"תסתובב" אני עוצם עיניים בחוזקה

"סמואל" אני ממלמל ברעד

"אני אעשה את זה איטי.אני שומר עליך בייבי" הוא טופח על ישבני ואני מסתובב ,נותן לו לעשות בי מה שירצה .

הוא מוריד את בגדיו במהירות,ומייד לאחר מכן משלב את אצבעותינו,ידיו עוטפות את שלי.

"תרגע בייבי,אני לא אפגע בך" אבל באמא שלי כן

הוא חודר לאט ואני רוצה להוריד אותו ממני.זה כל כך כואב ומתסכל שאני מתחיל לבכות

הוא נכנס עד הסוף,ללא רחמים.

"תרגע בייבי" הוא משלב את אצבעותינו עוד ומניח נשיקה על כתפי.

"אני שונא אותך" אני רוצה לברוח מפה

"זה קצת כואב..זה תכף יעבור,אתה מתרגל" הוא מנשק את כתפי שוב

"אל תדאג" הוא מנשק את עורפי וצווארי

"אני הולך לזוז עכשיו.זה יכאב.אבל אתה תתרגל לזה. כשאני אצא ממך אתה תצטרך להישאר עוד במיטה, יכאב לך ללכת.

קולו היה מעט מחוספס יותר וידעתי שזה מדליק אותו.

זה הרתיע אותי.

הרתיע אותי לדעת שהוא יודע שהוא פוגע בי אבל זה עדין עושה לו את זה.

"אני זז לאט,לא להיבהל" הוא יוצא לאט ושוב נכנס באטיות.

וזה הופך לקצב קבוע.

אני מוצא את עצמי יושב שם וצועק לו שיפסיק,לפחות לרגע.

אבל הוא רק ממלמל שאני צריך להתרגל וממשיך.

וכשהוא גומר ויוצא ממני הוא נשכב לידי.

"אל תבכה בייבי" הוא מנשק אותי בעדינות,מאמץ אותי אליו.

"אני שונא אותך" אני אומר ביאוש,מתכווץ.

"בוא ניקח אותך להתקלח,מים חמים יקלו עליך" הוא מחייך חיוך קטן ומנשק את מצחי

"אני כבר אדאג לעצמי" אני מתרחק ממנו,מפנה לו את הגב

"אדם,בייב.." הוא נאנח

"אני לא רוצה שתיגע בי עוד. צא מפה" אני מתחיל לדמוע ללא שליטה

"בייב..תירגע..הכאב יעבור.." הוא מנסה לגעת בי אבל אני מתנער ממגעו מתכסה כולי בשמיכה.

"לך מפה" אני מרגיש את העצב מחלחל לכל איבר,תא ואיברון בתוכי.

"אני לא עוזב אותך" הוא מנשק את ראשי, מחבק אותי

"אלו החיים שלי עכשיו?" אני רוצה לבכות

"לא אהוב,אל תדאג"הוא נושק לראשי שוב

"אתה תדבר עם אמא שלך בסקייפ,נלך אליה בחופשים,אתה תלמד בקולג' הכי טוב פה ואני אדאג להוציא אותך בייבי..אני לא רוצה שתהיה בבית כל הזמן" השתנקתי, מתחיל לבכות

"אני רוצה לחזור הביתה.אני לא רוצה לחיות פה" עכשיו הייתי מדוכא.

לא יכלתי יותר לשאת את הימים האחרונים.

"אתה תאהב את המקום הזה בייבי,חכה ותראה" הוא מנשק את צווארי ואני נרתע, נופל מהמיטה ואז קם בריצה למקלחת ונועל אחרי.

ברגע שאני בפנים אני מתיישב על הרצפה ומתפרץ בבכי שקט.אני שונא את המקום הזה. ואת סמואל.

אני שונא את החיים שלי.

אני מתגעגע לבית שלי , לאמא..ואני לא מאמין שאני אומר את זה אבל אפילו לחפירות של קווין.

אם יום אחד לא הצלחתי לסבול יום אחד פה , מה אני אעשה עם שארית חיי.

אני רק פאקינג יום אחד פה ואני כבר מריח את האומללות שלי בשאר הזמן שלי פה.
לבסוף אני מחליט להתקלח..
אני מוריד מעלי את השמיכה וממלא אמבטיה במיים חמים וסבון.המון סבון.
וכשאני נכנס ,הכאב בלתי נסבל.לא נוח לי. והמים החמים קצת מעצימים את הכאב.
אני מוצא עצמי בוכה שוב ותוהה מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו.
אין אף אחד שיעזור לי.
אף אחד לא יבין אותי.
אני לגמרי לבד.
ממש יופי. כאילו לא הספיק לי להיות איתו עכשיו זה רק איתו.
"אדם בייבי,אתה בסדר שם?" הוא מקיש בדלת ואני נבהל
"לך מפה"אני משיב
"צא אהוב,בבקשה"הוא נאנח
"אני שונא אותך " אני ממלמל
לא עונה לו.
אני שומע משהו נשבר ומתכווץ עוד.
אחרי חמש דקות אני שומע נקישות .
אבל הן לא של סמואל. הן עדינות מידי
"אדם?"קול קטן ,זהה לאחד ששמעתי כשהעמדתי פני ישן- נשמע מבעד לדלת
"מי את?" אני ממלמל
"אתה יכול לפתוח לי?" היא שאלה
"לא" אני ממלמל במידיות
"אתה כועס עלי?" קולה היה גבוה יותר עכשיו
"לא" אני מצייץ בתשובה
"אתה כועס על סאמי?" היא נשמעה מעט עצובה
"כן" עניתי בכנות
"אבל סאמי עצוב" היא מלמלה
"מי את?" אני שואל
"וונדי. אני אחיינית של סאמי" הוו..
"בת כמה את?" היא בטח קטנה
"אני עוד חודש בת 10" קטנטונת,אבל די בוגרת.
"היי וונדי" אני ממלמל
"אתה יכול לצאת?" הססתי,היא ילדה..אם אני אגיד לה לא אני אפגע בה..
"אני בא" אני נאנח
יוצא מהמקלחת ברגליים רועדות ,מועד לרגע מהכאב ומנסה להישאר בשיווי משקל..
לבסוף הצלחתי להגיע לחלוק שם ונשמתי עמוק, יוצא מהאמבטיה.
"שלום לך" היא הייתה מקסימה,זהה לו.
עיניים כחולות ושיער פחם.
"אני אדם" אני מחייך אליה חיוך עקום
"אני וונדי"היא מחייכת,שתי שינייה הקדמיות חסרות וזה כל כך חמוד.