Bella Rose - Chapter Six:

[יום שישי, השמונה־עשר במרץ בשנת אלפיים ושש-עשרה]

השהות בבית חולים באותו היום הייתה גיהינום מתמשך, אף אחד לא בא לבקר אותי. אבל הם גם לא ידעו.
בזכות אמי הנקע הפך לשבר, והמזל שלי הוא שאני כותבת ביד ימין, אחרת היה זה הסוף.
ביום חמישי, לאחר עזיבתה של מירנדה [אחות של אמי], אמי הגיעה, וכשגילתה שאחותה הייתה בבית ולא התקשרתי אליה... היא (קצת) ממש התעצבנה.
היא אבדה שליטה, ולא עבר הרבה זמן עד שמצאתי את ידי הנקועה מלאה ברסיסי זכוכית, כשדם הלך והחתים כל דבר שנקלע בדרכו. ברגע שאמי חזרה להיות צלולה, דבר שלא קורה הרבה, היא טיפלה בי. כמובן שהופתעתי, אבל לא התנגדתי, ובאותו ערב התעלפתי מאיבוד דם.

[יום שבת, התשעה־עשר במרץ בשנת אלפיים ושש־עשרה]

שוחררתי הבייתה לאחר שהרופא חקר אותי ואת מצבי בבית, שיקרתי לו ואמרתי שהכל בסדר בבית. לא יכולתי לומר דבר אחר.

כל היום קראתי, עד שבשעה אחת אחר הצהריים קולין שלח לי הודעה; 'למה לא באת אתמול בערב?' גלגלתי עיניים, לאן כבר היה לי ללכת, אם לא הייתי מתעלפת?
'למה לא באתי לאן?' שלחתי, וחזרתי לקרוא בספר. לא עבר הרבה זמן עד שהטלפון שלי רטט שוב, 'לבאולינג. טסה לא סיפרה לך?'

'לא..'

'עשינו ערב בבאולינג. אני, אח שלה, עוד כמה חברים שלו, טסה ועוד כמה חברות של טסה...' הוא הוסיף לאחר כמה זמן: 'היא לא הזמינה אותך?'

הנדתי את ראשי למרות שלא ראה, מסיבה מסוימת אני וטסה התרחקנו, ומעוד סיבה מסוימת, קולין לא מפסיק לשלוח לי הודעות. 'לא.. אבל זה לא היה משנה, כל עוד אתה שם אני לא שם.' כתבתי לו זאת בתקווה שיעזוב אותי, אבל כוח הרצון שלו כנראה חזק אם הוא לא מוותר. 'אז מה הכיף בזה?' הוא שלח, דמיינתי שחייך את אותו החיוך המתגרה שלו. 'זה הקטע, אידיוט.' שלחתי לפני שמחקתי את השיחה, התמלאתי תקווה שלא ישלח עוד הודעה שתפריע למנוחתי.
והוא באמת לא, והקריאה הפכה מהנה יותר ויותר בכל עמוד שעברתי, עד שעפעפיי נסגרו, ונרדמתי.

אני פולטת קול עמוק ממעמקי הגרון, משהו הנשמע כמו נהמה חנוקה. אני לא מאמינה שהיא מסננת ככה את הבחור החתיך ביותר בכל התיכון שלנו!
לא רק שהוא משכבה י"ב, הוא גם חתיך, אבל בלה טיפשה מידי בשביל לראות זאת!
אני מתקרבת יותר ויותר לתאריך המבוקש, מחכה לראות איך הגיעה למסיבה, כי זה ברור שידעה עליה, אבל לא איך הגיעה לשם.
אני מתפתה לקרוא עוד יום מיומנה, אבל מחליטה לשמור את זה למחר, בינתיים רק מעיינת בטלפון שלי, עד שהודעה מבלה נשלחת אלי; 'היי... ראית את המחברת שלי במקרה? אני מחפשת אותה כבר שלושה ימים ולא מוצאת!!' עם כמה שהפיתוי להתוודות גדול, אני רק מקלידה לה בחזרה; 'לא... מקווה שתמצאי אותה בקרוב(:' אני מכבה את מסך הטלפון כשחיוך ענק מודבק לפני, ואני מאוד שמחה על כך שזה רק אני בחדר שלי.

הו, בלה רוז, את עומדת לאכול אותה.

♠♥♣
אז, למרות שאני די מבואסת מזה שאפילו לא הגענו ל20 הצבעות, העלתי פרק(:
השבוע יש לי מסע, אני לא רוצה ללכת, כואב לי הכל, פאקינג הכל.
בואו נעשה עסקה: אתם מגיעים ל25+ הצבעות וכמה שיותר תגובות בכל הפרקים, ואני מעלה אחד ביום שישי השבוע במקום ביום שני או שלישי שבוע הבא, מה אתם אומרים, נגיע לזה?
אני מאמינה שכן(:

אשמח לדעת מה אתם חושבים על הסיפור😊

ⓑⓔⓛⓛⓐ•ⓡⓞⓢⓔ