נק׳ מבט לואי:

דפקתי בדלת ביתה של ליה, הייתי לחוץ ומתוח לפגוש אותה. לא רציתי שהאווירה בינינו תהיה רעה, אבל זה ישמע תמים  מצידי לצפות שנסיים את הגירושים הללו בטוב. במיוחד כשאני לא הבאתי לה סיבה, אז הבנתי לגמרי את הכעס שלה עליי.
היא פתחה את הדלת וחייכה חיוך קל,
״תיכנס,״ היא נכנסה פנימה. נכנסתי אחריה וסגרתי את הדלת בעקבותיי. ״ארזתי את הדברים שלך, לא רציתי להטריח אותך וגם היה לי זמן פנוי״ היא משכה בכתפיה והובילה אותי לחדר שהיה בעבר שלנו. התבוננתי בה והיא נראתה פחות פגיעה מפעם קודמת, מה שהביא לי תחושת הקלה.
״תודה״ קולי חלש. הידקתי את שפתיי והסתכלתי על ערימת הארגזים שבפינת החדר, משהו ביראה הזה צבט בלבי. אני לא חושב שאספיק לקחת את כולם היום במכונית. ״הי, זה בסדר אם אחזור גם מחר ?״
״כן, בטח״ היא חייכה. הנהנתי ונכנסתי פנימה. על אחת הארגזים הייתה קופסא אדומה קטנה, הרגשתי את לבי מתכווץ מלהסתכל על זה,
״ליה...״ סיבבתי את מבטי אליה, זה הקופסא של הטבעת שאיתה הצעתי נישואים.
״קח אותה, תמכור אותה או משהו״ היא אמרה במצמוצים, הייתי מופתע מזה. הסתכלתי על הקופסא האדומה ותחבתי אותה לכיס המכנס שלי.
״אני מצטער״ אמרתי. הסתכלתי לעיניה והיא לא אמרה דבר, וזה היה בסדר מבחינתי.
בכמה פעמים הרמתי ארגזים לתוך המכונית, כשלא היה עוד מקום נפרדתי מליה ונסעתי בחזרה לביתי. לא גרתי רחוק ממנה, זה מה שהיה מנחם. כשחיפשנו דירה יחד אז התעקשתי לגור די קרוב להוריי, בגלל שאני בן יחיד אז הקשר איתם נורא חשוב לי.
כשהגעתי לביתי חניתי בחנייה הפרטית שלנו, יצאתי מהרכב והרמתי את הארגז הראשון לביתי, לא אהבתי את התהליך הזה של המעבר, זו פרידה סופית, אין דרך חזרה. כשעליתי במדרגות לחדרי ניסיתי לא להשמיע רעש כדי שאבא לא יתעורר, הוא ישן צהריים.
נכנסתי לחדר והנחתי את הארגז בפינת החדר, חש צביטה בבית החזה. נשמתי עמוק והתיישבתי במיטה שלי, הסתכלתי לטלפון וכאב לי קצת. כאב לי להתנתק ממנה לגמרי, להתנתק מכל מה שחשבתי שיהיה לי, מהעתיד שתכננתי, זה פתאום היה זר כל הסיטואציה. הכל התפרק בשנייה.
נשמתי עמוק כשהרגשתי את גוש הדמעות חונק בגרוני. הסתכלתי במסך הטלפון ואולי זה היה טעות, אבל התקשרתי ללוק. נשכתי את שפתיי בזמן שהמתנתי שיענה, לקח לו מעט זמן עד ששמעתי את קולו.
״היי, לואי״ קרא. חייכתי עם כאב קל,
״היי, מה שלומך ?״ שאלתי, מתחיל בשיחת חולין ונבוך להציע משהו מעבר. אבל אני מוכרח, לא הייתי עושה צעד כזה גדול כמו להתגרש אם לא הייתי יודע שיש בי בעיה.
״הכל טוב, איך אתה ?״ שאל בחזרה, והייתי מוכרח לשקר.
״אני בסדר.״ אמרתי. הידקתי את שפתיי והשפלתי את מבטי, לבי פעם בחוזקה מלחשוב על המילים שתכננתי לומר, והיססתי, אבל הייתי צריך את זה. ״מה דעתך לבוא אליי ?״
״הו, זה נשמע נהדר״ נשמע שהוא נלהב וניסה להסתיר את זה, ״כמה דקות אהיה אצלך, בסדר ?״
״אין בעיה״ חייכתי וניתקתי את השיחה. עכשיו באמת קיוויתי שאבא לא יתעורר, לא ידעתי מה להגיד לו. הוא ישאל שאלות ויתעניין במי זה לוק, ואצטרך לשקר, הדבר השנוא עליי.
הכנסתי את שאר הארגזים לחדרי וחיכיתי בסלון. נשכתי את שפתי וניסיתי לחשוב איך אעביר את הזמן עם לוק, שנאתי שהרגשתי כרגע שהוא נחמה ולא משהו מעבר. רציתי להתעניין בו כמו שהוא בי, לנסות להיפתח בקטע הזה קצת יותר ולא הצלחתי. זה הביך אותי, רציתי להסתיר את פניי בכל פעם שהתבונן בי בפליאה.
כשדפיקות נשמעו בדלת כל מחשבותיי התאפסו. קמתי לפתוח וזה היה הוא, לבוש בחולצה כחולה שנראתה טוב על גופו המוצק, היה לו חיוך יפהיפה, וניסיתי להחזיר אחד בעצמי.
״היי, כיף לראות אותך״ משכתי אותו לחיבוק, וזה היה מהרגע שהרגשתי לא גברי, שישר חשבתי מה סטיב ופול היו אומרים על זה שחיבקתי הרגע גבר. תמיד הייתי בסביבה של ה׳גברים׳, של מי שבוחן למי יש את הציצי הכי גדול בסביבה, וכל השטויות האלה. ועכשיו אני נרתע מלחשוב על תגובתם של כולם, כי הם לא באמת מכירים אותי ומה אם לא יאהבו את מה שיכירו ? ״בוא, כנס״
הוא נכנס ובחן את הבית, ״אתה גר פה לבד ?״ שאל בסקרנות, סגרתי את הדלת והנדתי בראשי,
״עם ההורים שלי.״ אמרתי בלי להסביר יותר מדי, אמא שלי לא גרה איתנו תקופה, היא עברה אל אמא שלה מהפחד של החיה המסוכנת שמסתובבת בעיר. אני מבקר אצל סבתא מדי פעם אבל לא יוצא לי כלכך הרבה, מה שמזכיר לי, כדאי שאתקשר אליהן היום.
״תעשה לי סיור״ הוא ביקש בחיוך די פלרטטני שגרם ללחיי לסמוק. חייכתי והסתכלתי סביב, הסלון והמטבח, ולמעלה החדרים.
״בוא אחריי״ פניתי למדרגות ועליתי למעלה, ״ובכן, תהיה בשקט כי אבא שלי ישן״ לחשתי,
״אין בעיה״ קולו חלש וחיוך בטוח על שפתיו. נכנסתי לחדרי והוא אחריי, סגרתי את הדלת ונעלתי, על כל מקרה. ״כל הארגזים... זה מהבית שלה ?״
״כן, לא סיפור גדול...״ גירדתי בראשי וגלגלתי אליו את עיניי.
״איך אתה מרגיש ?״ שאל, וכששאל את זה זה הכביד עליי, וישר הסוויתי את הנושא לכיוון אחר בזה שצעדתי לעברו, הושטתי את ידי לכתפו ולחשתי,
״אני מעדיף לא לדבר על זה.״ הסתכלתי לעיניו, והוא נראה מגורה קצת. הוא הושיט את ידו לאגני לקרב אותי אליו והמגע הזה היה לי זר, מבלבל ובכל זאת ניסיתי לזרום איתו.
״אל תירתע״ אמר בשקט, כנראה ששם לב. אצבעותיו ליטפו בעדינות את פניי וזה הרגיע אותי. הוא צדק, אני לא אמור להירתע, אני לא אמור להילחם בעצמי. הסתכלתי לעיניו והתקרבתי באיטיות עד ששפתי התחברו עם שלו לנשיקה קטנה, וכשהנשיקה עמדה להיפסק הוא קירב אותי והמשיך אותה. הוא היה להוט, מה שגרם לי להיסחף אחריו. זה הרגיש נכון יותר מלנשק אישה, וכעסתי על עצמי בו זמנית. התיישבתי במיטה עדיין לא מפריד את שפתיי משלו, והוא בא מעליי ונישק אותי בפראות, היה בשליטה מלאה עליי. ידעתי שהוא לא יקח את זה רחוק יותר מזה, אבל זה היה נחמד. זה היה לוהט, הרגשתי זקפה ולא הייתי רגיל שבכזאת קלות זה מופיע, זה היה כלכך קשה עם ליה.
״מה תרצה שנעשה ?״ לחש לאוזני ונישק נשיקה לצווארי. עיניי עצומות ואני נסחף לרגע הזה שלא חוויתי מעולם.
״לא יותר מזה, לוק.״ קולי חלש. פקחתי את עיניי והיה לו חיוך קל, הוא נישק למצחי,
״בסדר.״ הוא נשכב לצידי בחיוך והושיט את ידו ללטף את פניי. למען האמת זה הרגיש ממש נחמד, זה היה כלכך אחר. התקרבתי לגופו להתכרבל איתו והוא חיבק אותי, ושוב כל מה שיחשבו עליי צף בראשי. אני יודע שלוק בסדר לגבי זה שאני לוקח את זה לאט ומעדיף להסתיר את הקשר איתו, אבל הרגשתי שזה לא הוגן. הייתי חצוי בין שתי עולמות.
מאוחר יותר באותו יום המשכתי לבלות עם לוק, למעשה יצאנו למסעדה. שנאתי את זה שלא הפסקתי להסתכל סביב אם מישהו מזהה אותי, כי אם הייתי נמצא במסעדה עם סטיב או פול לא הייתי מרגיש ככה. אז למה שמישהו יחשוב שזה דייט ?
״אתה נראה לחוץ״ הוא אמר בחצי חיוך, כאילו וזו לא הערה.
״רק בגלל שעברו עשר דקות והמנות עדיין לא הגיעו״ אמרתי כתירוץ, ואז מבטי קפא על אותו אחד שיצא מהשירותים. עיניו הירוקות לכדו אותי כאילו וידע שאני נוכח פה, וקפאתי למבטו המרוחק. הוא עצר בשולחן שלו ששם ישב לבד, וקצת נלחצתי כי אני די בטוח שהוא עוקב אחריי. הוא תמיד מופיע ומביט בי, כאילו ומצא בדיוק את מה שחיפש. הסתכלתי על לוק שהתעסק במכשיר הטלפון שלו, והסכמתי לעצמי להסתכל שוב על הארי, אך לבי נחת כשהוא לא היה שם יותר. הסתכלתי מסביב מבולבל, זה לא יכול להיות שהוא נעלם, הוא הרגע היה שם. הייתי סקרן וטיפש, גם לחוץ ומרגיש מתוח מכל הסיטואציה. אולי הוא רוצה לסחוט אותי ? הוא ראה אותי ואת לוק בבר... אבל הוא בכלל לא מכיר אותי, זאת אומרת... מה הקטע  איתו ?
״תסלח לי לוק, אני קם רגע לשירותים״ אמרתי ועזבתי את השולחן, הולך לשירותים ומרגיש בפעימות לבי שמתחזקות בכל צעד. הייתי לחוץ לפגוש אותו, הבחור הזה היה מבלבל ולא מובן. פתחתי את דלת השירותים ובאמת לא טעיתי, הוא עמד שם ממול המראה והסתכל על עצמו,
״אני יכול לשמוע את הלב שלך פועם מקילומטרים.״ הוא הפנה אליי את מבטו הקודר, לבי הלם בחוזקה עד שכמעט השתכנעתי שהוא באמת שמע אותו. ״תסגור את הדלת״
״בשביל מה ?״ שאלתי, מרגיש נבוך למולו. הוא צעד אליי וגרם ללחץ להתגבר, ותוך כדי שמביט עמוק בעיניי הוא הוריד את ידי מהדלת הפתוחה וסגר אותה, היד שלו הייתה קרה. בלעתי רוק והשפלתי את מבטי, לא חשבתי שהוא יפגע בי, אבל לא הבנתי למה דרכינו נצלבות כל פעם מחדש. הפעם לא הלכנו לבלאק, אז לא היתה סיבה שזה יקרה. האם הוא באמת בא בעקבותיי ?
״רציתי להתנצל על אותו יום מחוץ לבית ספר״ קולו עמוק ומחוספס, היה קשה לי להאמין שהוא מתכוון לזה משום שטון הקול שלו היה יציב, ממש כאילו הוא קורא מדף. כזה הוא היה נראה בעיניי, חסר רגשות. חסר פחד, חסר כאב, חסר כוונה.
״זה בסדר״ הנהנתי, היה לו חיוך כאילו משהו בי משעשע אותו. ״מה ?״ הייתי מוכרח לשאול,
״אתה מפחד ממני, לואי ?״ הוא צעד בחזרה למראה, ושמי שיצא מפיו גרם לצמרמורת לזחול בעמוד השדרה שלי. נשימתי נקטעה בגרוני ושפתיי נפערו, מדוע הוא חושב ככה ? הוא בחן אותי מלמטה ללמעלה. ״אף פעם לא ראיתי מישהו לחוץ יותר״
״ל-לא, אני פשוט-״ עצרתי כששפתיי פעורות ואני לא מעז להביט בו, ובשנייה הפכתי נבוך והרמתי את מבטי.
״אני מפריע לדייט שלך ?״ המבטא הכבד שלו בלט בשאלה הזו, ולרגע נבוכתי להודות שזה דייט.
״זה לא דייט...״ גיחכתי וגירדתי בראשי, לא הייתי מוכן להודות שאני יוצא עם גבר. עדיין לא. ״אבל כן, אתה די מפריע״
״אז מה מונע ממך ללכת בזה הרגע ?״ שאל, והרגשתי שכפות הרגליים שלי נדבקו לקרקע. התבוננתי בו חסר מילים, הוא ידע מה להגיד בשביל לשלוט בסיטואציה לחלוטין, הוא לא נתן לי בכלל אפשרות לברוח ממנה.
״כדאי שאלך באמת...״ הסטתי את מבטי ממנו ורציתי לפתוח את הדלת אך ידי נעצרה על הידית, ואז הרמתי אליו את מבטי. הוא ישב קודם בשולחן לבד... לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שהוא באמת עוקב אחריי, כמו שחשבתי לפני. ״תגיד, מה אתה עושה פה ?״
גיחך, ״באתי לאכול.״ אמר בפשטות ובביטחון. היה קשה לי להאמין כי לא היה דבר אחד בשולחן שראוי למאכל, אולי משקה חריף וזהו זה. ״אם כי, אפשר לדלג ישר לקינוח״ עיניו סרקו אותי וזה גרם לי להרגיש ממש עירום מולו. הרגשתי את פניי מאדימות ונשימתי נקטעת בגרוני, זה הביך אותי שגבר פנה אליי כך. זה היה מן פלררטוט ?
״תוריד את העיניים שלך ממני״ הסתובבתי לדלת ופתחתי אותה, שנאתי שהוא הביט בי כך. כי לפעמים היו רגעים שכעסתי על עצמי שאהבתי את זה, ושוב הקריסה המעוותת הזאת של כל המציאות שנוחתת עליי.
״שיהיה לך ערב מהנה.״ המבטא שלו היה חלקלק ומפתה, ובכל זאת בקלות התעלמתי ממנו ויצאתי בחזרה לשולחן שלי עם לוק. התיישבתי למולו ושלחתי חיוך מזוייף, כאילו ולא מתחוללת בי סערת רגשות של חרטה על מה שאני מרגיש. רציתי לבטל את הארוחה ולחזור הביתה, אולי לצפות במשחק כדורגל עם הבנים ולשתות בירה.
״הכל בסדר ?״ לוק שאל,
״כן, הכל מצויין״ שיקרתי. הבחנתי בהארי יוצא מהשירותים והולך לשולחן שלו, אבל לא בשביל לשבת ובאמת לקבל ארוחה. אלה בשביל ללגום את כוס השתייה החריפה שלו ולצאת מפה כרוח.
לא התעסקתי בתקרית המשונה הזאת, ניסיתי להתרכז בדייט עם לוק. אך לצערי, גם בזה היה קשה לי להתרכז הפעם.