"אוקי. אני רק רוצה לדבר." סורן הרים את ידיו לאות כניעה. "תסביר לי למה אתה כל כך מתעניין בקסם אפל."

"זה לא המקום או הזמן לנהל שיחת חולין!" ריילה לחשה.

"אני מנסה לגרום לקאלום לחשוב בצלילות. זה יסיח את דעתו לכמה דקות." הוא אמר בעודו מתקדם לעבר הנסיך.

"אני לא שייך. בני האדם חושבים שאני חריג וגם יצורים קסומים חושבים שאני מוזר."

"יש לך מקום בטוח לקרוא בית כי אתה חלק מאיתנו! אני חושב שאתה מיוחד קאלום. בני אדם נהגו להשתמש באבנים קדמוניות כדי לעשות קסמים, ואז אתה הופעת! יש לך כישרון שאין לאף אחד אחר!" השומר חייך.

"אני נכשל בכל דבר." קאלום אמר במרירות. "וכשהשתמשתי בקסם אפל זה היה טבעי..."

"אנחנו בחיים לא נפנה לך עורף. אתה המכשף הכי מוכשר שפגשתי, וזה כמעט מבלי שהשתמשת בקסם הזה." אזראן העיר.

"הוא צודק. נניח ותשלוט על קסם אפל, איך תחיה עם ההשלכות שלו? האם תהיה מוכן לוותר כל כך בקלות על העקרונות שלך?" סורן הביט בו.

"אתה אמור להבין יותר מכולם! הצטרפת אלינו כי רצית שיתייחסו אליך! למה כשאני רוצה את אותו הדבר זה לא מתממש? למה אני צריך לוותר כל פעם כדי שלאחרים יהיה את מה שאין לי?" קאלום התעצבן.

"אני מבין את החלק שאתה מרגיש לא שייך, אבל עבדתי על זה. ולא הצטרפתי אליכם רק בשביל היחס, הצטרפתי כי האמנתי בדרך שלכם. אני לא יכול להסכים ששימוש בקסם אפל יפתור את הבעיות שלך." סורן אמר.

"אני כבר החלטתי. תזוזו לי מהדרך או שאאלץ לראות אתכם בתור מטרד שיש לסלק." המכשף אמר בקרירות.

"זה איום?" השומר החזיר בשאלה.

"זאת עובדה."