שפתיו של הארי נישקו את שלי בשלמות, הוא ירד בהדרגה לנשק את קו הלסת שלי, עצמתי את עיניי והרמתי את ראשי, מחייך ונושך את שפתיי לנשיקות שלו.
״קדימה...״ לחש, מנסה לשכנע אותי לצאת מהמיטה למרות שהצעתי שאגיד בעבודה שאני חולה ואשאר איתו כל היום פה מתחת לשמיכה. הוא נישק את עצם הבריח שלי, ואז אחז בידי ונישק אותה. ״אכין לך ארוחת בוקר-״
״או ש...״ לחשתי, מתקרב לנשק את שפתיו ומרגיש את החיוך שלו כנגד שפתיי. חייכתי נגדם בחזרה, מסתכל עליו עם עיניי מהמעט שהצלחתי לראות מתחת לשמיכה. ״נישאר פה עוד קצת״
״חמש דקות״ הדגיש, נכנע לי ומיד הנהנתי בראשי והתקרבתי לגופו.
״כן...״ מלמלתי, מנשק את בית החזה השרירי שלו, ״חמש דקות״ לחשתי כנגד עורו, מרים את ראשי ומנשק את שפתיו הרכות. אף פעם לא הרגשתי ככה, שאני לא רוצה לעזוב את המיטה בשביל להישאר לצד מישהו. הוא ליטף את פניי והתבונן בי בחיוך קל, גורם לי לאבד את נשימתי.
״לא ידעתי שאתה כלכך עצלן״ התגרה בי, גורם לי לצחקק ולעצום את עיניי בעייפות. התקרבתי לגופו החם, הוא היה חם רק לאחר ששכב לצידי זמן מסויים.
״אין לי כוח להתחיל יום שלא כולל אותך״ אמרתי במבט עצוב, מתוסכל.
״תיזהר שלא תתאהב בי״ קרץ, מחייך וגורם לי לחייך ולגלגל את עיניי. התקרבתי לנשק את שפתיו והוא אחז בפניי ונישק אותי בתשוקה, מעורר כל תחושה טובה בגופי. ״מי היה מאמין ?״ לחש כנגד שפתיי, נשכב מעליי וגרם לי לפשק את רגליי, למרות שלא הייתי מוכן שנשכב שוב כי הייתי תשוש. היינו עירומים כרגע, יכולתי להרגיש את איבר מינו מתקשה כנגד עורי ונשכתי את שפתיי, כמעט מתפתה ונלחם בזה.
״מי היה מאמין...״ לחשתי אחריו. הסתכלנו אחד לשני בעיניים, לא היינו צריכים מילים בשביל להבין את הכוונה. מי היה מאמין שדווקא אני והוא נהיה יחד ? נרגיש ככה ? הוא נישק את שפתיי, מלטף את צורת גופי ולוחץ על הישבן, גורם לי לנשום בין שפתיו בכניעה ולהביט בו. ״לא״ לחשתי, מחייך ומניד בראשי. הוא נאנח קלות ונפל לצידי במיטה,
״לא אז לא״ קולו הצרוד חלש. התקרבתי ונישקתי לכתפו, מחליק את ידי מטה ומרגיש כמה חזק הזין שלו עומד.
״על הבוקר ?״ שאלתי בהתגרות, הוא התבונן בי,
״אתה יכול להאשים אותי ?״ שאל אותי, נשכתי את שפתי התחתונה. הוא התקרב לנשק את הנקודה הרגישה מתחת לאוזן שלי שגרמה לי להתכווץ ולאחר מכן הצמיד את שפתיו לאוזן שלי, ״אני לא חושב שאי פעם יימאס לי לזיין אותך...״
צמרמורת זחלה בגופי, חשתי בלחיי מאדימות, אמנם זה לא היה משפט רומנטי, אבל לעזעזל זה נשמע כלכך סקסי כשהוא אומר את זה. הוא ליטף את גבי ומישבני ירד לאחוז ברגל שלי ולקרב את גופי אליו, נישק נשיקה קלה לשפתיי, ״עברו חמש דקות״
״מה ? לא...״ נשמתי ועצמתי את עיניי,
״קדימה.״ לחש. נישק את שפתיי, והחלקתי את הלשון שלי כנגד שלו כדי להתגרות בו ושהוא יוותר. ״אני נשבע שהייתי נשאר איתך כאן לנצח...״
״נצח זה המון זמן, לא ?״ שאלתי,
״אבל, יש לי משהו חשוב״ אמר, מנשק למצחי והתיישב. עצמתי את עיניי משום שהסתנוורתי ברגע שהוריד את השמיכה מאיתנו.
״קדימה״ נישק לכתפי ולפי המזרן שזז הוא קם.
״לא...״ גנחתי בתסכול. שמעתי את צעדיו מתרחקים והצצתי עם עין אחת, הוא יצא מהחדר.
״אכין לך ארוחת בוקר, תתארגן״ קרא מבחוץ. גלגלתי את עיניי. קמתי מהמיטה והתמתחתי, לא מוכן להעביר את היום הזה עדיין. לקחתי מהארון בוקסר ולבשתי על גופי, מוציא מכופתרת בצבע לבן עם פסים אפורים ומכפתר כפתור אחד אחרי השני מול המראה, מכנס ג׳ינס כהה וחגורת עור שחורה, ונעליים סגורות בצבע בז׳. סידרתי את שיערי ממול המראה, מבחין בסימן מציצה בצווארי, גרם לי לגחך ולנשוך את שפתי התחתונה. הוא היה פראי ליל אמש...
יצאתי מהחדר אל חדר האמבטיה, מצחצח את שיניי ושוטף את הפנים. לאחרונה הוא לא שתה את דמי בחוסר שליטה כמו בהתחלה, אני חושב שהוא מחזיק את עצמו כי לא יכולתי שלא להבחין בתאווה שלו כשהוא מתקרב לעורי, והאמת ? די השתוקקתי להרגיש את שיניו חודרות תחת עורי. זו הייתה תחושה של אופוריה, כאילו החדיר לגופי ארס מהנה כלשהוא. חוץ מזה, היה בזה משהו מדליק לראות אותו בצורה הערפדית שלו, עם הניבים והעיניים המגורות.
היה ריח טוב שהגיע מהמטבח, יצאתי לשם והבחנתי בהארי מבשל משהו. זה הפתיע אותי בפעם הקודמת שבישל לי, הוא מבשל די טוב. הוא אמר שבמשך השנים העשיר את הידע שלו בכל התחומים, גם אם זה יהיה חסר תועלת עבורו בהמשך. הוא לא ניזון מאוכל רגיל, כך שזה היה מיותר. אבל אם אני זוכה לארוחה טעימה ממנו, אולי זה דווקא לא מיותר ?
התקרבתי אליו מאחור, מצחקק מהעובדה שהוא מבשל חצי עירום, הוא קשר מגבת סביב אגנו.
״לא מתאים לך לשמור על צניעות...״ מלמלתי מאחוריו, נושק לכתפו. הוא סיבב חצי מבט עם חיוך קל,
״חשבתי שזה יהיה לא הולם״ קולו שקט. מה שלא הולם זה שאעדיף לאכול את הנקניקיה שלו ולא את זו שנצרבת כרגע על המחבת. עצמתי את עיניי, לא חשבתי את זה עכשיו.
״זה מריח נהדר״ אמרתי בשקט, עומד לצידו.
״אתה נראה נהדר״ החמיא לי באופן חלק ומפתה, התבונן בי והניח את המרית. הוא הושיט את ידו לסדר את צווארון החולצה שלי וגרם ללבי להחסיר פעימה. הסתכלתי לעיניו כשבוי, הצלע החלשה שמתקשה להעביר עוד רגע קט בלעדיו. האם אני תלותי בו ? או מאוהב מדי ? עמדתי על קצות אצבעותיי כדי לנשק את שפתיו.
״אז לאן תלך היום ?״ שאלתי, לא שוכח מה יש היום.
״סידורים״ הסתובב למחבת, שבר לתוכה שתי ביצים וערבב. בלעתי רוק ובחנתי אותו, זה לא היה חדש שהארי לא שיתף איתי דבר, הוא תמיד היה כזה מסתורי שקנאי לפרטיותו.
אבל בשבוע שעבר בראנדון סיפר על ברי, שהארי עולה לקבר שלה בכל שנה. זה היום.
דיברתי עם אלכסה הרבה אתמול, היא טוענת שלהארי לא היתה בת נוספת, אבל מצד שני הוא לא באמת מדבר יותר מדי על עברו אז אין לדעת. אולי זה ישמע מטורף, כאילו אני לא סומך עליו, אבל הזמנתי לי כרטיס טיסה לבריטניה. לא יכולתי להשאיר את הסקרנות תלויה באוויר, וידעתי שזה היה כלכך שגוי. אלכסה אמרה לי שאם הארי יהיה שם ויראה שטסתי כדי לראות אם שיקר או לא, הוא ישתגע. לכן נשארתי לצידו ונישקתי את עורו, את כתפו כאות חיבה. אולי אני חושש שאחצה את הגבול ? הרמתי את מבטי אליו והוא חייך כשהבחין בזה והתכופף לנשיקה קטנה,
״אתה מסיח את דעתי, שלא אכווה״ אמר. צחקתי וגלגלתי את עיניי,
״אתה תירפא בין שניות...״ אמרתי, הסתובבתי לשבת בשולחן אוכל הקטן שהבאתי הנה. שולחן מרובע שצמוד לקיר, עשוי עץ כתמתם. סביבו שלושה כיסאות בלבד, משום שלא ראיתי סיטואציה שאצטרך לפתוח שולחן לסעודה רחבה יותר.
הסתכלתי על הארי מפה, והפתיע אותי השריטות בגבו, ההיקי העדין שבעצם הבריח שלו, זה לא מתרפא. אני לא אמור לחשוש מזה, זה לא שפגעתי בו וזה משהו שלא יחלים לעולם. אבל העובדה שהוא בן אלמוות נתנה לי נחמה, ולדעת שאני היחידי שיכול לפגוע בו הפחיד אותי. לא אפגע בו כמובן, הוא ידע את זה.
הוא בא עם צלחת האוכל והניח אותה מולי, מכבה את הגז ומתיישב למולי כדי לארח לי חברה.
״זה לא יפסיק להיות מוזר בעיניי שאתה מסתכל עליי אוכל״ אמרתי, טועם מזה ואוהב את זה מאוד.
״נגמרו שקיות הדם שהבאתי הנה, אז-״
״אני מתכוון לאוכל רגיל״ קטעתי אותו, שקיות הדם שהשאיר במקרר שלי דחו אותי. נאלצתי להסתיר אותן בארגז אטום כדי שלא יראו את זה.
מסתבר שהם לוקחים שקיות דם מבתי חולים כדי לא לפגוע בבני אדם, אני לא יודע אם הארי ניזון מבני אדם מדי פעם, אני לא שואל לגבי זה אבל לא אשקר שהמחשבה על כך הטרידה את מחשבותיי לפעמים.
״אתה יודע שאוכל רגיל תפל בשבילי...״ אמר, הנהנתי בראשי, לפעמים רציתי את זה נורמלי. ״אלך להתלבש כדי שאסיע אותך לעבודה, לא ארצה שתאחר״ הוא קם והלך לחדרי, יש מדף שלם בארון שלי רק בשביל בגדיו. זה היה הרבה יותר נוח לגור לבד, הארי בא הנה הרבה.
החלטנו שלהיות בבית שלו זה פחות הגיוני, אין לו אוכל שם. חוץ מזה, הבית שלי קרוב לבלאק כך שהוא מגיע אליי אחרי העבודה, בעיקרון מתי שהוא בוחר לסיים לעבוד.
לאחר שסיימתי לאכול קמתי לשטוף את הצלחת והשארתי אותה לייבוש. ניגבתי את ידיי והסתובבתי כששמעתי את צעדיו. התבוננתי בו, לבוש בשחור כמו שאוהב, זה בהחלט היה הצבע שלו. איבדתי את נשימתי לרגע ושלחתי לעברו חיוך, התקרבתי וכרכתי את זרועותיי סביב אגנו. הוא התכופף לנשק לשפתיי, נשארתי קרוב כדי להרגיש את נשימותיו כנגד שלי. כאילו בין רגע נוצרה סביבנו בועה שהכילה את שתינו, שאבה אותנו פנימה בלי רצון לצאת ממנה. זה היה הרגש הכי נפלא שקיים, אהבה. לא חשבתי שאזכה להרגיש ככה, וזה בא מהר מדי.
״קדימה...״ לחש, מנשק נשיקה רכה לשפתיי ולאחר מכך תמך באגני כדי ללוות אותי החוצה. נכנסתי למכונית שלו וחגרתי את חגורת הבטיחות, הוא החל בנסיעה ונהג עם יד אחד. 
״אתה תהיה בבלאק הערב ?״ שאלתי,
״קרוב לוודאי״ השיב. עבר זמן מאז הגעתי לסטודיו הקעקועים שלו, הרגשתי לא שייך למקום הזה. חוץ מזה, זה ישמע נורא אם אני מעט מקנא בזה שיש לקוחות שמפלרטטים איתו ? אני לא חושב שהוא יעשה משהו, אבל שנאתי את זה בכל זאת. האם הוא יטוס לבריטניה ויחזור באותו יום ? ״יש לך משהו לעשות היום ?״ התעניין,
״לא בדיוק, אני חושב ללכת לליה, לעזור לה עם מה שהיא צריכה״ אמרתי והוא הנהן בראשו.
״אסור שכריסטיאן ידע על ההיריון״ אמר בשקט והסתכל עליי, בלעתי רוק מבולבל, נראה שכולם ידעו על זה מלבדו באמת. ״אמנם הוא רחמן, אבל הוא לא יהסס לפגוע באישה הרה בשביל לעצור את ההמשכיות שלך״
גלגלתי את עיניי, שנאתי לדמיין את זה. בלעתי רוק והנהנתי בראשי, לא מגיב לזה יותר מדי. הוא עצר אל מול בית הספר והסתכל עליי, הושיט את ידו ללטף את פניי.
״נתראה בערב״ לחשתי והתקרבתי לנשק לשפתיו,
״אני כבר מצפה לזה.״ לחש. נישקתי נשיקה נוספת וחייכתי אליו, יוצא מהמכונית וממשיך לבניין. ורק כשנסע, הזמנתי מונית.
ביקשתי חופש מהעבודה להיום, אולי אני משוגע, אבל אני חייב להבין את הסיפור.
לאחר כמה דקות המונית נעצרה למולי, התכופפתי לחלון, ״לנמל התעופה בבקשה.״

***

אני לא זוכר את הפעם האחרונה שטסתי, זה בטח היה עם ליה אחרי החתונה, ירח הדבש שלנו. הלכתי לכיוון בית הקברות, ידיי תחובות לכיסי המכנס.
הייתי בבית הקברות, הייתה תחושה מכבידה באוויר והמקום היה ריק. חיפשתי בין האבנים את שמה, אפילו ביקשתי עזרה מאחד העובדים כאן. התהלכתי באיטיות, קורא כל שם על כל אבן, עד שעצרתי כשהבחנתי ב׳בריאנה סטיילס׳. בראנדון לא שיקר לגבי הקבר. בלעתי רוק והסתכלתי סביב, עדיין היה ריק. המשכתי ללכת כדי לא למשוך תשומת לב, התרחקתי מהאיזור. היו פה אנרגיות משונות שחשתי בהן, אך גם אפלות למדי. הלכתי הרחק לפינת ישיבה, מסדר את הכובע על ראשי ושם את משקפי השמש שלי. סגרתי את המעיל והמתנתי, עבר זמן רב ולא היה פה זכר לאדם.
רק לאחר מספר שעות, הבחנתי בו נכנס. לבוש כמו בבוקר, גורם לי לקפוא במקומי ולשפתיי להיפרד. הארי נכנס ופנה ישירות לקבר שלה. הוא עמד מולו, מניח את ידו על האבן.
בלעתי רוק ותצפתתי עליו, מבולבל ובסערת רגשות. כמעט התחרטתי והלכתי, וברגע האחרון הוא צץ. מאמת את מה שבראנדון אמר לגביו. למה הוא לא סיפר לי לגבי זה ? צמצמתי את גבותיי בבלבול, הוא טס עד הנה כדי לחלוק כבוד לבתו, ולא שיתף אותי לגבי זה. האם הוא באמת חושש ממני ? הוא לא סומך עליי משום שאני מכשף ? נשארתי חסר מילים, מבולבל ומהסס אם להסתובב ללכת או לחשוף את היותי פה. התגובה שלו לא תהיה טובה זה בטוח, ואני מודע לכך.
הרגשתי רע עם המחשבה על כך שהוא לא סומך עליי, בימים האחרונים לא נפרדנו אחר מהשני, לא ישנו לילה אחד בנפרד. חלקנו חיוכים ונשיקות תחת השמיכה וכמה סודות מטופשים, ושיחות עמוקות על חיינו. והדבר היחידי שמעולם לא דיבר עליו היה עברו. הוא מחק את העבר, ודיבר על התוכניות שיש לו לאחר שישתעמם מעסק הקעקועים. ניסיתי להעלות זכרונות מהילדות, לקבל ממנו מידע ולא היה דבר.
בלעתי רוק והשפלתי את מבטי, מרגיש מועקה בבית החזה שלי. הרמתי את מבטי ולבי צנח שהוא לא היה איפה שהקבר, הוא נעלם.
הסתובבתי ונשימה מבוהלת נפלטה מגרוני כשהוא היה ממש מולי. איך לעזעזל הם עושים את זה ? מהירים יותר ממהירות האור, כאילו נעלמים לרגע ומופיעים היכן שירצו.
הוא הסתכל לעיניי, מבולבל ונראה כועס, משהו בהארי שהכרתי קצת נעלם במבט הזה, ולא היה דבר שאגיד כדי להחזיר אותו.
״מה אתה עושה פה ?״ שאל, קולו חלש ועמוק, הוא בוחן אותי ומבטו כועס יותר ממבולבל. הייתי חסר מילים, חששתי מהתגובה שלו. נשכתי את שפתיי ועצמתי לרגע את עיניי, רציתי להתחרט על כך שטסתי עד הנה, אבל הסתכלתי לעיניו הירוקות ונפגעתי.
״אינך סומך עליי ?״ שאלתי בשקט, בולע רוק שצורב בגרוני.
״טסת עד בריטניה אחריי ? יצאת מפאקינג דעתך ?״ שאל ולקח צעד לאחור, מביט בי ומצמצם את גבותיו, ״מה לעזעזל נסגר איתך ?״
״למה לא סיפרת לי ?״ שאלתי,
״סיפרתי מה ?!״ צעק, ״אל תתן לי לחשוב שטעיתי לגביך !״
״מה ?״ גיחכתי, פגוע מהשיחה הכעוסה בינינו. ״טעית לגביי ?״
״לא היית טס עד הנה כדי להוכיח לעצמך משהו, אז מה לעזעזל חיפשת ?״ קולו חלש ומאשים, לבי נחת כשלא זיהיתי את מבטו. הוא שוב חושד בי שאני כמו כל מכשף טומלינסון אחר שהכיר בחייו, הוא שוב חושב שיש לי מטרה אחרת ממה שהצגתי בפניו.
״אלוהים הארי, אתה יכול ללכת להזדיין״ גלגלתי את עיניי והסתובבתי, הולך במעגל ומסתובב בחזרה להסתכל עליו. ״אתה וכל הדעות הקדומות שלך-״
״מה לעזעזל חיפשת פה ?״ שאל בטון מאיים והתקרב להביט בי, לבי הלם בחוזקה, חלק בי חשש ממנו. שנאתי לחשוש ממנו, מהאדם שגרם לי לחוש הכי בטוח בין זרועותיו. הרגשתי דמעות חונקות את גרוני, אך בלעתי רוק כדי להתגבר על הכאב שהפתיע.
״תשובות שאתה לא טורח לספק לי״ השבתי, ״על מי שאתה, על עברך, כל מה שאי פעם רציתי כששאלתי על עברך היה כדי לדעת מי אתה״
״מי אני ?״ גיחך, מביט סביב, ״אם העבר שלי היה מגדיר אותי אתה חושב שהיית מסוגל להיות איתי ?״
הסתכלתי לעיניו, הוא הניד בראשו והעביר את אצבעותיו בשיערו. ״הייתה לך בת ?״ שאלתי שוב, והוא הביט בי במבט מאיים, שנעלם בשנייה.
״אתה חטטן מזדיין, אני עף מפה.״ הסתובב ללכת, בלעתי רוק שצרב בגרוני ולבי התכווץ שהסתכלתי עליו הולך, אך נשמתי והלכתי לכיוונו,
״ואתה חתיכת פחדן״ קראתי, גורם לו להיעצר ולנשימתי להיקטע בגרוני. ״מתנהג כמו אמיץ אך ברגע שהגיע זמנך להיחשף אתה מתחבא כמו ילד קטן״
״אתה חושב שתוכל להכיל מחצית ממה שעוללתי בעברי ?״ סיבב חצי ממבטו, הנדתי בראשי. ידעתי שהוא היה נוראי כשרק השתנה, אבל לא את זה רציתי לדעת.
״על מי שהיית לפני שהשתנית״ אמרתי, לפני שהפך לערפד. הוא צחק והוריד את ראשו, הסתובב והסתכל עליי בחוסר פחד, נראה כעוס וסוציופת כמו בנו.
״חסר טעם.״ קולו לוחש ומבטו ממוקד בי,
״כל מה שעברת עד הנקודה שהשתנית, חסר טעם ?״ שאלתי מבולבל, ״כל הדרך הזאת-״
״חסר טעם״ קטע אותי, ״כנראה שלא תבין את זה, אבל זה הקטע בערפד... ברגע שהוא משתנה, הוא מת״
בחייך הארי-״
״ זה לא משנה !״ הוא צווח, גורם לי לקפוץ במקומי מבהלה, ״הרגע שהשתניתי לערפד היה הרגע בו מתתי, הרגע בו כל מה שעברתי עד גיל עשרים ושבע לא רלוונטי עבורי, אינך מבין את זה ?!״
לא, אני לא מבין את זה !״ אמרתי בהתנגדות, מרגיש את עיניי רטובות ומתאפק לא לבכות מולו ולהיראות פגיע. ״כי אכפת לך מדברים, כמו שאכפת לך מבראנדון ולא תאמר זאת בקול״
״זה היה מיותר עבורך לטוס עד הנה כדי להטיח לי את זה בפרצוף.״ אמר, מביט בי בזלזול עם הלשון שלו בקצה שפתיו. הייתי חסר אונים מולו, שנאתי שהוא גרם לי להרגיש ככה.
״זה בגלל שאני מכשף ?״ שאלתי, מביט בעיניו וקיוויתי שכואב לו לראות אותי פגיע מולו. הוא לא השיב, וזו הייתה התשובה עבורי. ״אתה באמת חושב שאני מסוגל לעשות משהו שיפגע בך ?״ התקרבתי אליו באיטיות, מושיט את ידי לידו ואסיר תודה על כך שהוא לא התנגד למגע שלי.
״הם לא היו כמוך לואי״ לחש, מדבר על המכשפים שהכיר בעברו. ״אבל להופיע בבריטניה... גורם לי לתהות אם אתה כמוהם״
״לא...״ הנדתי בראשי, מרגיש את הדמעה זולגת במורד הלחי שלי. הוא הידק את שפתיו ומחה אותה מפניי, התקרב כדי לנשק למצחי ולהשלים את החתיכות השבורות בלבי, אבל רק כדי שארגע, כי לאחר מכן הביט בעיניי בלי לומר דבר, וידעתי שזה לא אומר שהוא בסדר עם זה שהופעתי פה. ״רציתי שתסמוך עליי״
״זאת לא הדרך״ לחש. הוא לא הסתכל לעיניי, נשם עמוק והסתובב, מנתק את המגע שלו ממני והולך, מותיר אותי לבד. דמעה נוספת זלגה מעיניי, והוא לא היה כדי למחות אותה מפניי. לאחר שנעלם הרשיתי לעצמי לבכות, לשחרר את הכאב שחשתי.
ולאחר רגעים קפצתי מבהלה כשהרגשתי יד על כתפי, בחור מבוגר עם זיפים אפורים הביט בי בצער, הנהן קלות בראשו לפני שמלמל,
״אני משתתף בצערך.״
עצרתי מבולבל, מביט סביב בית הקברות ומבין שזה נראה כאילו אני מתאבל על מישהו. רציתי לצחוק מהסיטואציה, אבל לא התכוונתי לגרום לו להרגיש כמו אידיוט בניסיון לעשות מחווה טובה.
״תודה״ אמרתי, הולך ממנו ומצמצם את עיניי, גיחכתי לעצמי, מרים את מבטי לאבן שבה כתוב ׳בריאנה סטיילס׳. התקרבתי לקבר והתבוננתי בו, מרגיש באנרגיה חזקה שזורמת בקצות אצבעותיי, בכל עורקיי. נשמתי עמוק, מרגיש את הכוח שמתעצם בי. התחושה הייתה מוזרה.
הנחתי את ידי על הקבר ושמעתי צרחות אימים בשנייה, כל גופי הצתמרר בפחד ומיד ניתקתי את המגע עם האבן בחוסר נשימה, מזיע ומבוהל. לקחתי צעד לאחור, מביט באבן מבועת, היא הייתה מכושפת. הנשמה שלה סובלת. הרגשתי את זה, ידעתי את זה. הסתכלתי סביב ולא היה אף אחד בקרבת מקום, לכן הושטתי את ידי לאבן פעם נוספת בניסיון לקבל שליטה על כישוף שהוטל על נשמתה.
היא הביטה בי, מפוחדת וצעירה, יפהיפיה כמו בתמונות. זו לא בתו של הארי... זו אשתו, בריאנה.
״לא... בבקשה״ היא התרחקה, הסתכלתי סביב ולא היה דבר, רק קרקע שוממת, ונראה שהיא רואה אותי אחרת מכפי שאני, אחרת לא הייתה מבוהלת כלכך.
״אני לא מתכוון לפגוע בך״ אמרתי, מרים את ידי ומנסה לקנות את אמונה. היא לא סמכה עליי, הכרתי את המבט הזה.
״א-אני לא יודעת איפה הם, אני נשבעת״ אמרה, מנידה במבטה. היא הייתה בסטרס, לא ידעה רוגע. תהיתי אם היא מודעת לכך שהיא מתה ? איך יכולתי לראות אותה ? ״אתה שומע ? אני לא יודעת איפה הם מתחבאים״
״מי ?״ שאלתי מבולבל,
״הארי ובראנדון, אתה חייב להאמין לי״ היא בכתה, מתחננת לרחמים. צמצמתי את גבותיי בבלבול, הנשמה שלה סובלת.
״תאחזי בידי״ ביקשתי, מביט בעיניה המפוחדות, ״לא אפגע בך, אני נשבע״
״איך אוכל לסמוך עלייך ?״ שאלה בהיסוס, ידי מושטת אליה ולאחר מבט מקוצר היא אחזה בה. עצמתי את עיניי ושאבתי את כל הכישוף שהוטל עליה, מרגיש בכאב שחודר לגופי וגורם לי לזעוק ולהתקפל מעט. ההרגשה הייתה כמו לחוש בעצמותיי נסדקות, בחולשה שמשתלטת על כל גופי ולא מרפה.
״היי !״ היא קראה, מביטה בעיניי והתקשיתי לפקוח את עיניי, הרגשתי שאני מוכרח להסתלק מפה. ״למה עזרת לי ?״
״כי זה לא מגיע לך״ אמרתי. ממה שהארי סיפר לי המכשפים הרגו אותה על כך ששינה את בראנדון, ככה הם הענישו אותו. וכנראה שהמכשפים עינו את נשמתה כדי למצוא אותם.
״אינך מעוניין לדעת איפה הם ?״ שאלה מבוהלת, נראתה מודאגת.
״אני יודע איפה הם, בריאנה.״ השבתי, היא נרתעה והתרחקה ממני, מנידה בראשה וגרמה לי להרגיש מבולבל. ״הכל בסדר ?״
״אתה חייב להתרחק ממנו״ אמרה בבהלה, עיניה פעורות ונשימותיה מואצות, ״אל תסמוך עליו !״
״על מה את מדברת ?״ שאלתי מבולבל, מתקרב אליה ומבחין בזה שהיא רועדת, משהו רודף אותה מן העבר...
״אתה חייב להבטיח לי שתתרחק ממנו״ נשמה, מפוחדת. ״הוא רע״
״בריאנה... על מה את מדברת ?״ שאלתי, היא הסתכלה לעיניי ונראתה מופתעת מכך שלא ידעתי פרט כלשהוא. היא התקרבה אליי והתכוונה לספר לי
״בראנדון-״
״אדוני״ קפצתי מבהלה כשהבחנתי בבחור המבוגר תופס בכתפי. התרחקתי והסתכלתי לעיניו, ״אתה בסדר ?״
״מה...״ נשמתי, מסתכל על הקבר של בריאנה מבוהל, היא התכוונה לספר לי משהו. הרמתי את מבטי אליו והנהנתי בראשי, הוא הנהן בחזרה והסתובב ללכת. לפי הקפוצ׳ון שלבש הוא עובד פה. הרמתי את מבטי לקבר שוב, מושיט את ידי לאבן ולא חש בכלום, זה נעלם.
״לא...״ פלטתי, מניד בראשי ומנסה להושיט את ידי לכל איזור באבן של קבורתה. ״לא לא לא...״
לא הצלחתי. לא הרגשתי את זה שוב, זה היה חסר כישוף עכשיו.
שאבתי הכל. אני לא בטוח איך עשיתי את זה. היה בזה משהו נורא טבעי, כאילו וספר הכשפים שנייט הביא לי היה לפעמים חסר טעם, כי זה קיים בתוכי באופן לא מודע.
אז איך אני אראה אותה שוב ?

זכרתי את הפרק יפה יותר🤨