אזהרת טריגר לכל הפרק בערך (כן הוא הולך להיות קשה חיחיחי) אז אם תיאורי דם וכו' עושים לכם רע, פשוט אל תקראו. למי שכן מחליט לקרוא, תהנו מהפרק (:

בדרך כלל בימי רביעי בבוקר פיטר היה בבית הספר. אבל היום, הוא היה על אוטובוס עם נבחרת הדקאתלון בדרך לתחרות. טוב, לפחות חלק ממנה.

על האוטובוס עלו פיטר פארקר, מישל ג'ונס, נד לידס ופלאש תומפסון. שאר חברי הנבחרת נאלצו להצטרף מאוחר יותר מאחר והיה להם מבחן שלא יכלו לדחות. זה לא כזה שינה בהתחשב בעובדה שהשלושה שנסעו הם השלושה הכי חכמים בנבחרת... ופלאש.

הנסיעה הייתה נורמלית למדיי. אמ ג'יי קראה ספר, נד שיחק בטלפון, ופלאש זרק לפיטר הערות, בלי לשים לב שהוא בכלל עם אוזניות. "אוקיי לוזרים, בואו נתאמן קצת" אמ ג'יי אמרה לפתע וכולם הפסיקו את מה שהם עשו והוציאו את הפעמונים שלהם.

"אוקיי, אז איך נקרא האוויר שעוטף את כדור הארץ?" אמ ג'יי שאלה מכרטיסיות שבידה.

פיטר לחץ על הפעמון שלו. "אטמוספירה"

"נכון. שאלה הבאה"

השאלון נמשך בערך עשרים דקות עד שלפתע, פיטר הרגיש את חוש העכביש שלו מדגדג.

"כולם, תתכופפו!" הוא צעק ולמרבה הפלא, כולם עשו כדבריו. כולם חוץ מהנהג.

וואן שחור וגדול התנגש בצד השמאלי של האוטובוס וריסק את כולו, מה שגרם לפיטר ונד, שישבו באותו צד, לעוף אל אמ ג'יי ופלאש. היה להם מזל שהוואן התנגש בחלק הקדמי של האוטובוס ולא באחורי שבו ישבו, אחרת הם היו מתים.

פיטר נפגע חזק בראשו אבל לא נתן לעצמו לאבד הכרה. הוא הסתכל אל חבריו וראה שכולם מעולפים. הוא התחיל להילחץ כשראה חמישה גברים לבושים בשחור ועוטים מסיכות סקי נכנסים לאוטובוס.

אחד מהם הלך לנהג שהיה מעולף על ההגה ומראשו נזל דם. הוא הרים את ידו ושלח את אצבעו אל אחד מורידיו. אין דופק. הוא מת במקום. פיטר הרגיש צביטה בלב על שהוא לא הצליח לעזור לו, אבל הוא ידע שאין שום דבר שהוא יכל לעשות.

הוא החליט לשבור את החלון ולהשתמש בקורים שלו כדי לקחת את השאר ולברוח, אבל חזר בו מהחלטתו כשארבעת הגברים האחרים התקדמו אליהם. הוא סגר את עיניו והעמיד פנים שגם הוא מעולף, ואז שמע לחשושים.

"ניסיון יפה ילד" שמע לאחר כמה שניות של שקט ומיד הרגיש כאב חזק בעורפו, ולא הרגיש יותר כלום.

~~~~~~~~~

כשהוא התעורר, הוא הרגיש מאוד מטושטש. הוא ניסה לשפשף את עיניו, אבל הידיים שלו היו קשורות מאחוריו בחבלים. הוא ללא ספק יכל לשבור אותם בעזרת כוחותיו, אבל לא רצה להסתכן בכך שיגלו את זהותו הסודית. הוא נזכר במה שקרה, אבל ניסה להישאר כמה שיותר רגוע.

הוא הסתכל סביבו. פלאש מימינו, אמ ג'יי משמאלו, ונד ליד אמ ג'יי.

"פיטר?" הוא שמע קול רך שנשמע עכשיו מפוחד מתמיד. הוא הסתכל משמאלו, וראה את אמ ג'יי.

"את בסדר?" הוא שאל כשראה שהיא רועדת מפחד.

"אני- אני לא יודעת" היא אמרה. היא נשמעה כל כך חסרת אונים, כל כך פגיעה, כל כך מפוחדת, אפילו לא דומה לאמ ג'יי שהוא הכיר.
"תישארי רגועה, אמ ג'יי. אני יודע שזה מפחיד אבל להתחרפן לא יעזור לאף אחד מאיתנו" הוא ניסה להרגיע אותה כמה שיותר. אחרי הכל, זאת לא הפעם הראשונה שהוא נחטף.

"א-אוקיי. נפצעת?" היא שאלה.

"אני לא חושב. את?" שאל. הוא הרגיש שככל הנראה היה לו זעזוע מוח ועוד כמה שפשופים, אבל הוא לא רצה להלחיץ את מישל עוד יותר.

"כואב לי הראש, אבל אני חושבת שאני בסדר" היא ענתה. לאט לאט היא התחילה להירגע.

לאחר כמה דקות גם נד ופלאש התעוררו, עם תגובה דומה לשל אמ ג'יי.

לפתע, תשומת ליבם הייתה מופנית למסך טלוויזיה גדול שהועמד לפניהם. על המסך הופיע גבר שפיטר זיהה כאחד האנשים מהאוטובוס, מהחזה ומעלה. "יופי, כולכם ערים" הוא אמר בקול עמוק ומפחיד. "אני מקווה שנחתם טוב".

"מה אתה רוצה מאיתנו?!" אמ ג'יי צעקה על המסך. זה כבר נשמע יותר כמו אמ ג'יי.

"ובכן, שום דבר אישי. אנחנו פשוט צריכים לסיים איזשהו.. עניין עסקי".

"איזה עניין עסקי?" פיטר שאל בביטחון, בעיקר כדי להראות לשאר שהוא שולט בעניינים.

"הושכרנו כדי לחסל את האחד שמכיר את טוני סטארק באופן אישי"

הם החליפו מבטים בינהם. כולם ידעו שפיטר הוא זה שהאיש מחפש, אבל המחשבה של מה שיקרה לו... הם ממש לא רצו להסגיר אותו כדי לגלות. אפילו לא פלאש.

"מי זה 'הושכרנו'?" פיטר שאל. האיש לא ענה ובתגובה כיבה את המסך.

"אומייגאדאומייגאדאומייגאד, אני לא מאמין שזה קורה, כולנו הולכים למות!" נד צעק בפאניקה.

"שששששש!" השלושה האחרים לחשו- צעקו.

בדיוק אז, הדלת נפתחה ואל החדר נכנס גבר שלבוש כמו הגברים שהיו באוטובוס. הוא החזיק מעין שתי מוטות, וממש לא נראה כאילו הוא בא לשחק משחקים.

"אוקיי, ככה זה הולך להיות," הוא אמר כשהוא עומד מולם. "אני עומד לשאול אתכם שאלה, ואם אני לא אקבל תשובה, אני אשתמש באחד מאלה כדי להוציא אותה מכם" הוא אמר כשהוא מציג להם את אחת המוטות, שהיו טעונות בחשמל.

"אז, מי מכם מכיר את טוני סטארק?" האיש שאל.

פיטר חיכה שמישהו יקרא בשם שלו, אבל זה לא קרה. אפילו לא מפלאש. הוא שמח שחברים שלו לא מלשינים עליו, אבל חשש מכך שהם יפגעו בגלל הסוד שלו.

"אין תשובה? כנראה שיהיה לי קצת כיף" האיש אמר בחיוך שגרם לנערים לצמרמורת.

הוא הלך סביבם במעגל, בצעדים איטיים אך רועמים, מסובב את המוטות לצידי גופו.
"מי יהיה ראשון?" הוא שאל את עצמו כשעצר מול פיטר בפתאומיות "אתה".

פיטר יכל לנשום בהקלה, מפני שאף אחד מהחברים שלו לא צריך להיפגע, אך התאפק.
הוא היה מרוכז יותר בלהכין את עצמו למה שיקרה עכשיו. אסור היה לו להילחם בחזרה בצורה שקופה מדי, אחרת הוא יחשוף את סודו.

פיטר שוחרר מכיסאו על ידי האיש, ולפני שהיה לו זמן בכלל לחשוב הוא נזרק אל צידו השני של החדר ונתקע עם פניו בקיר. הוא נפל לרצפה כשקול חבטה חזק נשמע, והוא הרגיש את אחת מצלעותיו ממש יוצאת ממקומה.

פיטר פלט אנחה חזקה בניסיון לקום, אבל רגל גדולה וכבדה ננצעה בגבו ודחפה אותו בחזרה לרצפה. לפני שהיה לו זמן להגיב, הוא הרגיש גל כואב של חשמל שמתחיל בגב שלו ומהר מאוד מתפשט בכל גופו.

הוא נשך את שפתיו בניסיון להשתיק צרחה שאיימה לבוא. הוא נשך אותן כל כך חזק שהן התחילו לדמם. בסופו של דבר הוא לא יכל יותר וצרח כמו שלא צרח מעולם.

"פיטר!" הוא שמע את חבריו צורחים בדאגה. כן, גם פלאש. הוא רצה לענות להם במטרה להרגיע אותם, אבל ידע ששום דבר שהוא יגיד לא יתרום למצב.

זה הרגיש כאילו עבר נצח עד שהאיש סוף סוף הפסיק. הוא הסיט ממנו את המוט וכבל אותו בשלשלאות ברזל לקיר מול חבריו.

"אני אחזור עוד מעט כדי לסיים את הסיפור" האיש אמר כשהוא יוצא מהחדר, טורק מאחוריו את הדלת.

הידיים של פיטר היו כבולות מאחוריו, אבל הוא לא היה צריך אותן בשביל להרגיש שהגוף שלו נמצא במצב רע. צלעותיו היו סדוקות, כל גבו היה מלא בדם שירד, וכל גופו רעד ממכות החשמל בלי שיכל לשלוט בו. הוא החל להשתעל לפתע ונבהל, אך עם זאת לא הופתע, כשראה שמה שיוצא מגרונו זה דם.

"אומייגאד פיטר" אמ ג'יי הסתכלה כשעל פניה הבעה מבועתת.

"זה בסדר" הוא התחיל להרגיש את יכולת הריפוי שלו מתחילה להשפיע.

"לא זה פאקינג לא בסדר פיטר, אתה הרגע קיבלת מכות על ידי איזה פסיכופת!" נד התחיל לצעוק.

הוא ידע שהאיש שהכה אותו יחזור בקרוב כדי להרוג אותו, ואחר כך גם את החברים שלו. הוא ידע שהם חייבים לברוח, ועכשיו. אבל לבריחה הזאת תהיה מחיר.

"נד," פיטר הסתכל עליו במבט בטוח, הוא רצה שנד יהיה בטוח שהוא יודע מה הוא עושה, במיוחד לאור העובדה שהוא מכיר את זהותו הסודית. "אני צריך לספר לכולכם משהו".

"פיטר, אתה לא מתכוון-"

"לזה בדיוק אני מתכוון. זוכרים שאמרתי אז שפגשתי את ספיידרמן במסגרת ההתמחות של סטארק?". פלאש ואמ ג'יי הנהנו אליו בסקרנות.

"אז.. אני.. טוב, אני חושב שעדיף שפשוט אראה לכם את זה." הוא משך בשלשלאות הברזל הכי חזק שיכל, והן נשברו לאחר כמה שניות, כאילו היו עשויות מנייר. הוא קם על רגליו ורץ לשחרר על השלושה. הוא לא הרגיש את הכאב יותר בגלל האנדרנלין שהציף את גופו.

פלאש ואמ ג'יי לא האמינו למראה עיניהם. הם לא הוציאו מילה, היה נראה כאילו הלסתות שלהם נפלו לרצפה.

פיטר ונד השתעשעו מכך. "אוקיי, פשוט תישארו שקטים ואני אוציא אתכם מכאן." הוא שחרר אותם מהחבלים.

"אבל איך-" פלאש התחיל לשאול.

פיטר התקדם אל דלת החדר ופתח אותה בשקט. היא לא הייתה נעולה. נשמע הגיוני, הם הרי היו קשורים. הוא טיפס אל התקרה וסימן אל האחרים להיות בשקט.

"ידעתי!" אמ ג'יי קראה בשקט.

"אומייגאד, אני הצקתי לספיידרמן" פלאש מילמל.

בחוץ היה מסדרון צר וארוך, שרצפתו אפורה וקירותיו לבנים. הסתובבו בו כמה גברים בחליפות שחורות, אולי אותם האנשים שנכנסו לאוטובוס. הוא זחל על התקרה וירה קור אל עבר רגליו של אחד השומרים, מעיף אותו אל התקרה ומדביק. הוא ירה עוד כמה קורים על גופו ועל פיו, כדי לוודא שלא יזוז ולא יקרא לעזרה. ככה הוא עשה גם לשאר הגברים.

הוא חזר אל הרצפה והתחיל לרוץ, לא לפני שסימן לשאר לרוץ אחריו. הם רצו דרך כמה מסדרונות עד שסוף סוף מצאו דלת יציאה. הם היו כל כך קרובים ללברוח, עד שחוש העכביש של פיטר דגדג.

הוא דחף את פלאש מהדרך, חושף את אותו גבר שהכה את פיטר קודם לכן מחזיק סכין שפילחה את חזהו של פיטר.

היו כמה שניות של שתיקה כשכולם ניסו להבין מה נחת עליהם כרגע, אבל על פיטר זה לא השפיע. הוא לא סיים את התפקיד שלו עדיין.

הוא שלף את הסכין מחזהו וירה קור שהדביק את הגבר אל הקיר. הוא פנה אל דלת היציאה ופשוט התחיל לרוץ. השאר הבינו את הרמז והתחילו לרוץ  אחריו. הם לא ידעו מה להגיד אבל גם לא רצו להגיד כלום, מפני שהם ידעו טוב מאוד מה ההשלכות. אבל הם לא רצו להתמודד איתן, הם פחדו להתמודד איתן.

פיטר הצליח לרוץ כמה רחובות מהמבנה בו היו כלואים, עד שפציעותיו גברו עליו והוא התרסק על הרצפה.

"פיטר למה שתעשה דבר כזה?!" פלאש צעק מתוסכל. הוא בכה. פלאש תומפסון בכה על פיטר פארקר.

"כי אני חייב" הוא ענה. למרות שהוא לא בדיוק ידע על מה התשובה הזאת מתבססת.

"פיטר, אני מצטערת" אמ ג'יי התחילה לבכות והתיישבה לצידו, לוחצת את ידו הימנית. נד עשה את אותו הדבר בצידו השני.

"אל" הוא אמר. "נד, תגיד למיי שאני אוהב אותה, בסדר? ושאני מצטער שאני עוזב אותה" נד החזיר לו הנהון.

כולם החליפו מבטים, התקשו לעכל את מה שעומד לקרות. הם מעולם לא חשבו שדווקא ארבעתם יהיו במעמד כזה, בנסיבות האלה.

הוא הרגיש את נשימותיו הולכות ונעלמות. "אתם יודעים, תמיד חשבתי שהמוות מפחיד, אבל האמת היא, שזאת הדרך הכי טובה שיכולתי לאחל לעצמי. להיות מוקף באנשים שאני אוהב, אפילו אתה פלאש." כולם הנהנו.

"נתראה בעוד דקה" וברגע אחד הוא הפסיק לנשום. עיניו איבדו מהניצוץ שלהן, וידיו נפלו לרצפה.

ספיידרמן מת. פיטר פארקר מת. אבל הוא מת בניסיון להציל שלושה אנשים שתמיד יאהבו אותו ולעולם לא ישכחו מה הוא עשה בשבילם.

פלאש לא הציק לאף אחד יותר לעולם מאז אותו יום, ואת הזמן הפנוי שלו בזבז בהתנדבות בעזרה לנזקקים.

אמ ג'יי המשיכה לצייר ולקרוא, אבל נהייתה אמפתית יותר אל הסביבה שבה היא נמצאת,
והתקרבה אל חבריה ומשפחתה.

נד המשיך לשחק בלגו, אבל הפעם ביחד עם מיי.

כולם היו עצובים שפיטר מת, אבל הם הצליחו להמשיך הלאה כדי לזכור ולנצור את היום ההוא, היום בו פיטר פארקר הציל את החיים שלהם.

הצלחתי לכתוב פרק! תתגאו בי. אה כן, סליחה על זה, אל תהרגו אותי.

ביייי:))))))