התהלכתי מהר בחול, מתרחקת מליאם כמה שאפשר "אמה תעצרי" אמר ליאם, ממשיך לעמוד במקומו, המשכתי ללכת "אמה תעצרי" הפעם הרים קולו, המשכתי ללכת מתעלמת ממנו "אמה תעצרי מיד!" הפעם צעק בכעס וזעם, עצרתי וגופי קפץ מעט מבהלה.

פלאשבק

"תעצרי מיד!" צעקה לאחר שפניתי לצאת מהדלת, הסתובבתי אליה בכעס "כי מה? כי את לא מסוגלת לקיים את ההבטחה שלך שיום יבוא ואצא מכאן? כי אם אני אצא מהדלת הזאת, מה יקרה? אפגוש את כל האנשים הטובים שהבטחת שאפגוש?" צעקתי והתקרבתי אליה, פניה עטופות באור קלוש, אך יכלתי לראות את הכאב שנצץ מעינייה "אני מבינה שאת מאוכזבת.." לחשה ברוגע
"מאוכזבת? הו לא יקירתי, ממש לא. כבר התרגלתי לכך שאת מבטיחה לי שמחר כבר אצא מהמקום הזה וכרגיל את מפרה את הבטחתך. אני לא מאוכזבת, להפך, אני מתחילה להבין את זה" גיחכתי
"להבין מה?" שאלה "שאני כבר לא אצא מכאן אם זה תלוי בך."

פתאום שוב ראיתי את החוף, שוב הרגשתי בנוכחתו של ליאם מאחוריי, הייתי עם גבי אליו "או שמה?" גיחכתי והסתובבתי אליו, שפתו התחתונה דיממה מהאגרוף שהנער נתן לו. הוא התקרב אליי ומבטו היה אטום, לא יכלתי להבין מה הוא מרגיש כרגע. הוא הרים אותי ולקח אותי בכוח אל עבר המכונית
"תוריד אותי כבר" צעקתי "ברגע שתפסיקי להכנס לעינינים שלא קשורים אלייך." קבע והכניס אותי למכונית, שילבתי ידיי והבטתי בכל דבר חוץ ממנו כשניכנס למכונית והתניע "למה את כל הזמן חושבת שאני כלכך נוראי?" שאל ברוגע, התעלמתי והבטתי בחלון, מנסה לחשוב מה פשר הזיכרון הנוסף הזה.
"את לא מתכוונת לענות?" הביט בי לרגע והחזיר את עיניו לכביש.

לאחר כמה דקות של נסיעה הגענו אל הארמון. פתחתי את דלת המכונית ויצאתי ממנה, התקדמתי אל הארמון לא מחכה לליאם "את כאילו כועסת עליי?" התקדם אליי אך נכנסתי כבר לארמון, מתעלמת מהשומרים השואלים ומליאם הקורא לי.

רצתי למעלה אל חדרי כדי שליאם לא יבוא אחריי, היילי חיכתה לי בחדר עם חיוך מאוזן לאוזן "איפה היית?" שאלה. החדר שלי היה מלא ארגזים גדולים ריקים וחמישה משרתים "אספר לך אחר כך, מה הולך כאן?" שאלתי "את בהריון!" צעקה וחיבקה אותי. "אוקיי ו?" ניתקתי את החיבוק ממנה "את בהריון מליאם, אני לא מבינה למה אתם צריכים להיות בחדרים נפרדים"אמרה היילי כאילו זה דיי ברור "רגע, אז אני.." היילי קטעה אותי "כן! את וליאם עוברים לחדר משותף!" חיבקה אותי שוב בהתלהבות "הו לא!" נאנחתי "את לא שמחה?" התעצבה היילי "אני שמחה פשוט.. אני חייבת אוויר" התרחקתי ממנה ויצאתי מהחדר.

לא מספיק אני צריכה לסבול את הסופר מן צעצוע הזה ביום, עכשיו גם בלילה?

התקדמתי אל החדר של ליאם, שלעומת שלי, היה ריק מארגזים.
ליאם ישב על המיטה "שעה אחת" אמרתי כשנכנסתי אל החדר בכעס, כעס על הרעיון הטיפשי של היילי ועל מה קרה בים "מה?" קם ליאם "אני רוצה לישון שעה אחת והיילי ביצעה השתלטות על החדר, אין לי איפה לישון עד שהחדר החדש שלנו יהיה מוכן, וזה יקרה רק מאוחר יותר" גלגלתי עיינים ונשכבתי על המיטה. ליאם צחק וישב על הכיסא שלו "אז בעצם באת לישון כאן?" התעלמתי מדבריו ועצמתי עיניים. "אני מקווה שלפחות שטפת מעצמך את כל החול מהים" "אופס" מלמלתי בעייפות ונרדמתי..

קרני שמש טיפשיים חדרו אל עייני ואלצו אותי להתעורר, כבר בוקר.

עדיין הייתי בחדרו של ליאם, הוא נרדם על הכיסא כשראשו מונח על שולחן הכתיבה. הזזתי את השמיכה מגופי וקמתי בשקט מהמיטה, ועל קצות האצבעות יצאתי מהחדר, מנסה לא להעיר את ליאם.

"חיפשתי אותך בכל מקום!" נתקלתי בנואל הלחוצה "מה קרה?" שאלתי בלחישה כי עוד היינו קרובות לחדרו של ליאם "אמא שלך הגיעה לעזור לך בארגוני החתונה" חייכה נואל
"איזה אמא? איזה חתונה? על מה את מדברת?" הייתי עוד עייפה ולא התרכזתי במה שנואל אמרה "אמא שלך! כמה אמהות כבר יש לך? היא הגיעה לדיינימור כדי לעזור לך להתארגן לחתונה עם ליאם, אלה אם כן חשבת ללדת לא נשואה" לחשה נואל "אבל נואל את יודעת אני לא באמת בהריון" גילגלתי עיינים "אני כן, היא לא" גלגלה עיניים בחזרה "רגע היא כבר פה?!" פתאום חלחלו לי דברייה.
המלכה של מלודיה כאן, היא תדע שאני לא הבת שלה!

אישה הנראת בגיל 40+, בעלת שיער שחור ועיניים אפורות, החובשת כתר זהב לראשה, התקרבה אליי ואל נואל ומבט מבולבל הופיע על פנייה "זאת לא הבת שלי" פאק.

•פרק קצר לשם שינוי🤙
•מחר מעלה פרק נוסף⁦❤️⁩
•אז... איך לדעתכם אמה תינצל הפעם? אם בכלל...