"אני אעשה זאת, אני אכנס לארמון, אקח מה שצריך ואצא. כמה קשה זה כבר יכול להיות?" סופי בהתה בי בהלם "ממש לא! השתגעת?! זה מסוכן מדי לא אתן לך, אני אעשה זאת" התנגדה נחרצות "לא ביקשתי רשות הודעתי לך. וחוץ מזה, תנסי להבין אותי, בבקשה. אם את תצאי לשם ותתפסי או יקרה לך משהו, יהיה לך הרבה מה לאבד, לא תוכלי להגשים את המטרות שלך. לי לעומת זאת אין מה לאבד, אין לי את מי לאבד, ואני לא עוזבת אף אחד.
אין לי את מי לעזוב."
"את לא יכולה לדעת! ואם כן יש.." אמרה וקטעתי אותה "בדיוק! אני לא יכולה לדעת, זה אבוד. מצאת אותי בפאקינג יער ואף אחד לא טרח לחפש אותי במשך חודש,
פשוט תוכלי לסמוך עליי ולספר לי על התוכנית?" התחננתי אליה, בתוך תוכי אני יודעת שאני צודקת אבל עדיין, אני צריכה לדעת לסתום!  "אני לא בטוחה.." היססה "אבל אני כן." כמה קשה זה כבר יכול להיות?...
"אז מה התוכנית?" שאלתי. סופי נכנעה. החלטתי לסמוך עלייה, בכל זאת.. היא הצילה את החיים שלי..     
"יש היום נשף בארמון לכבוד איזה נסיכה שצריכה להגיע לארץ לאיזה ביקור ידידות בין ארצות. אל תנסי להבין, הטיפשים האלה סתם מחפשים סיבה לחגוג עם כסף שלנו.  בקיצור, תיכנסי בתור איזה בת אצולה, כולם יהו באולם הנשפים למטה ובנתיים תיכנסי לחדר של המלך, זה בקומה הרביעית,  צד שמאל, חדר אחרון, יש שם תמונה של המלך והמלכה ומאחוריה כספת, הקוד הוא 8.2.7.0  קחי כמה שתצליחי ותברחי בשקט, אם ישאלו את לא מרגישה טוב ונאלצת לעזוב."
אמרה ולא החסירה פרט, וואו היא באמת גאונה! מאיפה לה כל המידע הזה? חוץ מזה, מה הסיכוי שזה יכשל?
"רגע ואם יקרה משהו? איך אהיה איתך בקשר?" נלחצתי
"חשבתי על זה כבר, אני אביא לך לפני שתלכי מכשיר קשר קטן" האישה הזאת כבר חשבה על הכול..
"שמלה? נעליים? כל זה? מאיפה נביא את כל הבלאגן הזה?" תהיתי. היא קמה ממקומה לעבר שיח עלים במרחק כמה צעדים ממנה, מתוכו הוציאה תיק ירוק קטן ומלא חול וליכלוך.
היא פתחה את התיק והוציאה שני כובעי שמש למרות שכבר ירד הערב. "קחי" זרקה לי כובע. נעמדתי ותפסתי אותו. "לאן הולכים?" שאלתי בזמן ששמתי את הכובע על הראש. הנחתי שזה כדי לא למשוך תשומת לב, העדפתי לא לשאול
"לקנות את הבלאגן הזה. שמרתי כסף בצד למקרה מיוחד, ואת נראת לי כמו מקרה  מיוחד מאוד" לפתע הוציאה ערמת שטרות מהתיק
"מה? ממש לא, תשתמשי בזה לאוכל!" "תקשיבי, את מסכנת את החיים שלך בשבילי ואת בקושי מכירה אותי,
אז תסתמי ותני לי לעשות מה שאני יודעת הכי טוב וזה לתכנן ולהפעיל את מה שתכננתי." נראה שהיתה לחוצה, מבינה אותה.

הצלקת מעל הגבה כבר לא כאבה לי והרגשתי מצוין, מלאת אנדרנלין לקראת מה שמצפה לי. התרגשתי ונלחצתי כלכך עד שלא שמתי לב שהגענו כבר
למרכז קניות ענק! הסתובבו שם המון אנשים שנראו בעלי מעמד גבוה, בעלי חליפות ובגדים יקרים. הם מיהרו למקום חפצם וזירזו את יקיריהם.
בצד עמד לו ילד קטן בוכה, בטח איבד את הוריו. רציתי כלכך לגשת אליו, אך סופי הוציאה אותי מההפנוט והבהייה שבהם שהיתי, וגררה אותי לחנות שמלות יוקרתית.

"וואו! השמלות כאן מדהימות!" התלהבתי והמוכרת חייכה, היא נראתה כבת 40+ , היא יפייפיה למרות גילה. "שמחה שאהבת" אמרה המוכרת "תני לנו את השמלת ערב הכי יפה שלך, משהו שמתאים למעמד הכי גבוה."
ביקשה סופיה בחיוך.
המוכרת הניחה על ידי חמישה שמלות וביקשה שאמדוד בחדר המדידה.

נכנסתי לחדר המדידה והבטתי בבבועה שנשקפה מהמראה,
נערה בערך בת 18, עיניים ירוקות, שיער חום כהה חלק שנגמר בתלתלים באמצע הגב, שרשרת זהב עם תיליון של כנף וחולצה ומכנס שחורים, קרועים ומטונפים.
"ז-זאת.. אני?" לחשתי כאילו יש מי שיענה לי. התקרבתי למראה לאט בחשש שהכול סביבי יתנפץ.
"את מסתדרת שם?" שמעתי את סופי קוראת מחוץ לתא
"כן!" צעקתי ולבשתי את השימלה הראשונה ויצאתי לקראת סופיה "לא, תחליפי" התחלתי להיתייאש לקראת השימלה החמישית שגם לה אמרה לא.
"אחרונה!" צעקתי לה בזמן שלבשתי את השימלה השישית. יצאתי מחדר ההלבשה וסופי חייכה כאילו כבר ניצחה במילחמה. "זאת!" הצביעה על השמלה שלבשתי,
בצבע לבן, בעלת מחשוף עמוק, ללא שרוולים, צמודה באזור החזה ומהמותניים משתחררת עד הריצפה בשכבות. היא באמת יפה.
"ניקח אותה" אמרה סופי.
"חכי אני אחליף לבגדי.." סופי קטעה אותי "אין צורך, בכל מקרה מכאן זה ישר לנשף. יש כאן מאפרות וכל זה שיכינו אותך, קדימה קדימה אין לנו זמן לבזבז" קראה וזירזה אותי ללכת עם המוכרת למאפרות שחיכו לי.
לאחר משהו כמו שעה הייתי מוכנה*, סופיה חייכה בגאווה כשראתה אותי ושילמה למוכרת על הכול. יצאנו לרחוב נרגשות, לפחות אני..
"זה מכשיר הקשר, אל תסתבכי" דחפה לי ליד מכשיר שחור קטן והתכוונה ללכת "מה? את כבר עוזבת אותי?" חששתי "מצטערת, זה כדי של יראה חשוד. אני בטוחה שהכול יהיה בסדר." חייכה וחיבקה אותי לאחר שהסבירה לי איך להגיע לארמון. הכנסתי את מכשיר הקשר לחזייה
והמשכתי ללכת עשר דקות עד שהגעתי לארמון. העקבים הורגות אותי! אולי אני פשוט אלך לסופי? "שמך?" קול של גבר קטע את מחשבותיי, זה היה אחד השומרים בכניסה לארמון. שיט! אין לי בכלל הזמנה יופי, הכול לעזאזל! על החיים ועל המוות.
"א-אמה..?" יותר שאלת מעניתי "אמה? אמה אליסון?" שאל וניראה לחוץ, הוא לא אמור להיות מפחיד שכזה? "אה מה? כן אמה אליסון" שיהיה.. לפתע השומר קד קידה ונתן לי להיכנס
אוקיי, מה לעזאזל נסגר עם המקום הזה? ואם הייתי רוצחת?
נכנסתי לארמון ורקדו שם אלפי אנשים ובניהם רצו המשרתים למלא את בקשותיהם על הצד הטוב ביותר.

עליתי לכיוון הקומה הרביעית, אף אחד לא עצר אותי בדרכי, מזל. המדרגות היו מפותלות ומעוצבות מהמם, הארמון נראה הרבה יותר גדול מבפנים מאשר בחוץ.
כמה מדרגות יש כאן?! התחלתי להיתייאש עד שסוף סוף הגעתי לקומה הרביעית אחרי לפחות שבע דקות של עלייה, שהחיינו! רגע.. איזה כיוון היא אמרה? ימין או שמאל? טוב נלך על ימין.. נכנסתי לחדר הראשון שראיתי, הוא היה ענק!
בתוכו הייתה מיטה זוגית ענקית ולידה שידה וחדר ארונות, החדר הנוסף אני מניחה שזה חדר האמבטיה. על המיטה ישבה כרית אדומה ועליה כתר עדין ונוצץ, פאק הוא כלכך יפה, כלכך הרבה יהלומים. אולי אמדוד אותו לרגע? מה כבר יקרה?.. ניגשתי לכתר היהלומים והנחתי לראשי. "מה את עושה כאן? למה את לא למטה?" שיט.

*בכוונה אני לא מעלה תמונות של השמלה ואיך היא נראתה כי כל הכיף בסיפורים זה לדמיין את הסיטואציה ואיך שהדמות נראת

*מעלה פרק נוסף כשתבקשו, יש לי כבר מוכן 😏