האחרון. שמחתי לראותה, ולמרות זאת עצמתי את עיניי בחולשה.
״אתה נראה נורא רובינסון...״ אמרה בשקט, ״העיניים שלך אדומות ואתה חיוור כמו רוח״
גיחכתי, במעט הכוח שנשאר לי. ״מה את עושה פה ?״
״זה סופו של עידן, חבר״ לחשה. הסתכלתי לעיניה והנחתי שהציעו לה את מה שבראנדון אמר לי בתא, לסיים את זה. אז אין לזה קשר להארי ? הוא לא פה ?
״כלכך רע לך כך ?״ שאלתי, כנראה שאלה רטורית. היא נעלמה מאז שהשתנתה, החיים שלה שינו כיוון.
״אעדיף להחזיר את חיי למה שהיו״ אמרה ללא היסוס. ״אני לא מצאתי אושר ככה״ קולה שבור, ואני מביט בה. מתוך חשיכת הלילה אני מזהה את הניצוץ הכאוב שבעיניה ולא מצליח להזדהות עם דבריה. זה הפתיע אותי, דווקא אני ? שנאתי לקבל את העובדה שחיי לא יחזרו להיות כמו שהיו, ולאחרונה אני נהנה מזה.
״אני חייב להניח את הראש״ נשמתי בשקט, עוצם את עיניי ומניח את ראשי לאחור,
״חכה״ שמעתי אותה, ולאחר מספר שניות היא אחזה בידי ופקחתי את עיניי, היא הושיטה לי שקית דם ואחזתי בה ללא היסוס, נושך את השקית ושותה את הדם במהירות, ברעב, הצמא עבר בהדרגה והרעב כמעט לא הורגש.
הדקירות ברגליי עוד היו וכנראה לא יעברו בקרוב מאחר ומכשף עשה את זה, אבל כרגע לא התעסקתי בזה.
״מה הם עשו לך שם ?״ גרייס שאלה, הסתכלתי לעיניה הסקרניות, לא ידעתי איך בכלל להשיב לשאלה.
״הזריקו לי חומרים״ פלטתי, בולע רוק, ״אינני יודע כלכך, נראה שהם נהנו מלענות אותי״
״מה הם שאלו אותך ?״ שאלה, הסתכלתי לעיניה
״על הארי.״ השבתי. היא חייכה והנהנה בראשה, כאילו זה היה מובן מאליו.
״הכל מתחיל ונגמר בו, אה ?״ שאלה, חצי חיוך על שפתיה, ואני משתוקק לשאול אם הוא נמצא. אך קפצתי מבהלה כשדלת הכניסה נפרצה ומישהו ברח החוצה, גרייס לא נשארה אדישה וקמה במהירות כדי לעצור אותו, הוא צעק בבהלה והיא נעצה את שיניה בצווארו. לפי החלוק הלבן הוא מדען נוסף שעובד איתם, אבל לא כולם רעים, אנחנו חייבים לעשות לזה סוף.
״תפסיקי, גרייס !״ קראתי, היא הפסיקה ועדיין אוחזת בחולצתו, מסתכלת עליי בכעס ובלבול, ״תכפי עליו, אל תפגעי בו״
״אתה לא כזה מוסרי כמו שאתה מתנהג כרגע״ אמרה בזלזול ודחפה את הבחור שבמעט כוחותיו הצליח לברוח. היא צעדה לעברי ונראתה כעוסה, ״זה או אנחנו או הם.״
שמעתי את המשפט הזה כלכך הרבה, אבל ההיכרות עם ג׳קסון גרמה לי לראות שזה לא תמיד אמור להיות ככה.
הדלת שוב נפתחה ומישהו יצא, ערפד. אני מזהה לפי הדם סביב השפתיים, וגם הצלחתי להרגיש את העוצמות שלו. משונה מבני אדם, שאני מרגיש את רגשותיהם.
הדלת נפתחה והרבה יצאו החוצה, זיהיתי אותם בשניות, הם היו כלואים איתי. הסתכלתי על גרייס שעמדה בחיוך, אבל חששתי קצת מהשחרור של כולם. בראנדון אמר שלא כולם טובים, ולחלקם יש סיבות טובות להישאר כלואים שם.
״מה עשיתם ?״ שאלתי בלחש, גרייס התקרבה,
״פעלנו על פי התוכנית.״ אמרה, כמו רובוט שעוקב אחר פקודות, זה לא התאים לה. עד כמה היא רוצה לחזור להיות בת אדם ? לא הבחנתי בכלל כמה היא רצתה את זה עד עכשיו, אמונה עיוורת בעיניה.
היה קהל של אנשים, של ערפדים. היה בזה משהו מבהיל לשחרר הרבה ערפדים רעבים בשעות הלילה, אין פה סדר או ארגון, ואולי צריך מישהו שיאפס את כולם.
״אני מתחיל לתהות לגבי התוכנית...״ לחשתי, ממשיך להסתכל סביבם. עד שכולם עמדו ונראה שהמתינו למשהו, לחשושים ורעש בין כולם, ואז שתיקה ומבטם של כולם הופנה לדלת.
סיבבתי את מבטי והבחנתי בו, הארי. הוא יצא באיטיות, מתנשם בכבדות ודם בידיו, הוא הסתכל סביב עד שהרים טבעת, הטבעת שהייתה לג׳קסון בעבר, והטבעת שעברה כנראה לראש הציידים העכשווי. רק הארי יכל להרוג מכשף מבלי למות, וכולם נשאו את עיניהם אליו וקראו בעידודים, כאילו ניצחו. אבל לא ראיתי בזה כניצחון, והוא הבחין בכך משום שהסתכל לעיניי והחיוך שלו ירד כששם לב שאני לא מרוצה.
רציתי להסתלק מפה, לקבל טיפול רפואי לרגליי הפצועות ולקחת לי כמה ימים של מנוחה.
״איפה היא ?״ הארי שאל, ונראה שאני היחידי שלא מעודכן, אך לאחר מספר שניות בראנדון צעד לצד אמילי, אוחז בידה כמגונן עליה, וכולם נתנו לה לעבור. זה נראה מן טקס, הייתי עד למשהו משונה כרגע, לא הבנתי דבר.
הארי הושיט את הטבעת לאמילי והסתכל לעיניה, הייתה ביניהם שנאה ברורה, אולי מצד הארי בלבד, אבל ראו את זה. הוא לא אהב אותה, הבנתי כבר למה... ולמרבה האירוניה הוא בעצמו התאהב בבן טומלינסון.
אמילי ענדה את הטבעת והסתכלה על כולם, חיוך קל ועדין על שפתיה, נראה שהיא חיכתה לרגע הזה זמן רב. אבל לא הבנתי... היא איננה מכשפה עוד, וערפד לא יכול לשלוט על הציידים.
עצמתי את עיניי בחולשה וניסיתי לנשום עמוק, היה קשה לי להבין מה הולך פה, אך נראה שכולם הבינו. כולם היו חלק מהתוכנית ?
הארי התכופף אליי וקפאתי לעיניו הירוקות, מיד חייכתי מההתרגשות לראות אותו, ורציתי לחבק אותו חזק אך כל תנועה כאבה לי בעצמותיי, אז רק חייכתי והרגשתי את הדמעות עומדות בעיניי.
״יקירי״ לחש, מחה את דמעותיי וליטף את פניי, ״הם לא ריחמו עליך״
״היה לך ספק בכך ?״ שאלתי, הוא חייך ושלף סכיף מכיסו, קפצתי מבהלה כשאחז בידי ונראה שמתכוון לחתוך את בשרי, ״מה לעזעזל אתה עושה ?״
״אל תחשוש, אני עוזר למחזור הדם שלך להתחדש, כך תחלים מהר יותר״ אמר בפשטות וקירב את הסכין ובאותו מהירות הרחקתי את היד שלי, והוא הסתכל עליי שוב.
״אני באמת מעריך את זה אבל... באמת, לא״ אמרתי בבהלה, הוא יצא מדעתו ?!
״לא אעשה משהו שיפגע בך״ המילים הללו היו מלאות כוונה, ובאמת סמכתי עליו אבל לא יכולתי לדמיין את רגע הדקירה, לתת לדם לנזול מעורקיי ולהביט בזה. זה עדיין כואב למרות שאני ערפד, לכן לא יכולתי לדמיין את הסבל הזה עוד. ועם מה שהזריקו לי, זה היה בלתי נסבל לדמיין דבר נוסף שיכאיב לי.
״תהרוג אותו״ גרייס הציעה מהצד, לא שמתי לב בכלל שהיא עדיין פה ולא באסיפה שסביב אמילי.
״מה ?״ שאלתי מבולבל, והארי עם חיוך מטופש כאילו כל זה מבדר עבורו.
״רעיון טוב״ אמר,
״שתיכם יצאתם מדעתם-״
״אל תדאג, אתה תחזור לחיים כמו חדש״ גרייס קראה, ״תתן לו רק לשבור לך את המפרקת, לא תרגיש את זה״
״אתם מדברים על מוות כעל דבר סתמי-״
נקטעתי שגרייס שברה לי את המפרקת ובאמת גרמה למותי, כמובן לא באופן סופי. הגוף יחלים ואתעורר כאילו רק התעלפתי.
וחששתי מלהתעורר, מול מה עוד נצטרך להתמודד.