מצטערת שאני מעלה רק עכשיו, ווטפאד נתקע לי.
אל תשכחו להצביע ולהגיב⁦❤️⁩
-------------

"מ-מה.. מה אתה עושה כאן?" גימגמתי "מזאת אומרת? אני גר כאן" אופפ עוד מתחכם כמו ליאם!
"אתה לא אמור להיות במלודיה?" התרחקתי ממנו "הייתי, אבל ששמעתי שאחי יוצא עם הנסיכה של מלודיה הייתי חייב לחזור, אני בטוח שהמצב פה משעשע במיוחד בהתחשב בכך שהנסיכה אמה נמצאת במלודיה, גם היא משועשעת מהמצב" ליאו צחק "היא יודעת?" הרגשתי איך הדם אוזל לי מהפנים "אל תתרגשי, רק אני והיא גילינו. היא לא מתכוונת לספר, היא חושבת שאת נענשת מספיק עם כל האשמה והלחץ שיום יבוא ויגלו אותך" אמר כאילו זה חסר חשיבות ומגוחך "ואתה? אתה תספר?" התקרבתי אליו, הוא היסס לרגע מה לענות "עם כמה שליאם נראה חזק, ברגע שהוא יגלה ששיקרת לו, את תענשי מספיק מרגשות אשם" דיבר בטון בטוח "למה אתה כלכך בטוח? ואם לא אכפת לי ממנו?" גיחכתי "אני יודע שאכפת לך. וגם אם לא, אני בטוח שאת לא בן אדם כזה קריר שכשתראי אדם שבור ותדעי שזה בגללך, זה לא יזיז לך"   השפלתי מבט, הוא צודק.
ליאו חייך בניצחון ויצא מחדר האוכל.

מה עוד יקרה לי היום?

נכנסתי לחדר שלי, הלכתי לחדר הארונות להחליף שימלה כי שלי עוד מלוכלכת מקודם. הרגשתי שמשהו חסר, הסתכלתי אחורה, על אזור הפיגמות והייתי בהלם. המדפים ריקים! נכנסתי אל תוך החדר וראיתי קופסא גדולה צהובה, אותה קופסא שהמשרת החזיק.

פתחתי את הקופסא ובפנים היה פתק וחמישה סטים של פיג'מה; חולצה עד המרפק ומכנס קצר, מגיע עד אמצע מעל הברך. פתחתי את הפתק

"אל תחשבי ששכחתי, אני מקווה לא לראות שוב את הפיג'מות הקצרות האלה"

נימאס לי ממנו! קרעתי את הפתק לחתיכות קטנות, פתחתי את דלת החדר מחזיקה בקופסא הטיפשית
"אני לא רוצה את הבגדים שלך!" צעקתי למסדרון הריק וזרקתי את הבגדים את מחוץ לחדר
"מה את לעזאזל עושה?" היילי הופיעה מולי, דמעות נצצו בעינייה, למרות שניסתה לחייך "מנסה למנוע מליאם להפוך אותי לנזירה. מה קרה לך? למה את בוכה?" משכתי בידה והכנסתי אותה לחדר

"סתם.. זה רק ש.." לפתע היא חיבקה אותי והתפרקה לגמריי, היא בכתה בעוצמה כלכך חזקה עד שכאב לי לראות אותה ככה וכמעט וגם אני בכיתי
"היי, מה קרה?" שאלתי בשקט והושבתי אותה על המיטה מלטפת את שערה "קשה לי, קשה לי לשקר, קשה לי להעמיד פנים, אני לא רוצה לעזוב" לחשה היילי מבעד לדמעות "על מה את מדברת היילי?" התיישבתי לידה "זה כואב להתגעגע"היא נשכבה על המיטה ופתאום הפסיקה להתייפח, כאילו נזכרת במשהו "למי את מתגעגעת?" שאלתי בשקט ונשכבתי לידה "אל אבא של הארי" לחשה והביטה בי, כאילו היא מתביישת בכך "תוכלי לספר לי עליו?" ביקשתי והיא הנהנה "הוא היה בן אדם מדהים, הכי מדהים שפגשתי.. ברגע הראשון שראיתי אותו ידעתי, הוא אהבת חיי..."

"ומה קרה?" שאלתי כשלא המשיכה "לא יכלנו להיות ביחד, המשפחה שלו לא תמכה בו, הייתי ממעמד נמוך מדי"
כעס נשמע בקולה "את נסיכה, איזה מעמד גבוה מזה יש חוץ ממלכה?" שאלתי בכעס לא מבינה "אני לא נסיכה, אמה"
"מה?"

"התאהבתי בליאו, אהבנו אחד את השניה כל כך עד כאב, ההורים שלו טענו כי אני ממעמד נמוך מדי והם צדקו, לפני שהכול התחיל, הייתי משרתת בטירת הקיץ של המשפחה, זאת אומרת.. היום היא טרת הקיץ, פעם הם גרו שם עד שהתחלפה המלוכה, לאחר שנקבע כי הם עוברים לארמון דיינימור, ליאו התעקש שאבוא איתם..
המלך והמלכה הסכימו, ולאחר כמה חודשים בארמון, הם גילו על הרומן שלי ושל ליאו"

מבטה הביע כאב גדול "מי סיפר להם?" שאלתי "ליאם" היא שתקה לרגע והמשיכה "לאחר שהם גילו, הם איימו על ליאו שישללו ממנו את הזכות לכתר אם לא יעזוב אותי." היא חייכה "ואז הוא עזב?" ציפיתי להמשך בשקיקה

"ממש לא, הוא וויתר על הזכות להיות מלך, בשבילי. ההורים שלו כעסו ושלחו אותו למלודיה וכדי שלא יחשדו, הביאו אותך לכאן לאחר כמה חודשים."

וואו. ליאם סיפר עליהם להוריו? כמה שקרים וסודות יש בין קירות הארמון האלה?
"אז.. הארי זה הילד שלו? הוא יודע? אז איך את נסיכה? למה אמרת שאת אחיינית של המלכה?" שאלתי ברצף כל מה שעלה לי לראש "כן, הארי זה הבן שלו, לא, הוא לא יודע.. לא הספקתי לספר לו.. המלכה איימה שאם אספר למישהו על ליאו או על כך שהייתי משרתת, היא תיקח ממני את הארי.. היא פחדה שיגלו שהוא היה עם משרתת, היא העדיפה שזה ישמע בלתי אפשרי והפיצה שאני האחיינית שלה, 'בת דודה של ליאו'" היא צחקה צחוק למרות שלא היה זכר להומור

"למה אמרת שאת לא רוצה לעזוב?"
המבט שלה חזר להיות כואב "ליאו חזר, אסור שהוא יראה אותי או את הארי"

יש פה פאקינג סיפור אהבה מהאגדות, והמלכה הזאת היא המכשפה הקנאית?!

דפיקה נשמעה בדלת ומיד לאחר מכן היא נפתחה