זה היה עוד יום שגרתי בקאטוליס. לשם שינוי הפעם היה יחסית רגוע, השמש החמימה זרחה באמצע השמיים, והכל היה שליו כל כך.

קאלום ישב מתחת לאחד העצים וצייר. עיניו היו שקועות בדף שמולו, בזמן שידו נעה בחופשיות על המשטח הריק.

"אז לכאן הלכת! חיפשתי אותך מקודם!" ריילה התיישבה לצידו. הוא חייך טיפה, זז מעט על מנת לתת לה יותר מקום.

קאלום הסיר את עיניו מהדף. "זה יום שקט מבדרך כלל. אין קרב נגד אף אחד, ואנשים לא מנסים להרוג אותנו. הלוואי שזה ישאר כך!" הוא אחז בידיה. "בואי נסתובב, רק שנינו."

ריילה חייכה. "אתה מוביל!" היא הניחה לו לעזור לה להתרומם. ידה שולבה בידו והם החלו ללכת בשתיקה שנעמה לשניהם. כל זה היה מושלם, יותר מידי מושלם.

הוא הפנה את מבטו לשמיים. "הם שונים עכשיו, נכון ריילה?" כשלא הגיבה, קאלום הפנה את מבטו. ידו, שעד כה נאחזה בידה של האלפית, הייתה ריקה. "ריילה?" הוא שאל בשנית.

קאלום הרגיש איך המקום מתחיל להסתחרר סביבו, גורם לו לאבד את יציבותו על הקרקע. "ריילה זה לא מצחיק! איפה את?!" דאגה התגנבה לקולו. הוא נפל על האדמה.

"מי יציל אותך הפעם, מכשף צעיר?" קול זר נשמע באוזניו, קול שכבר ידע לזהות היטב...