קאלום נשען על המעקה, מתנשף בכבדות. הוא לא אמור להיות כאן.

נגיעה קלה בזרועו גרמה לו לנוע באי נוחות במקומו.

"קאלום?" ריילה נופפה מול פניו, מחכה לתגובה כלשהי ממנו. סורן עמד לצידה עם מבט מודאג על פניו.

"את לא פה..." הנסיך מלמל, עיניו לא הביטו לכיוונה.

"על מה אתה מדבר? אני ממש כאן, לידך." היא אחזה בידו.

"לא... ריילה... את נתפסת..." קולו של קאלום היה שבור.

"זה היה חלום, אתה בעצמך אמרת לי את זה." האלפית הביטה בו. למרות שחש במגעה על עורו, קאלום היה משוכנע לחלוטין שמדובר בחיזיון, באשליה.

"לא... את..." הוא חזר על דבריו. דמעות החלו לרדת על פניו. הוא מדמיין, אין מצב שהיא נמצאת לידו. אחרי הכל, אראבוס הראה לו שריילה שבויה...

"אני אלך להביא לך כוס מים, בסדר?" סורן אמר וירד במדרגות.

"קאלום, אני חייבת לדעת מה עובר עליך. אני לא יכולה לעזור כשאתה לא מאפשר לי לדעת מה קורה." ריילה משכה אותו לישיבה, הוא לא התנגד.

"אתה יכול לבטוח בי."

"אני-" קאלום התחיל לומר, אך השתתק במהירות. הוא השעין את ראשו על כתפה של ריילה ונרדם בשנית.