נק׳ מבט הארי:

שתיתי על הבר בבלאק, כוס אלכוהול נקייה. צופה בטלוויזיה ששידרה את החדשות. שעות הצהריים המקום היה שומם, רק הברמן ואני שמכינים את עצמנו לקראת הערב. לא נהגנו לדבר אחד עם השני, לא הייתי מעוניין בכך. אולי התרגלתי לבודד את עצמי מהם במהלך השנים, עד שהגיע הרגע שהייתי צריך מהם משהו.
״ובכן פיל, אחרי שחשבנו שהשקט חזר לעיר התגלה מקרה תקיפה נוסף של החיה המסתורית...״ שמעתי מהטלוויזיה, מרגיש את לבי הולם. הייתי מבולבל, הרי אנחנו לא תוקפים וגרייס בהשגחה כל הזמן.
״חשבתי שסיימנו עם זה״ טריי הברמן אמר בעודו מנגב את השולחן, לעזעזל. הנחתי שכריסטיאן יודע מי אחראי לזה, מאחר והוא שומר על השלום שלנו עם בני האדם בעיר. שלפתי את הטלפון מכיסי והייתה הודעה מלואי שנשלחה מהבוקר, ורק עכשיו אני רואה אותה. 

׳זה גרוע שאני לא מצליח ללמד כיתה שלמה משום שאני חושב עליך ללא הפסקה ?׳

לבי החסיר פעימה וחיוך נמרח על שפתיי, שנאתי כמה שאהבתי את זה. אני לא נוטה להתכתב בהודעות, וגם לא רגיל לקבל ממנו הודעות כאלה. אבל זה בהחלט עשה לי משהו טוב, ריגוש שלא היה קיים אצלי שנים, כזה שמעוור אותך והופך אותך לאידיוט. אבל נכנעים לזה, כי זה סוחף, ומושלם. לא חשבתי שדבר כזה יקרה, לפעמים אני מאשים את הקארמה בזה שנפגשנו. אני לא מאמין שאני טוב עבורו, כמו שהוא עבורי. אני לא רואה את הטוב שהוא מחפש בי, ולא מצליח לשחרר מהאשמה שצצה לי לצידו. הוא היה די טהור, ליד מישהו הרסני. שנאתי לפעמים את העובדה שהוא לא שפט אותי על דבר, אולי התרגלתי לשיפוטיות של כולם כלפיי. ובכן, נתתי להם סיבות מספיק טובות לזה. חששתי שזה ישתנה, הרי זה לא קבוע ומי כמוני יודע כמה מהר דברים חולפים ומשתנים בלי שנרגיש. נצרתי את הרגעים לצידו, חרוטים בלבי ובזכרוני. כדי שאם יום אחד זה יגמר, אוכל לזכור כל פרט ופרט בשלמותו. לפעמים זה מה שעזר לי להעביר שנים רבות כלכך, הזכרונות הטובים שנשארו איתי.
יצאתי מהבלאק והלכתי הישר למכונית שלי, מחליט לנסוע לבית ספרו. אני לא הטיפוס הרומנטיקן, לא אחד שיודע להתבטא במילים ולעשות מחוות יפות. הזנחתי את זה בעברי וידעתי שלא אצטרך להשתמש בזה שוב, כי לא אכנס למערכת יחסים מכל סוג.
טעיתי.
כשהסתכלתי לעיניו הכחולות שהתכווצו עם החיוך המתוק, חלק בי התמוגג, הוא היה יפהיפה בעיניי. שנאתי את החלק החלש הזה שבי, שעוזב את עיסוקיו ונוסע כדי לפגוש במישהו.
וברגעים כאלה נשבעתי לעצמי, לא אתן לזה להפוך אותי לחלש.
הוא לא במקום הראשון אצלי.
אמרתי את זה לעצמי יותר מדי פעמים, משום שחששתי מזה שזה לא נכון. אבל במקרים מסויימים הייתי צריך להתגבר על הרגשות הללו.
תוך כדי הנסיעה לא הפסקתי לדמיין את זיו פניו, בין השמיכות, חסר כל מחסומים.
ליל אמש היה מושלם, הנשיקות איתו, החיבוקים, הליטופים, הסקס. הוא העיר בי יצרים חזקים כלכך, ושנאתי שאיבדתי שליטה איתו. שנאתי שחשתי תשוקה לדם שלו, ואולי יותר מדם אנושי. פחדתי לפגוע בו.
פחד... שכחתי מה זה, וזה נוראי.
הוא לא במקום הראשון אצלי.
האטתי ליד בית ספרו וראיתי כמה ילדים שמסיימים את יום הלימודים, אלה השעות שהוא מסיים לעבוד ממה שאני יודע, וחיכיתי עוד כמה רגעים במכונית עד שיצא.
לאחר מספר דקות, הוא יצא עם בחור ונראה שהם מדברים, הנחתי אחד המורים האחרים. הוא הבחין במכונית שלי, הבעתו מופתעת כמו שחשבתי והוא אמר משהו לבחור שאיתו לפני שבא למכונית. אבל הבחור הסתכל לכיווני, מבט משונה.
לואי התכופף ליד החלון שבדלת לצדי, ״מה אתה עושה פה ?״ שאל בחיוך,
״לוקח אותך״ אמרתי בביטחון, מביט לעברו בחצי חיוך והוא צחק, נכנס למכונית
״המכונית שלי נמצאת פה בחניה, אתה יודע״ אמר כעובדה, התבוננתי בו חסר נשימה, לבי הולם בחוזקה ודמי קופא בעורקיי.
״רציתי לראות אותך״ אמרתי בכנות, הוא חייך חיוך ביישן, כזה שגרם ללחייו לקבל צבע קל. לפתע התקרב לנשק את שפתיי, נשיקה קלה ומהירה. הסתכל לעיניי לאחר מכן ונשך את שפתו התחתונה, ״אל תשטה בי״
״מה פתאום...״ חייך ובחן את פניי, מקבל שליטה על יצריי ברגע. התבוננתי בו כדי לזכור בו הכל, השיער החום בהיר שנראה תמיד מסודר בקלות, המבט בתמים הזה, אידיוט כמוני. הוא לבש חולצת גולף בצבע בז׳, מסתיר את הסימנים שהשארתי לו בצוואר, שמהם חששתי.
״איך אתה מרגיש ?״ שאלתי, הופך את האווירה למעט יותר רצינית עכשיו.
״נהדר, למה ?״ שאל בחזרה.
״הנשיכה״ קולי חלש, הוא הסתכל לעיניי והנהן, אחז בידי וגרם לזה להרגיש נורמלי, זה לא שלעולם לא הייתי כלכך קרוב למישהו, אבל התרגלתי למרחק מכל אדם. מעטים שהתקרבתי אליהם ולא ככה.
״לא הייתי משקר עליך״ אמר. האשמה אכלה אותי, המחשבה שיכולתי לפגוע בו, או שפגעתי. התייסרתי על כך. הרמתי את ידו כדי לנשק את גבה, מביט בחיוך שנמרח על שפתיו.
״בסדר.״ השבתי. ״מה דעתך להגיע לבלאק מאוחר יותר ?״
״בשביל לארח לך חברה בזמן שאתה מקעקע ישבן של בחורה ?״ שאל בחוצפה שמשכה אותי, הוא קנאי. אני לא יודע איך הרגשתי לגבי זה שקינא לי, הרי אני לא מעוניין באף אחד אחר מלבדו.
״בדיוק בשביל זה.״ אמרתי. הוא חייך וגלגל את עיניו, נשם עמוק לאחר מכן והביט בי,
״אני לא מבטיח״ אמר, מתגרה בי בכך שהתקרב קצת עם ראשו,
״אז נתראה בערב.״ קבעתי את זה, מתקרב לנשק לשפתיו והוא התרחק, מחייך מהעובדה שמצליח למשוך אותי כך.
״אולי...״ מלמל, חייך חייך רחב ויצא מהמכונית. הסתכלתי עליו הולך לכיוון המכונית שלו, סיבב את מבטו וחייך אליי לפני שנכנס למכונית שלו.
נסעתי משם.
לא עברתי בביתי היום, התעוררתי אצל לואי ומשם ישירות הגעתי לבלאק. את רוב זמני אני מעביר שם, מנקה את הראש, לפעמים מצייר ומדי פעם יושב ושותה עם זרים ושומע את סיפור חייהם האומלל.
ועכשיו יש את לואי... השגרה השתנתה, הרצונות שלי השתנו. אני משתוקק לבלות את זמני לצידו, לצחוק איתו ולנשק אותו, אני שונא כמה שוטה הפכתי ממנו. הוא היה מיוחד, הוא לא שפט אף אחד ואהבתי את זה. הוא גרם לי להרגיש טוב יותר, אפילו לשאוף לזה. אני מניח שחששתי לאכזב אותו, ושוב הפחד התקיים בי. נוגע ישירות בו.
הוא לא במקום הראשון אצלי.
אמרתי לעצמי שוב, מתכחש למספר שניות לכל מה שהרגשתי לגביו, רגשות שהיו כלכך אמיתיים ונכונים. אכפת לי ממנו.
החניתי את המכונית מחוץ ביתי ויצאתי ממנה, צועד ומאט כשהבחנתי בדלת ביתי פתוחה. תהיתי למי יש משאלת מוות שפרץ לביתי.
נכנסתי פנימה בצעדים שקטים ואיטיים, היה חשוך כפי שהשארתי את הבית, רק האור מבחוץ נכנס דרך החלונות. התמקדתי בכל רעש שאוכל לשמוע, ואני סבור ששמעתי משהו מחדרי.
סגרתי את הדלת והלכתי באיטיות, הבית שלי הוא גבול אדום שאין לחצות אותו.
עליתי במדרגות, מנסה לשמוע משהו ולא היה דבר. מה אם זה לא אדם ? אולי זה ערפד ? כריסטיאן לא נוטה לבקר, הוא שולח את אלכסה אם הוא רוצה להעביר לי משהו. ואלכסה לא מתקרבת לביתי מרצונה. גרייס לא יודעת היכן אני גר, ואין אדם מספיק טיפש שיסתכן בלהיכנס לבית מבודד ומרוחק מהעיר.
הגעתי לקומה הראשונה ודלת חדרי הייתה פתוחה, לבי הלם בבית החזה שלי, זה היה משונה.
צעדתי באיטיות ונראה שהחדר ריק, הווילון זז כנגד הרוח, לא זכור לי שהשארתי חלון פתוח. נכנסתי לחדר וסגרתי את החלון, מסתכל סביב ומבחין בתמונה שלי ושל בריאנה מונחת במיטה.
לא אהבתי את המחשבה שעלתה לראשי, וקיוויתי שאני טועה.
״אתה בבית.״ הקול המוכר נשמע מאחורי, ערמומי כמו לפני, כאילו ודבר לא השתנה. עצמתי את עיניי, מהדק את לסתי ומסובב באיטיות את מבטי, והוא עמד שם. שיער קצר יותר, מכנס מחוייט וחולצה מכופתרת בצבע כחול כהה. חיוך רחב על שפתיו, גומה בלחי ימין שלו, קו הדמיון היחידי בינינו. הסתכלתי לעיניו הירוקות והאפלות, דבר לא השתנה בו. ״היי אבא.״
הוא לא נוטה לקרוא לי אבא. ״מה אתה עושה פה ?״ דילגתי ישירות לשאלה הזו, משום שזה היה ברור עבורי שהוא לא מת במלחמה נגד המכשפים. לא הופתעתי לראותו. חיפשתי אותו, נסעתי לדאלאס בטקסס, משם ליוסטון, והוא ברח ומחק את עקבותיו. הוא ידע שהייתי בעקבותיו, וברח.
״זהו ?״ גיחך, צעד באיטיות, ״לא התגעגעת ? אתה אפילו לא נראה מופתע, ואוו, יכול להיות שייחלת לזה ?״ הוא דיבר מהר, קליל כמו תמיד.
״אתה לא רצוי פה״ אמרתי, מוטרד מנוכחותו, במיוחד כשלואי מעורב עכשיו. אם בראנדון ידע שקיים מכשף טומלינסון, הוא יביא למותו בלי לחשוב.
״אני דווקא חושב שאתה טועה, כריסטיאן הזמין אותי״ סיפר בחיוך, ״הוא נראה שונה, תספורת חדשה ?״
״אז כולם ידעו זאת ?״ שאלתי בחצי חיוך, כולם ידעו על כך שפברק את מותו, וגם אני ידעתי זאת אבל לעולם לא הייתי בטוח. כל עוד לא ראיתי גופה, לא האמנתי לדבר. ״עד כדי כך פחדת ממני ?״
״ידעתי מה היתה התוכנית שלך״ הסתכל לעיניי בכעס, ואז חייך במהירות, ״לא כלכך חכם, מה אמא הייתה חושבת על זה ?״
״שאני עושה טובה לאנושות״ השבתי, הוא חייך והנהן בראשו,
״לך אכפת מהאנושות ? באמת ?״ צמצם את עיניו, ״בחייך הארי, איפה הימים בהם השארנו שלל גופות בעקבותינו ?״
״לא השתנית בכלל״ קולי חלש, הוא חייך והנהן בראשו.
״דווקא הספר שלי אמר לי שהתספורת משנה אותי מאוד, גם גידלתי זקן, לא מוצא חן בעיניך ?״ שאל, הסרקזם שלו עייפה אותי. התוכנית שלי הייתה להרוג אותו במלחמה נגד המכשפים, והכל יצא מכלל שליטה שם.
״למה כריסטיאן קרא לך ?״ שאלתי, הוא חייך וחשף את שורת שיניו הלבנות,
״ישר ולעניין, אה ?״ שאל, לקח נשימה וצמצם את עיניו, ״מישהו בשם לואי, אומר לך משהו ?״
לבי צנח ובטני התכווצה, נשימתי נקטעה בגרוני וקפאתי מהמשפט הזה. מה קורה פה שאני לא יודע ? לאחר מבט ממושך התקרבתי במהירות ואחזתי בגרון שלו, לוחץ ושומע אותו נחנק, אבל הוא חייך אליי תוך כדי, הוא היה סוציופת.
״תתן לי להזכיר לך שאני חזק ממך״ לחשתי באיום, מתקרב לפניו,
״ותשא בתחושה שלקחת את חיי בנך ?״ קולו חנוק, הוא נאבק בידי כדי להשתחרר ושפניו הפכו לאדומות שחררתי. יכולתי לחנוק אותו עד מותו, אבל זה לא ישנה דבר משום שיחזור לחיים לאחר מספר דקות. הוא השתעל, מסדיר את נשימותיו, ״ואוו, התחלת להתאמן ?״
״מה הבעיה המזויינת של כריסטיאן ?״ הייתי נואש לתשובות, חשבתי שכריסטיאן בסדר עם העובדה שלואי מכשף.
״הבעיה של כולנו הארי, מכשף טומלינסון״ הוא לחש את הסוף, ״אינך זוכר מה היתה המטרה שלהם בפעם הקודמת ?״
״הוא לא מודע למטרה שלהם״ אמרתי, מגונן עליו ומבחין במבטו המשונה של ברנאדון
״די מפתיע שאתה מגן עליו״ בחן אותי, ״רומן נוסף ? לא מפתיע, תמיד אהבת את הרכרוכיים-״
״מה הסיבה שאתה בביתי לעזעזל ?״ קטעתי אותו, שפתיו התעקלו לחיוך והוא צעד אליי עד שעמד קרוב מדי.
״הבנתי שתוכל לעזור לי למצוא אותו״ אמר בפשטות, זוקף את גבותיו ושילב את זרועותיו. ״כמו הימים היפים, זוכר את המרדף אחר פאבלו ?״
״מוטב שתלך.״ אמרתי באיום, אך באיפוק רב.
״משום שלא תשלוט בעצמך ותקרע אותי לגזרים ?״ לחש, חייך וגלגל את עיניו, ״איך אתה חי עם זה, דרך אגב ?״ הוא הסתובב והתהלך במסדרון, הסתכל על התמונות התלויות בקיר, ״אף אחד לא חשב שתשרוד עם הדם השחור, די מעוות בעיניי אם להיות כנה-״
״בראנדון״ קטעתי אותו, מסרב לשמוע עוד זיוני שכל, הוא מחפש לשגע אותי, הוא תמיד חיפש את זה. הוא חש סיפוק ממה שרע, ומתעב את מה שטוב.
״בראנדון״ הוא חיקה אותי וגיחך, ״שכחתי איך זה נשמע מפיך, נורא נוזף, יודע ?״
צעדתי אליו והוא הרים את ידיו בכניעה, ״אוקיי, הבנתי.״ אמר מיד, חייך ועקף אותי כדי לצאת מפה, אבל זה נראה רעיון גרוע יותר לדעת שהוא בחוץ מסתובב חופשי, איפה שלואי יכול להיות.
הוא יחפש אותו, אבל לא אתן שמשהו יקרה לו.
הוא במקום הראשון אצלי.