Bella Rose - Chapter Three:

[יום שלישי, החמישה־עשר במרץ בשנת אלפיים ושש-עשרה]

שעה ראשונה, אזרחות. את השיעור הזה אני לומדת עם וולטרס וסטייסי, שתי בנות מה- 'וורדרדות', שאני כל כך מתעבת. אני כבר לא יודעת אם טסה איתי בזה או לא, אבל אני כן יודעת שהיא מתכננת ללכת למסיבה שבביתה של וולטרס, ואז זה גיליתי כי בטעות שמעתי אותה מדברת על זה עם בריטני, והיא לא הולכת להזמין אותי. על כל פנים, וולטרס התיישבה במקום שלידי וסטייסי מאחורי, אני חושבת שצורת הישיבה שלהן כך מכוונת, ואני שונאת כשהן עושות את הקטעים האלה, כי בדרך כלל אני היא זאת שסובלת.

וולטרס החלה לצבוט את ירכיי, המשיכה משם לקריאות של 'שמנה' ו- 'מתי תעשי דיאטה?' או- 'את נראית כמו תפוח אדמה, או דלעת, את חייבת לעשות עם זה משהו'. התעלמתי מהן ככל שיכולתי, חרף שיערי שנגזר, והלחישות מצדה של וולטרס השיעור עבר בסדר, סביר, למרות שאני לא יודעת למה הן נטפלות אלי.

פגשתי את טסה כשיצאתי מהשיעור, היא נראתה מעופפת, כאילו ברקיע אחר. "מה קורה? למה את כזו שמחה?" שאלתי אותה, מוחקת את כל מה שהיה השיעור ומעלה על פני חיוך, רק בשביל שלא תחשוב שהחברות החדשות שלה עושות לי משהו. "מה, אסור לי להיות שמחה?" היא שאלה בחזרה, החיוך על פנייה היה כה גדול, וכשבאתי להגיד משהו היא פשוט התחילה לספר. "אז קול היה בבית שלי אתמול. כן, כן, קול הזה שסטרת לו אתמול, והוא ביקש להזמין אותי לדייט!" היא צווחה את המילים האחרונות, שלחתי אליה חיוך מזויף, כמובן. קול נראה ונשמע מזויף.

"או. מיי. גאד! אני כזה שמחה בשבילך!" אמרתי, למרות שזה לא אמת. "חיכית לזה כל כך הרבה זמן. סוף־סוף קול הבין מה את שווה."

היא חייכה אלי, וזה היה שווה בשבילי הכל.

וכך עבר היום, כשזה נדמה כאילו לא עבר דבר ביני לבינה, והוורדרדות לא הציקו לנו אפילו לא לרגע אחד.

הדלת נסגרה אחרי בטריקה, השקט שהיה בבית הפחיד אותי עד מאוד, לא ידעתי למה לצפות כשנכנסתי. עכשיו אני יודעת שאמי לא הייתה בבית, אולם הדרך בה גיליתי זאת לא הייתה נעימה.

הלכתי לחדרה של אמי, פתחתי את הדלת לחריץ קטנטנן, רק מהחשד מפני למצוא אותה בשעת מעשיה המגונים, אבל למזלי תפילותיי נענו, ואף אדם לא היה בחדר האפל והשקט. לאחר מכן הלכתי לחדרי, שם הנחתי את התיק, ולאחר עוד חיפוש מעמיק בבית אחרי אמי הלכתי למטבח. הרעב החל לכרסם את בטני עד שלא יכולתי להתעלם ממנו, כמו תמיד. לכן נשברתי, אכלתי, רק חטיף אנרגיה קטן, ועליו היה פתק. לבי הלם כמו מטורף כשפלטתי צרחה, ולקחתי את המכתב לידי.

המכתב נכתב בשגיאות כתיב, וזה כל מה שהצלחתי להבין:

'בלה, הלכתי עם חבר-... יש-... אל תגעי-... וגם-... אוה-... מקווה-... ת-ני.'

לא ניסיתי לפענח את הפתק, אם כי השארתי אותו על השולחן שבמטבח. והיום הזה נגמר בשבילי כשהנחתי את הראש על הכרית, בערך בשעה שמונה בערב בלילה.

אני לא יודעת מה מניע אותי עכשיו לקרוא את כל הימים, בזמן שאני יכולה פשוט לעבור ליום המבוקש. אבל הסקרנות אוכלת אותי, מסיבה לא ידועה אני רוצה לדעת עוד על הרגשותיה של בלה, כי אני יודעת שביום שלאחר מכן היא הייתה חסרה.

מי ידע שלבלה היו הפרעות אכילה? אני לא חושבת שהיה מישהו כזה. אם לא סיפרה לי עליהם, האם סיפרה למישהו אחר?

אני מנערת את ראשי, אסור לי לדאוג לה, כל שאני צריכה עכשיו זה לנקום בה, כי הדבר שעשתה בשבילי הוא בלתי נסלח.

♠♥♣

אז, סליחה שהפרק התעכב, אני ממש לחוצה בזמן/:

מקווה שאהבתן את הפרק(:

ⓑⓔⓛⓛⓐ•ⓡⓞⓢⓔ