״אז אם נפתור את השאלה השנייה, הראשונה תתברר כפשוטה יותר-״
הצלצול שהורה על סוף השיעור נשמע ברקע, לאף אחד לא היה אכפת שהייתי באמצע משפט וכולם מיהרו לצאת מהכיתה. נאנחתי והתחלתי לסדר את חוברות הלימוד בתוך התיק השחור, הבחנתי בדמות שנעצרה מולי והרמתי את מבטי, קרן.
״זה היה שיעור מצויין, מר רובינסון״ היא חייכה חיוך רחב. זה ריגש אותי שהיא כזאת חרוצה, בהחלט התלמידה האהובה עליי.
״אני שמח קרן, המשך יום נעים״ איחלתי לה, היא נופפה והלכה. הכיתה התרוקנה והמשכתי לסדר את החפצים בתיק שלי, זה לפעמים מאתגר ללמד בני נוער, אכפת להם מדברים אחרים שלא כוללים את השיעור שלי. אני שם לב לאלה שמתעסקים בטלפון, ולאלה שמתלחששים ביניהם.
סגרתי את התיק ותפסתי אותו מן הידית, יצאתי מהכיתה והמשכתי במסדרון בשביל לצאת מבית הספר. חייכתי לצוות ההוראה שראיתי בדרך בנימוס, לא התחברתי אליהם כלכך. רובם היו מבוגרים ממני וקצת מתנשאים, לא הטיפוסים שאני אוהב.
יצאתי מהדלתות וקפאתי כשהבחנתי בבחור גבוהה שזיהיתי אותו בין שניות. בלעתי רוק ובחנתי אותו, שיערו מסודר לאחור ועיניו הירוקות לכדו אותי במבט עקשן. שפתיי נפערו ואיבדתי את נשימתי, האם זה צירוף מקרים ?
המשכתי ללכת והתעלמתי ממנו, הוא בטח מחכה לילדה שלו. עכשיו תהיתי אם יש לו ילדה, הרי הוא כלכך צעיר, לא ?
״לואי״ הקול הצרוד שנשמע מאחורי גרם לי להיעצר. סיבבתי את מבטי בשאלה, לא ייתכן שהוא זכר.
״הו, איזה צירוף מקרים !״ חייכתי והסתובבתי, שנאתי לנהוג בצביעות אך היו מקרים מסויימים בהם לא היתה לי ברירה.
״לא הייתי קורא לזה צירוף מקרים״ אמר והחל לצעוד לידי, הנוכחות שלו הכבידה עליי, חנקה אותי מאוויר, הרגשתי לחוץ ומתוח, נבוך מבדרך כלל. כמעט ולא יישרתי אליו מבט. ״למען האמת חיפשתי אותך.״
״אנחנו לא מכירים״ צמצמתי את עיניי ונעצרתי בשביל לנהל את השיחה הזו וללכת ממנה כמה שיותר מהר. ״אני אפילו לא זוכר את שמך״
״אני בספק...״ גיחך בביטחון והסתכל לעיניי, הצבע בעיניו היה קסום. היה יפהיפה ומיוחד, אני לא ראיתי את הגוון הזה על אף אחד, ירוק בהיר ובוהק, ממש כמו פילטר באינסטגרם. כולו בעצם... בלעתי רוק ודחקתי את המחשבות הללו, מוריד את מבטי.
״למה חיפשת אדם שאתה לא מכיר ?״ אזרתי אומץ ליישר אליו מבט. היה לו חצי חיוך מהפנט, גומה מתוקה וגסה.
״כי אני סקרן״ אמר בינו לבין עצמו, מלמול שקט.
״א-אני מצטער ג׳יימס, אני מוכרח ללכת״ הסתובבתי לפנות למכונית הישנה של אבי שחנתה מחוץ לבית הספר.
״רואה ? אתה זוכר את שמי״ קולו מתבדח, כאילו ודבר לא רציני פה. עצרתי ופלטתי נשימה, זה לא בסדר שהוא יודע איפה אני עובד, למען האמת הדבר הזה הטריד אותי. הסתובבתי אליו והיה לו חיוך ציני, ״וזה הארי, אלא אם כן תרצה אחרת״
״מה ?״ זקפתי גבה. ניערתי בראשי בשביל להתאפס על עצמי והסתובבתי בחזרה לרכב.
״זה רעיון מצויין, לאן נוסעים ?״ שאל והלך לכיוון המושב השני שלצד הנהג. אלוהים, האם הוא קיבל ממני מסר מוטעה באותו היום ? הסתכלתי עליו בזמן שחשבתי מה עשיתי לא נכון שגרם לו לחשוב שארצה אותו בסביבתי, רודף אחריי בצורה מוזרה ומטרידנית.
״אנחנו״ הצבעתי עליו ואז עליי, ״לא נוסעים לאף מקום.״
״אז נישאר פשוט לעמוד ?״ חייך, ״השמש לא הופכת לקרה יותר, את יודע״
רציתי להעיר לו על המעיל שלבש, אבל הוא יבין את זה אחרת. ״אוכל פשוט לשאול מה אתה רוצה ?״ לא אהבתי להיות ישיר מדי, יש אנשים שנפגעים מזה.
״להבין מה לעזעזל דפוק בך״ קולו עמוק, לבי נחת ולא ידעתי אם להיעלב מהאמירה הזאת.
״דפוק בי ?״ שאלתי, ״לך לעזעזל.״
פתחתי את דלת הנהג ונכנסתי פנימה, סוגר את הכפתורים ומניע את המכונית. בזמן שחגרתי קפצתי מבהלה כשהדלת שלידי נפתחה והוא נכנס פנימה. לבי הלם ועיניי נפערו, א-אבל הדלת הייתה נעולה !
״לא, לא !״ קראתי לפני שנכנס, הוא הסתכל עליי במבט שואל. ״אלוהים, יצאת לגמרי מדעתך ?! תצא מהמכונית שלי״
״מורה בבית ספר, מי חשב ?״ מלמל, מתעלם ממני. הרגשתי נבוך ואבוד. לא נתקלתי במישהו חצוף כלכך, הוא גם לא נראה בעיניי משוגע, פשוט עם ביטחון מופרז. ״אז שם המשפחה שלך זה רובינסון״
״אתה לקחת משהו ?״ שאלתי בשקט והסתכלתי לעיניו הפיכחות, הוא לא היה נראה בהשפעה של דבר. היה קשה לי להבין אותו, לא רציתי להתעסק בזה כרגע כי הייתי מוכרח להגיע הביתה ולעבור על כמה עבודות. ״שאסיע אותך לבלאק ?״
״תעשה לי טובה...״ הוא מלמל וחגר. בלעתי רוק ובחנתי אותו, לבי הלם מהלחץ שהדהד בכל גופי, ואז הוא שלח חצי מבט לעברי, ״אני מסוגל לשמוע את הלב שלך מקילומטרים״
״לו רק היית במרחק של כמה קילומטרים זה היה נהדר״ גלגלתי את עיניי והידקתי את שפתיי, הסתכלתי לכיוון בית הספר שממולנו ולא התחלתי בנהיגה. אחכה שייצא, הוא לא יישאר כאן כל היום. הרגשתי שריטה בידי שגרמה לי לקפוץ מבהלה ולהתרחק
״הו שיט, מגושם... אני מצטער״ אמר ונגע בשריטה מה שגרם למעט דם להימרח על הזרוע שלי. זה לא כאב, מעט שרף ולא יותר מזה. הוא בחן את השריטה במבט ממוקד ונחיריו התרחבו, משהו בזה הרתיע אותי ומשכתי את ידי ממנו, מקבל את תשומת לבו בחזרה.
״מה אתה עושה ?״ קירבתי את ידי לחיקי, הוא הסתכל עליי כאילו אני חידה שהוא מנסה לפענח.
״יש לך דם אדום״ קולו עמוק, והמשפט לא מובן. הוא הסתכל עמוק לעיניי לפני שהוציא את המשפט הבא. ״תסע.״
בהיתי בו, כמו מהופנט לכמה שניות אך מצמצתי מספר פעמים ולקחתי נשימה, ״לא, תצא״ הוריתי לו, זה כבר לא מצחיק בכלל. הוא שוב נראה מבוהל, ורק אני לא הבנתי אם זה משהו שעשיתי או שהוא דפוק לגמרי. ״אמרתי תצא !״
הוא הסתכל על הזרוע שלי ואז על עיניי, נראה חושב על דבר מה. הייתי מתוח, וזה הפך לגרוע בכל שנייה שהוא לא אמר דבר.
הוא פתח את הדלת ונתן בי מבט אחרון, ״עוד ניפגש.״ אמר ויצא, טורק את הדלת. רק כשיצא מהמכונית הרגשתי כמה הנוכחות שלו הכבידה עליי. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, בולע רוק והתאפסתי על עצמי. הסתכלתי על השריטה שבידי ולא הצלחתי להבין ממה היא נגרמה, אין פה דבר חד. הסתכלתי על המושב שלו והבחנתי במחט קטנה. צמצמתי את עיניי בעודי מרים אותה, לא זוכר את הדבר הזה לפני... יכול להיות שהוא הכניס אותה ? זה מגוחך, אני סתם פרנואיד.

נק׳ מבט הארי:

בדחיפה פתחתי את דלתות העץ השייכות לביתו של כריסטיאן, מבטו הופנה אליי במהירות כחיה המוכנה לטרף שלה.
״זה רק אני...״ הרמתי את ידי ונכנסתי פנימה. המקום חשוך, בספה ישבה אלכסה, כוס יין בידה ומבט ערמומי שמופנה אליי.
״אם לא תפסת אותו אז אין לנו על מה לדבר...״ כריסטיאן הסתובב להביט מהחלון שלא הראה דבר מלבד הנוף של העצים, של הטבע. נאנחתי והסתכלתי על אלכסה שהיה לה חיוך קל,
״אני דווקא חושב שיש לנו.״ משכתי את תשומת לבם. ״יש מישהו...״
״זה הוא ?״ כריסטיאן עשה צעד אליי, הנדתי בראשי, לא ידעתי להסביר את זה בפניהם.
״מישהו אנושי-״
״משהו מעניין אדוארדו ?״ אלכסה קטעה אותי, קמה וצעדה אליי באיטיות. האודם האדום והכהה בשפתיה העניק לה מראה ערמומי, היא בהחלט הייתה כזאת.
״הוא חסין״ אמרתי, ליקקתי את שפתיי ונשכתי אותם. ״הוא לא מגיב לדרישות שלי״
״למה אתה מתכוון ?״ כריסטיאן גיחך, אך החיוך ירד מפניו והוא נראה מבוהל.
״זה לא עובד עליו-״
״בטח זה הוא !״ אלכסה קטעה אותי והסתכלה על כריסטיאן בציפייה שיאמר משהו.
״זה לא״ אמרתי, בטוח בדבריי.
״מדוע אתה חושב כך ?״ קולו של כריסטיאן שקט, צעדיו איטיים לעברי ומבטו סקרן.
״הוא אנושי, בדקתי את זה.״ הידקתי את כף ידי, הייתי מתוח מכל העניין, עשרות שנים שלא נתקלתי בזה. ״דם אדום.״
״אני חוששת שהבעיה היא בך אדוארדו...״ אלכסה הצמידה את האצבע שלה לחזה שלי, הרימה את מבטה אליי וחיוך נמתח על שפתיה האדומות, ״האם שכחת איך לעשות את זה ?״
״אני לא חושב שאפשר לשכוח דבר פשוט כמו זה״ סיננתי בשקט והבטתי הישר לתוך עיניה,
״אתה מסתובב יותר מדי ביניהם עד שאתה שוכח שאתה לא אחד מהם.״ היא הסתכלה לעיניי וקימטה מעט את אפה.
״מספיק.״ כריסטיאן נעמד בינינו, הסתכל עליי ואז על אלכסה, ״אנחנו צריכים לברר על זה״ כריסטיאן אמר בקולו החלוש והשקול, ״מה אם הוא מהזן של המכשפים ?״
״הם מתו״ הסתכלתי לעיניו, אצבעותיה של אלכסה החליקו בכתפי והיא התקרבה לאוזני ללחוש,
״אתה לא מתגעגע לזה ?״
הסתכלתי עליה, היא נשארה קרובה עם פניה וחייכה.
״אלכסה, תתקרבי לבחור הזה ותנסי לברר כמה שיותר״ כריסטיאן הורה והסתובב בחזרה לחלון. ליקקתי את שפתיי והסתכלתי על הפרצוף המחוייך שלה, היא לגמה מן האלכוהול ואז זקפה את גבותיה,
״מדוע נדמה לי שזה מהווה עבורך בעיה ?״ שאלה.
״הפיתויים שלך יהיו שוב דבר בעיניו.״ הסתכלתי לעיניה. ראיתי אותו מנשק את לוק בבלאק, אז הנחתי שבנות זה לא בדיוק מה שמעניין אותו.
״אני לא בטוחה שתוכל לעשות עבודה טובה יותר״ היא מלמלה והסתובבה בחזרה לספה האדומה, התיישבה עליה רגל על רגל ולגמה מכוס היין.
״הוא לא הטעם שלי.״ פלטתי
״אז תעמיד פנים.״ כריסטיאן מיהר לומר. הוא היישר אליי את מבטו שדרש זאת, ומכבודי כלפיו לרוב הסכמתי.
״לא עברנו את זה כבר ?״ צמצמתי את עיניי, ״להתקרב אליהם זה לא רעיון טוב.״
״בחייך...״ אלכסה גיחה מהצד, וכריסטיאן נראה גם מוחה על דבריי. כמישהו שמסתובב יותר מדי ביניהם, יכולתי להבין את התגובה הזו.
״בדיוק כמו גריי, הוא יגלה מה אנחנו.״ ניסיתי לעורר את זכרונם, אך באדישות כריסטיאן גלגל את עיניו ואלכסה הביטה בי. היא זו שנקשרה לגריי ולבסוף נאלצה להרוג אותו כי ידע יותר מדי, אנחנו לא רוצים לעורר בעיות בעיר הזאת. כרגע יש מישהו אחר שמעורר בעיות ועושה רעש, ואנחנו מנסים למצוא אותו כשאנחנו שומרים על פרופיל שקט.
״אני לא חושב שנוכל להישאר אדישים, יכול להיות שהבחור שלך מעמיד פנים״ כריסטיאן אמר, ״שנטפל בו ?״
״השגעת ?״ שאלתי ישר, ״הוא יזכור את זה״
״ומה אז ? יתלונן למשטרה ?״ אלכסה שאלה בערמומיות, המשטרה לא היוותה בעיה עבורנו. ידענו לטפל בה.
״תשאירו את זה לי.״ אמרתי עם הרגשה שאתחרט על ההחלטה הזאת.
״חשבתי שהוא לא לטעמך״ אלכסה עיקמה את מבטה. גלגלתי את עיניי והסתכלתי על כריסטיאן שהנהן בראשו,
״בלי טעויות.״ זקף את גבותיו בשביל להדגיש, הסכמתי ויצאתי מביתם.
זה נשמע כמו משימה קשה ומאולצת, אבל לא אוכל לשבת בשקט בזמן שיכול להיות שמישהו יהווה איום כלפינו. מצאנו מקום נוח להישאר בו ואנחנו לא מתכוונים לעזוב.
אז אתקרב לבחור הזה ואברר מה העניין שלו, זה לא יכול להיות מסובך יותר מדי.