לאחר שאמא ענתה לשיחת הטלפון שלי, מיד חייכתי ״היי, מה שלומך אמא ?״ שאלתי בדאגה, לא ראיתי אותה כמעט חודש.
״אני בסדר מותק, אני מתגעגעת אליכם כלכך״ היא אמרה, קולה עדין. ״אולי תבואו לבקר ? אני נורא אשמח לזה.״
״אולי תחזרי ?״ נאנחתי בתסכול ונעצרתי ליד עמוד הרחוב. היא עזבה אל אמא שלה עד שיתפסו את החיה המסתורית בעיר, היא נבהלה מזה כלכך עד שמיד עברה מפה.
״לואי...״ היא נאנחה, ״זה מסוכן״
״אני אדבר עם אבא, אולי נגיע בסוף השבוע.״ נכנעתי, זו גם תהיה הזדמנות מצויינת לפגוש את סבתא.
״אני מתגעגעת אליך ילד יפה שלי.״ היא אמרה וזה גרם לי לחייך, התגעגעתי אליה כלכך.
״גם אני אמא.״ אמרתי בשקט,
״איך אתה מרגיש עם הגירושים ?״ שאלה וזה העיק על לבי, הלוואי והיא לא הייתה שואלת את זה.
״נורא שלם עם ההחלטה.״ אמרתי, לא יותר מזה.
״זה הכי חשוב.״ לפי קולה היה לה חיוך, שמחתי שתמיד היה לי את גבה. החברה הכי טובה שלי.
״נדבר מאוחר יותר אמא״ אמרתי בשקט לטלפון,
״להתראות לואי״ ניתקנו את השיחה עם הרצון להיאחז בה. היא דמות דומיננטית בבית, מאז שהלכה לאמה אני לא זוכר ארוחת ערב משותפת עם אבא. זאת אומרת, הוא נורא משתדל והוא לא חייב, אבל בכל זאת זה לא מצליח לו.
הרמתי את מבטי אל הבר שנעצרתי מולו, הבלאק. האורות הכחולים מסביב לשם החלו להופיע מאחר והשמש כמעט שקעה והחשיכה עטפה את השמים. נכנסתי פנימה והריח הצניח מסיגריות ואלכוהול, אנשים שתויים עוד מהשעות האלה. היו קולות של צחוק, צעקות וסתם דיבורים. שנאתי את המקום הזה, אבל בכל זאת חזרתי. הרגשתי צורך להחזיר להארי את המעיל שלו. נכנסתי לדלת שכתוב בה ׳לעובדים בלבד׳. החדר מצד ימין, שמעתי צחוק יפהיפה כמו מנגינה מרגיעה שאליה נשאבתי. עצרתי בפתח חדר הקעקועים והבחנתי בהארי צוחק בצורה די פלרטטנית לבחור שנראה מהופנט מהיופי שלו. השפלתי את מבטי וחשתי עקצוץ לא מוסבר בבית החזה שלי, התגברתי על זה במהרה ולקחתי נשימה.
״הארי, היי״ הרגשתי נבוך, חסר ביטחון ברגע הזה. הוא הסתכל עליי כאילו ומשכתי את כל תשומת לבו, והתחושה הזו שעיניו לוכדות אותי הייתה ממכרת.
״תצא שון״ הארי אמר בשקט לבחור שהיה על מיטת הקעקועים, והבחור יצא עם מבט מלא שנאה עליי, מבט שיכולתי להתעלם ממנו בקלות. הסתכלתי על הארי וקפאתי במקומי, המבט החודרני שלו הקפיא אותי, בטני התהפכה ונשימתי נחתכה בגרוני, העיניים הירוקות שלו בחנו אותי במבט די מבולבל, אני מבין את זה לגמרי כי הגעתי הנה ללא התראה מוקדמת. ״לא התקשרת״ קולו צרוד וגרם לרטט לזחול מתחת עורי, הורדתי את מבטי ונשכתי את שפתיי, לא ידעתי מה להגיד על זה. לא ידעתי מה להגיד במידה ואתקשר, חטפתי רגליים קרות.
״הגעתי הנה כדי להחזיר לך את המעיל״ הושטתי את המעיל, הוא בא אליי לקחת אותו ונשאר לעמוד מולי ולהסתכל עמוק לתוך עיניי.
״אני יכול לשמוע את הלב שלך מקילומטרים״ הוא ליקק את שפתיו וחייך חצי חיוך קל. שפתיי נפערו ויכולתי להרגיש את פעימות לבי בכל גופי, אני נלחץ מולו בקלות. ״אני שמח שאתה פה, אם להיות כנה.״
״למה ?״ שאלתי כמעט ללא קול, הוא משך בכתפיו והידק את שפתיו. הושיט את ידו ללא היסוס לפניי בשביל ללטף את עצם הלחי שלי לשנייה שהרגישה כמו נצח, היד שלו הייתה קרה ונעימה,
״הנוכחות שלך מעניינת אותי, לואי״ אמר. הוא הסתובב לתלות את המעיל על מתלה שהיה בקיר, ולרגע הצלחתי לחזור לנשום. ״אז מה איתך ?״
״אני בסדר״ אמרתי, כחכחתי בגרוני ונכנסתי פנימה, תוחב את ידיי לכיסי המכנס. הסתכלתי עליו והרגשתי נבוך מולו, אני אפילו לא כלכך מכיר אותו.
״איך הולך עם לוק ?״ שאל, חייכתי והתיישבתי בכורסא הלבנה.
״זה באמת מעניין ?״ נאנחתי,
״כן.״ הוא ניגש אליי עם שתי כוסות ריקות ובקבוק אלכוהול מזכוכית. הוא התיישב בכורסא שלמולי ומזג אל תוך שתי הכוסות מהאלכוהול.
״אני נוהג...״ סירבתי בנימוס, וחיוך צץ מקצוות פיו,
״יותר כיף לנסות לתפוס שליטה כשאיבדת אותה לגמרי, לא ?״ שאל בחיוך רחב ויפהיפה. חייכתי וצחקתי מהמשפט הזה, זה לא מתאים לי.
״אתה משוגע...״ מלמלתי והסתכלתי על כוס האלכוהול, אך הנדתי בראשי וסירבתי. אני מורה, לא אוכל להתנהג בטיפשות. אני אמור לשמש דוגמא לילדים.
הוא הרים את כוס האלכוהול שלו, הסתכל לעיניי לפני שלגם הכל כאילו וזה לא מזיז לו. ניסיתי לפענח את האדם שנמצא מולי, ולא היה בראשי דבר. כלכך מסתורי... חייכתי מהמבט הארוך שנתתי בו, ונשכתי את שפתי התחתונה. אחזתי בכוס האלכוהול והיססתי, אך לבסוף החלטתי שאחזור במונית בסוף הערב. שתיתי את תכולת הכוס בלגימה מהירה.
״אתה לא שותה לעיתים, נכון ?״ שאל משועשע, הנדתי בראשי והבנתי ששאל את זה לפי איך שכיווצתי את פניי כשטעמתי את הטעם המר.
״לא את הסוג הזה לפחות״ אמרתי. ״אז ככה אתה מעביר את היום ?״
״זה רע בעיניך ?״ גלגל אליי את עיניו באיטיות, הוא נראה כה שליו ורגוע.
״לא...״ משכתי בכתפיי. כל יום להיות פה בחדר הקעקקועים הזה, או לבלות בבר, זה די ריקני, לא ? אני זוכר שהוא סיפר שהייתה תקופה שגם הוא היה מורה מחליף. לא מתאים לו, לא יכולתי להתרכז לו הוא היה מלמד אותי.
נשמתי עמוק וסטרתי את המחשבה הלא צפויה הזו שצצה בראשי, אני חושב שהאלכוהול השפיע מהר מדי. הטלפון שלי זמזם והצצתי לראות מי זה מתקשר, זה היה לוק. נאנחתי ולא עניתי, וכשהרמתי את מבטי להארי ראיתי שהוא זוקף את גבותיו בסקרנות.
״הו... פשוט, לא קבענו כלום ו...״ גירדתי בראשי, לא ידעתי למה אני מסביר לו את זה שאני מסנן את השיחה הזאת. ״לא משנה...״ גיחכתי,
״אם להגיד את האמת, אני מוחמא.״ קולו הצרוד הפנט אותי, הסתכלתי על שפתיו בזמן שדיבר, ״מה גורם לך לא לענות לשיחה ?״
לא ידעתי להשיב לשאלה הזאת, הרגשתי את לחיי מאדימות תוך שניות. ״אני חושב שזה לא מנומס לענות לשיחת טלפון כשאני נמצא עם מישהו.״ אמרתי לבסוף, וחיוך קל עלה על שפתיו התפוחות. הוא לגמרי היה מלא שליטה על הסיטואציה, הרגשתי שאני כלי במשחק שלו והוא מנצח פה. אני לא ידעתי להסביר את זה.
״למה אנחנו פה ?״ הוא קם מהכורסא והסתכל עליי, הושיט את ידו הבהירה אליי,
״לאן נלך ?״ שאלתי מבולבל, ולא סירבתי לאחוז בידו הקרה. אך הפעם שבאמת אחזתי בה הרגשתי אותה קפואה והתמלאתי דאגה כלפי הבחור הזה. לבי הלם בבית החזה שלי, בחנתי את פריטי הלבוש שלו ונראה שהוא התלבש טוב לעונה.
״אתה לא סומך עליי ?״ קרץ. חייכתי ודחיתי את השאלה של למה הוא כלכך קר, כמעט כמו גופה.
״אני רוצה לענות לא, אך חושש לפגוע ברגשותיך״ אמרתי, הוא צחק צחוק יפהיפה, רציתי להצחיק אותו שוב ודבר לא עלה בראשי. הצחוק הזה ריכך בו הכל.
״אז מזל שאין לי.״ הוא פלט ויצא מחדר הקעקועים בהנחה שאני בעקבותיו, יוצא אחריו. לכל אחד יש רגשות, הוא פשוט מסתיר הכל. כך הנחתי. כשיצאנו לבלאק, לבר, היה כלכך מובן שהוא משך את תשומת ליבם של רוב החדר. נשים וגברים כאחד, הסתכלו עליו במבט מהיר או שהרשו לעצמם להתענג מיופיו. זה היה לי מוזר, אך אני בעצמי לפעמים מוצא את עצמי כאחד מהם.
יצאנו החוצה והוא התהלך ברחוב, הוא היה דומיננטי בכל מקום. הרגשתי שקוף מאחוריו, אולי תוהה אם שכח מקיומי, עד שהאט והפנה אליי את מבטו,
״אתה הולך אחריי בלי לדעת לאן ?״ שאל בהתחכמות מסויימת.
״למה אתה חושב שאתה מכיר אותי ?״ פחדתי להישמע חצוף, צמצמתי את הפערים בינינו והתהלכתי לצידו. היה חשוך והירח שהאיר עליו גרם לו להיראות אלוהי בדרך מסויימת.
״קלטתי את האופי, אחראי״ זרק, בלי שום מושג קלוש לכמה שאני שונא אחריות.
״אפשר לומר״ אמרתי בפשטות, לא טורח להסביר ולדבר על עצמי יותר מדי. האטתי את הליכתי כשראיתי שאנחנו מתקרבים לכיוון הכביש המהיר, הכביש שעובר בין היערות. רחוק מפה בתוך הכביש היו שוטרים, מאז מקרי הרצח הם נמצאים שם תמיד, כי מלא גופות מגיעות לשם. הסתכלתי על הארי שנראה רגוע למדי, ״לאן אנחנו הולכים ?״
״סיבוב קטן ביער״ הוא המשיך ללכת. נאנחתי בתסכול ומיהרתי,
״חכה״ קראתי, מצליח לגרום לו לעצור. ״מסוכן שם.״
הוא חייך, כאילו ולדבריי אין היגיון. או שהוא פשוט לא פחד מזה, אך לא יכלתי לקחת סיכון כשכל דבר יכול לקרות.
״אם אבטיח לך שדבר רע לא יקרה לך אם תישאר לצדי ?״ שאל ולבי החסיר פעימה, הוא נשך את שפתיו הבשרניות במבט מרוצה, כאילו ובאמת יכל לשמוע את פעימות לבי הפעם.
״הארי, ברצינות...״ גיחכתי, מביט בעיניו. ״מסוכן שם״
״אתה סומך עליי ?״ לפתע שאל, וממש לא הבנתי למה הוא חשב שאענה שכן. ברור שלא. אני לא מכיר אותו יותר מדי, ועכשיו הוא רוצה שאבוא איתו ליער בשעות הלילה. זה פשוט נשמע מסריח מדי... ״יש שם מעיין״
״מה ?״ הסתכלתי לעיניו הירוקות,
״מעיין״ היה לו חיוך קל. ״מתי פעם אחרונה נכנסת ליער ?״
״לא מאז שהייתי ילד ועשיתי מחנה עם הוריי...״ מלמלתי בשקט,
״אם אתה לא רוצה אתה לא חייב.״ הוא הסתובב והמשיך ללכת. רגליי קפאו והמילים נתקעו בגרוני, רציתי לקרוא לו ולעצור אותו ולומר לו שזה רעיון גרוע. אבל הוא לא ראה דבר ממטר, ואני באמת לא יודע למה עשיתי את זה, אך מיהרתי בעקבותיו. צמצמתי את הצעדים הפעורים בינינו ונאנחתי בתסכול, מרגיש בלבי הולם בפחד, העיניים שלי פעורות ואני בוחן את כל הסביבה במגננה.
״איך אתה לא מפחד ?״ קולי שקט, ממש כאילו התחבאתי כרגע ממישהו. נכנסנו ליער מדרך שבה לא נעבור דרך השוטרים, ונצמדתי אליו כמו פחדן. אבל לא תפסתי בו.
״להיות כנה ?״ הוא הציץ בי עם חצי ממבטו, ״אני לא זוכר את הפעם האחרונה שפחדתי ממשהו.״
נאנחתי וגלגלתי את עיניי, אני חושב שהוא פשוט לא שפוי. ואיכשהוא, אני נכנס איתו למקום שהוגדר כהכי מסוכן בעיר. למען האמת, היה יפהיפה בתוך היער. אור הירח האיר את דרכנו, המקום היה כלכך ריק ויפה עד שכמעט לא האמנתי שהוא הוגדר כמסוכן. אולי מוטב כך, שאנשים לא יזהמו את המקום.
״החיה שאתם מחפשים...״ הוא דיבר בשקט, מוביל את דרכנו כאילו מכיר את הדרך אל המעיין בעל פה, למרות שהכל נראה אותו דבר. זה יער מלא באותם עצים בדיוק, ״היא מפחידה אותך ?״
״אני לא רוצה למות בגיל עשרים וחמש...״ מלמלתי במעט ציניות, ובאמת שאני לא אדם ציני כלכך. הוא נעצר והסתכל עליי, בחן אותי במבט מוזר.
״אתה ממש ילד״ קולו חלש, צמצמתי את גבותיי והתכוונתי לומר משהו על זה אך הוא המשיך ללכת,
״ילד ?״ קראתי והתקדמתי בעקבותיו, ״בן כמה אתה, מאה ?״
״קרוב...״ מלמל. נאנחתי בתסכול, לא מתכוון להמשיך עם השיחה הזאת כשהוא צוחק. לפתע הוא עצר והסתכל על מעיין מים יפהיפה, נראה כלכך נקי. שילבתי את זרועותיי על מנת להתחמם קצת ממזג האוויר הקריר ששרר פה, והוא החל להוריד את המעיל שלבש.
״ה-הארי״ הסתכלתי עליו מבולבל, הוא פשט את החולצה מגופו ולבי הלם בחוזקה, בחנתי את גופו עם עיניי, כלכך בהיר וחטוב. בלעתי רוק והסטתי את מבטי בחוסר נעימות, ״קפוא בחוץ״
״אני לא מסכים עם זה.״ קולו חלש וצרוד. הצצתי לכיוונו וקפאתי כשראיתי שהוא פותח את כפתור מכנס הג׳ינס שלבש.
״אתה לא באמת מתכוון לשחות, נכון ?״ צמצמתי את גבותיי, עיניי סורקות את גופו המושלם ללא כוונה ואני מנסה להתעשת על זה. בלעתי רוק וחשתי את לחיי בוערות, הייתי כלכך נבוך. ״אתה תתקרר !״
״אתה דואג לי ?״ הוא חייך.
גלגלתי את עיניי, ״אתה לגמרי אידיוט.״ נשמתי והסתובבתי להסתכל אל היער.
״אני לא האחד שנכנס אחר מישהו זר לתוך היער בשעות הלילה.״ המבטא הכבד שלו גרם לזרם לעקצץ בעמוד השדרה שלי, שנאתי שהוא צדק. אחד אפס לו.
״התוכנית שלך גרועה...״ מלמלתי, ״איך תלבש אחר כך את בגדיך על הבוקסר הרטוב ?״
״מה ?״ הוא גיחך, הסתכל למטה ״אני לא נכנס עם זה״ הוא התכוון להוריד את תחתון הבוקסר ומיד הפניתי את גבי אליו ולא הסתכלתי, הייתי חסר נשימה ונבוך, מה הוא חושב שהוא עושה ?!
״יש דבר כזה להתריע הארי.״ אמרתי באיפוק, אני נשבע שיכולתי להיות בטוח שהוא מחייך מאחורי. שמעתי טבילה במים והנחתי שהוא נכנס פנימה, אז סיבבתי את מבטי להציץ באיטיות. הוא טבל את ראשו בתוך המים וסידר את שיערו לאחור. התבוננתי בו בפליאה, הרגשתי שהזמן קפא מלכת לרגע, משהו בו היה מהפנט. חייכתי לעצמי ונשכתי את שפתי התחתונה לאחר מכן. הוא הסתכל עליי במבט המלא ביטחון שלו, המבט הזה שגרם לבטני להתהפך ולדעתי להשתבש בשנייה.
״אני נשבע לך שהמים לא קרים פה״ הוא שטף את פניו, שחה קצת לאחור כאילו מזמין אותי פנימה.
״אני חושב שהאלכוהול השפיע עליך״ גלגלתי את עיניי אל הטלפון שלי שזמזם מהכיס, הצצתי וזה היה לוק, אך לא עניתי לשיחה. תהיתי על מה הוא רצה לשוחח איתי, בנתיים דחיתי את זה.
״אז אל תיכנס,״ קולו הצרוד משך את תשומת לבי. ״תשב פה״ הוא סימן על המקום שממש מחוץ למעיין. התקרבתי בצעדים איטיים והתיישבתי בחול הקשה. קפצתי מבהלה כששמעתי צליל של עלה יבש שנדרך, ״סנאי.״  אמר ברוגע.
״מאין לך ?״ הסתכלתי בפחד לאותה נקודה שממנה הרעש נשמע, ולאחר מספר שניות הציץ סנאי מאחורי העץ. הסתכלתי על הארי שלכד אותי עם עיניו, קפאתי למול דמותו החשוכה. הרגשתי מתוח מהמבט שלו, כל השרירים שלי התכווצו.
״עדיין מפחיד פה ?״ קולו חלש ורגוע, הנדתי בראשי וחיוך קטן עלה לשפתיי.
״איך אתה מכיר את המקום הזה, בכל אופן ?״ הסתכלתי סביב
״יצא לי לטייל פה הרבה״ אמר בפשטות. אני לא מכיר אנשים שנוהגים לבלות פה. הסתכלתי לעיניו הירוקות מספר שניות, מנסה להבין מי הבחור המסתורי הזה לכל הרוחות. לפתע הוא הסתכל לתוך היער ופלט קללה שקטה,
״מה קרה ?״ שאלתי
״מישהו בא״ הוא נאנח. נשימתי נעלמה מריאותיי ולבי דפק כלכך חזק מהלחץ, הסתכלתי לתוך היער ולא ראיתי או שמעתי דבר.
״אתה בטוח ?״ נעמדתי במקומי, משום מה הוא לא נראה לחוץ כלכך.
״היי !״ שמעתי קריאה מהצד השני, פנס לבן כוון אלינו וסינוור את עיניי. הבחנתי בבחור מבוגר שלבוש במדי שוטר, היה לו שפם לבן ובידו השנייה תפס רצועה שקשורה לכלב שרחרח את הרצפה בהתלהבות. ״מה אתם עושים פה ?!״
״אדוני השוטר, אנחנו יכולים להסביר״ הרמתי את ידי, לא רציתי להיכנס לצרות.
״השטח הזה מחוץ לתחום, אינכם יודעים זאת ?!״ צעק והתקרב, הוא האיר עם הפנס על בגדיו של הארי, ואז על הארי. ״אל תגיד לי שאתה עירום״
״אשמח אפילו להראות לך-״
״הארי אני בטוח שאין צורך בכך״ קטעתי אותו ונשמתי עמוק,
״תמסור לי את פרטיך״ השוטר צעד לכיוון המעיין כשפתח פנקס. הוא רוצה כנראה לרשום תלונה. עצמתי את עיניי בתסכול והתהלכתי במקומי במעגלים, אולי פול יצליח להוציא אותי מזה, הוא שייך לכוחות המשטרה. או שאני פשוט מחמיר עם המצב.
״אני חושב שנוכל לדלג על השלב הזה, לא אדוני השוטר ?״ המילים יצאו מפיו של הארי ומיד הסתכלתי, הוא מביט בשוטר שנראה חסר הבעה ובוהה בו. לבסוף, השוטר הנהן.
״מ-מה...״ פלטתי.
״אאחל לך לילה טוב לפני שתלך מכאן״ הארי אמר, קולו רגוע ושליו, ״לילה טוב״
״לילה טוב בחורים...״ השוטר הסתכל עלינו, הוא נראה מבולבל כאילו ולא ידע מה הוא עושה פה. ״שיהיה לכם ערב נעים״
השוטר הלך מפה, ונשארתי פעור פה.
״אלוהים, אנחנו מוכרחים להסתלק מכאן״ אמרתי בלחץ. הארי חייך והתכוון לצאת מהמעיין, אך מיד הסתובבתי בשביל לחסוך את המבוכה של לראות אותו עירום. ״איך הוא וויתר לך על זה בכזאת קלות ?״
״שוטרים מתים עליי.״ טון הדיבור שלו ציני, כמו תמיד. לא ידעתי אם הוא מתכוון לכך או לא. אין סיבה ששוטר יאהב אותו, אני בטוח שהוא פורע חוק קבוע. גלגלתי את עיניי והנחתי לנושא,
״אתה לבוש ?״ שאלתי בחוסר סבלנות,
״למה שלא תסתובב ותראה בעצמך ?״ שאל. עצמתי את עיניי בתסכול והידקתי את שפתיי, זה לא מצחיק, אני רוצה ללכת מפה. לאחר מספר שניות הוא עקף אותי בהליכה ומיהרתי אחריו.
״למה דווקא המעיין, הארי ?״ שאלתי בסקרנות, זאת הייתה טבילה מהירה שכנראה לא היתה שווה את זה.
״המקום הזה מרגיע אותי.״ אמר בפשטות. שמחתי לקבל תשובה רגילה ולא מתחכמת. ״תרשה לי להזמין לך מונית״
״למען האמת זה בסדר, אני חושב שאחזור עם המכונית שלי״ אמרתי בנימוס, הוא הסתכל עליי מספר שניות עד שהנהן לתשובתי.
״אתה לא שתוי ?״ שאל בשקט. הסתכלתי עליו וחשתי בלבי הולם בחוזקה, חייכתי מהשאלה הזאת.
״אתה דואג לי ?״ שאלתי, הוא חייך עם חוצפה כזאת, הסתכל עליי ולא יכולתי להבין דבר מהמבט שלו. לא הייתי שתוי בכלל, למרות שקיבלתי החלטות די גרועות הערב.
״רק מוודא״ אמר. יצאנו מהיער והתקדמנו אל המדרכה שמובילה לבלאק. ״אולי פעם הבאה יזדמן לנו להגיע בשעות הצהריים ותסכים להיכנס למים.״
״פעם הבאה ?״ המילים נפלטו מפי מיד, האדמתי כשהוא הסתכל עליי בכזה ביטחון. ״אני לא בטוח לגבי זה, אם להיות כנה...״
״אל תשלול דבר מראש, לואי.״ קולו הצרוד הלם בגופי. חייכתי לעצמי והחלטתי לא לומר דבר נוסף.
כשהגענו לבלאק, נעצרתי ליד המכונית שלי. הרמתי את מבטי אליו וקפאתי מזוג עיניו הירוקות.
״אאחל לך לילה טוב לפני שתלך מכאן״ אמרתי, בדיוק את המילים שאמר לשוטר ביער. והוא חייך, חיוך כזה שחשף גומות ומבט אחר לגמרי, הרגשתי שהבנתי אותו לגמרי, בלי שיסביר דבר. חייכתי והורדתי את מבטי, משלב את זרועותיי על מנת להתחמם מעט.
״קח את המעיל שלי״ לפתע אמר, זקפתי את גבותיי והסתכלתי עליו מוריד את המעיל מגופו,
״לא, מה פתאום״ סירבתי והרמתי את כף ידי, ״אתה תתקרר״
״אני אהיה בסדר.״ הוא לא היסס. הוא שם את המעיל שיעטוף את גופי העליון, סידר אותו על כתפיי ועצר פתאום. הרמתי את מבטי באיטיות ועצרתי בזוג עיניו היפהיפיות, נשימתי נקטעה בגרוני ולבי הלם בחוזקה. הוא רצה להגיד משהו, אני בטוח בזה. אבל הוא שתק והסתכל עליי כמה שניות כששמר לעצמו את מה שעבר בראשו.
״תודה על המעיל... שוב״ קולי שקט, הייתי מתוח מהאווירה ששררה בין שתינו. אווירה מתוחה ולא מוכרת,
״זה רק בשביל שתהיה לך סיבה לחזור.״ אמר וחיוך נמרח על שפתיו. דמי הלם בעורקיי וצמרמורת עברה בכל גופי, נשימתי נקטעה בגרוני והמבט שלי קפא על שלו.
רציתי לומר משהו שימשוך את השיחה, ואז הוא יאמר משהו שאצטרך להשיב עליו. ואז נדבר כך כל הלילה, אבל אני לא יכול.
״לילה טוב הארי״ אמרתי, הוא הנהן פעם אחת. הסתובבתי אל המכונית והרגשתי את המבט שלו עליי, את המתח המעצבן הזה שנוצר. נכנסתי למכונית ופלטתי נשימה, הסתכלתי עליו מהחלון והוא עדיין עמד שם, חולצה ארוכה ושחורה שצמודה לגופו, מעט רטובה כנראה מהמעיין שהיינו בו. היא החמיאה לו, לא אשקר... רציתי לסטור את המחשבה הזאת, או לא לבחון אותו כך. אבל הסתכלתי עליו מספר שניות, משהו בו פשוט... מצא חן בעיניי.