חזרתי לחדרי ונשכבתי על המיטה, חושבת על כל מה שקרה וכל מה שעלול לקרות, כאב ראש קל תקף אותי והחלטתי לנוח קצת, בתקווה שכשאני אקום, זה לא יהיה בבית הסוהר על השפלת הנסיך.

"אמא, מתי אוכל לפגוש את כל האנשים הטובים שסיפרת לי עליהם?" לא הצלחתי לראות פניה, אור לבן עטף את גופה העדין. "אני מבטיחה לך שתפגשי אותם, אבל כרגע את צריכה להיזהר את זוכרת?" ליטפה את פניי, ונשקה לראשי.

לאט לאט, נראה כי החדר התרחק ויחד איתו האישה העטופה באור, רק אני נשארתי עומדת בחושך.

קולות הדהדו בראשי "את צריכה להיזהר" זה הרגיש כמו רמקול בתוך הראש שלי, כל מילה הרגישה  כחץ הנשלח למוחי, קורע אותו בכאבים. "תצאי מהמחבוא שלך!" קול אחר נשמע, אך כאב עצום יותר עטף את ראשי, החזקתי בידי את ראשי, מנסה להפסיק את הכאבים והקולות "רוצי!" עוד קול נשמע. "פחדנית", "זה מסוכן" עוד קולות עוד צרחות.
"דיי, בבקשה דיי!" התחננתי בצעקות לקולות שיפסיקו להכאיב לי, שיפסיקו להישמע.

נפלתי לברכיי, מחזיקה בשערי ועוצמת עייני חזק "את חייבת להסתרר"
עוד קול, עוד כאב. התפתלתי מכאבים על הריצפה שלא נראתה, הכול סביבי שחור וחושך בלתי נגמר "דיי!" צרחתי לחור השחור, ממשיכה להתפתל מכאבים בלי סוף, דמעות דולגות מעייני כמו נהר "תבטיחי לי שלא תצאי מכאן" לחישה חדה חדרה למוחי, מרגישה כמו חץ עשוי קרח "דיי! אני מתחננת, דיי, בבקשה דיי!"

התייפחתי בבכי ודמעות, מתפללת שכל זה ייגמר.

נקודת מבט ליאם באותו זמן (לא יקרה הרבה!!!)

ישבתי בחדרי וחשבתי, איך לעזאזל אני יוצא מההשפלה הזאת שהחוצפנית הקטנה גרמה לי?

לפתע אחת המשרתות נכנסה לי לחדר מבוהלת  ומתנשפת, "סליחה?" שאלתי ניגש אליה, למשרתות זרות אין רשות להיכנס לחדרי ובטח שלא בלי לדפוק.

"אמה.." לחשה בין התנשפות להתנשפות. הרגשתי עקצוץ קטן בלב.
"מה קרה לאמה?" הושבתי אותה מהר על המיטה, מחכה בלי סבלנות לשמוע את דברייה של המשרתת.

רק עכשיו שמתי לב לתג שעל חולצתה, נואל, אז זה השם שלה..

"נואל, תספרי לי בבקשה מה קרה לאמה" לחשתי וישבתי מולה "נכנסתי אלייה לחדר והיא ישנה, ניגשתי אליה לסדר את השמיכה שלה כי היא תמיד מבולגנת כזאת ולא יכולה להסתדר לבד! היא רועדת כולה, מכוסה זיעה קרה, הגוף שלה קר כקרח אדוני! אני מצטערת שנכנ.."
דיברה מהר, מבולבלת ולא הביטה בי, קטעתי אותה בידי ויצאתי במהירות מהחדר.

לא שמתי לב בכלל שרצתי לחדרה של אמה. נכנסתי לחדרה וצפיתי בה, עדינה ושברירית כלכך, רועדת כולה, התקרבתי אליה לאט, ואז ראיתי את הזיעה שמכסה את פנייה.

התכופפתי לצד מיטתה, מניח ידי על מצחה, היא קרה כקרח, נואל צדקה. נעמדתי ומיד התיישבתי לצידה על המיטה, ליטפתי לאט את ראשה. "דיי" שמעתי אותה לוחשת מחלומה.

פעם שמעתי שאסור להעיר אדם מסיוט מחשש שיבהל ויחטוף התקף לב, אני בטוח שזה שטויות אך לא לקחתי את הסיכון, אמה צריכה להתעורר לבד.

נקודת מבט אמה אותו זמן

הקולות לא הפסיקו, "מה את עושה כאן?" הכאב התחזק, הקולות התערבבו וכבר לא היו ברורים ונשמעו כצרחות.
התקפלתי בגופי לתוך עצמי, כך שהברכיים שלי צמודות לחזי, משכתי בשיערי מהשורשים, בוכה לתוך ברכיי "דיי" לחשתי מתייפחת, מרגישה איך הכאב מתפשט לכל הגוף.

התיישרתי מבוהלת על מיטתי, מתנשמת בקושי ומתחילה לבכות את חיי לתוך ברכיי.
הרגשתי יד חמה מלטפת את גבי והסתכלתי הצידה מבוהלת יותר.
ליאם.
"מה אתה עושה פה?" לחשתי צרודה מרוב בכי, העיינים כבר שרפו לי מרוב דמעות "נואל קראה לי, רעדת כולך.. היה לך סיוט?" המשיך ללטף את גבי
"היית פה כל הזמן הזה, ראית אותי רועדת ולא הערת אותי?" הבטתי בו נפגעת
"למה לא הערת אותי?!" צעקתי עליו צרודה והתחלתי לתת לו אגרופים לחזה, ממשיכה להתייפח. בתגובה הוא משך אותי  וחיבק אותי חזק, מלטף את ראשי "למה לא גרמת לזה להפסיק?" צעקתי לתוך חזהו, מנסה לדחוף אותו ולהאשים אותו בדבר שכלל לא קשור אליו "למה נתת לזה להימשך?"  הפעם לחשתי והפסקתי להרביץ לו, רק בכיתי לכתפו מנסה לשכוח מהסיוט הזה "אני מצטער.." לחש "זה היה נורא" התפרקתי לתוך חיבוקו "פעם הבאה תעיר אותי" התחננתי "תבטיח לי" לחשתי ולראשונה, נתתי לעצמי להתמסר לחיבוקו ולהפסיק לבכות "אני מבטיח" לחש.

לאחר כמה דקות שבהן הצלחתי להירגע ולחזור לעצמי, ליאם התנתק מהחיבוק וקם לרגליו "כבר ערב, אני מניח שתרצי לנוח.. אני אלך" גירד בעורפו והסתובב ללכת.
הרגשתי את המחנק בגרון נוצר, לא רציתי שילך, רציתי שישאר והפעם לתמיד.

"בבקשה תישאר איתי" לחשתי בידיעה שלא ישמע, ליאם הסתובב והביט בי, הוא שמע.

"בתנאי אחד, תתנצלי מחר בשידור חיי בפני ובפני סאם" צחק והכניס מעט הומור למצב, זה עזר לי ושחרר את המתח ששרר באוויר.
"לא נו, אבל סאם הזה כזה מעצבן ורכלן.." הסתכלתי על ליאם במבט מתחנן והוא לא יכל להפסיק לצחוק "היית צריכה לחשוב על זה לפני ששפכת עלינו מים" ניסה להישמע נוזף.

גילגלתי עיניים וקמתי מהמיטה. התקרבתי לליאם "אז תישאר?" לחשתי והחזקתי בידו "איך אני לא אשאר עם החברה שלי?" קרץ, מתכוון לכך שמחר אני אחזור להיות 'חברה שלו' והתקרב לדלת
"לאן אתה הולך?", שאלתי בקול עצוב. באמת הייתי עצובה, פחדתי שילך בכל זאת וישאיר אותי לבד
"להתקלח ולהביא לך הפתעה" נשק לראשי ויצא מהחדר.
כשעזב הרגשתי ריקנות ופחד, פחד שלא יחזור.

נכנסתי לחדר האמבטיה בריצה, היה לי דחף בלי נשלט להתקלח ולשטוף מעליי את הזיעה והסיוט הזה.
לאחר המקלחת הלכתי לחדר הארונות והרגשתי הרבה יותר טוב. לבשתי הלבשה תחתונה שחורה וחלוק קצר לבן והסתכלתי על מדף הפיג'מות, מתלבטת מה ללבוש. 

לפתע נשמעה דלת נפתחת ומיד אחר כך נסגרת, רצתי לתוך החדר וראיתי את ליאם מחזיק בידו את סנואו, שערו של ליאם היה עוד לח מהמקלחת שעשה והוא לבש מכנס טרנינג פשוט ללא חולצה, מציג לראווה את שריריו השזופים.
"התגעגעתי אלייך!" התקרבתי אליהם וליאם חייך, לקחתי מידיו את סנואו "התגעגעתי כלכך קטן שלי" ונישקתי את ראשו הפרוותי, חיוכו של ליאם ירד במהירות ונדמה כי מעט נפגע "תודה" חייכתי אליו "חשבתי שתרצי את הדבר הזה שישן איתך" אמר בטון קריר "לדבר היפה הזה יש שם" נזפתי בליאם בזמן שנשכב על המיטה  "מה שתגידי" גלגל עיניים "תגידי.. זה בטבעי אצלך לשכוח להתלבש?" צחק.

נזכרתי שאני עוד בחלוק "אוי נכון" רצתי לחדר ארונות והחלפתי למכנס וחולצה קצרים, נכנסתי חזרה לחדר וליאם הרים גבה "מי בוחר את הבגדים שנכנסים לך לארון?" "מה הבעיה בפיג'מה הזאת?" נשכבתי לצידו על המיטה מתכסה בשמיכה "סתם.. בבוקר תבוא משרתת תחליף לך תפיג'מות" אמר כבדרך אגב "ממש לא, אני אוהבת את הפיג'מות שלי" התיישבתי והנחתי ידי על חזהו "תלמדי לאהוב גם את החדשות" איך הוא יכול לעצבן כלכך ובאותה שנייה להיות רגוע כלכך?
גלגלתי עיניים ונשכבתי עם גבי אליו כשסנואו בידי, הוא התקרב אליי ולחש לאוזני "לא לימדו אותך שזה לא מנומס לגלג עיניים?" "האמת? עוד לא למדתי  את זה, פשוט פספסתי את השיעור הראשון של נימוסים והליכות" אמרתי מתחכמת "את כועסת עליי בגלל זה?" התעסק בשערי, לא עניתי, הוא שם לב שמגעו היה נעים לי. "אני לא רוצה שתכעסי עליי" ליטף את כתפי.
אם זה היה אפשרי, הייתי משלמת לאנשים שיעשו לי קיצי כל החיים! גאד זה כלכך נעים..
לפתע הוא הפסיק והסתובב כך שגבו מול גבי. "למה??" שאלתי מתלוננת על כך שהפסיק את ליטופיו כמו מניאק. הוא התעלם מדבריי. הסתובבתי אליו, משכתי בכתפו כך ששכב על הגב, נשכבתי על בטנו ומיששתי את המזרן מתחת לשמיכה בחיפוש אחר ידו, מצאתי את ידו ובכוח הנחתי אותה על ראשי כשראשי נח על חזהו  ובתגובה הוא צחק והוזיז את שערי וליטף את גבי עם אצבעותיו. "את עקשנית שזה משהו" מלמל וחייכתי, סנואו נדחף צמוד עלינו ונרדם מיד, הגוש פרווה הקטן הזה!  "למה הוצאת את הטבעת הזאת היום?" שאלתי עוצמת עיניים, הרגשתי את מבטו עליי "אמא לוחצת עליי להתחתן.. בתכנון של אמא זה היה להציע לך עוד חודש" גיחך "חודש?" שאלתי בשקט "כן, היא פחדה שתברחי" הפעם אני זאת שצחקתי "היא נתנה לי את הטבעת הזאת אתמול, היא חשבה שאולי אני אמצא איזה רגע מתאים עוד לפני החודש הזה ורצתה שאשמור את הטבעת עליי בכל מקרה" הרמתי טיפה את ראשי והסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי גם "אל תדאגי, לפני ההצעה הזאת, הייתי בטח מוצא איזה תירוץ שניפרדנו, כדי שלא נתחתן" התעסק בשערי, הנחתי חזרה את ראשי על חזהו. "אם תרצה, אפשר להגיד שהשלמנו, בעוד כמה זמן תציע לי נישואים ולפני החתונה נריב וניפרד" אני דיי בטוחה שהעייפות שבי דיברה, אחרת אין לי תירוץ לכמות הטיפשות שבי. "על מה נריב?" ליאם חייך למשמע הרעיון שאמא שלו סוף סוף תשחרר ממנו "תבגוד בי" מתחתי ידיי ובלי לשים לב, הנחתי יד אחת לצד פיו ויד שניה לצד ראשי, על חזהו. "אני לא רוצה לבגוד בך" לחש ונישק את ידי "מה?" שאלתי "אני לא רוצה לבגוד בך, יחשבו שאני לא נאמן והעם ישנא אותי" "אז אני אבגוד בך" פיהקתי "את עייפה?" "אני יכולה לרוץ מרתון אתה לא רואה?" הוא גיחך ועם הרגשה בטוחה ומוגנת, נרדמתי..

•פרק הבא בחמישה קוראים⁦❤️⁩
•מרתון 1/6